שוב הסתיים סבב כתישה נוסף של עזה, כשלכולם ברור שהסבב הבא הוא רק עניין של זמן והוא עתיד להיות קשה הרבה יותר מזה הנוכחי. בכל סבב, כוחו של החמאס רק הולך ומתעצם. בסבב האחרון הגיע כוחו עד לכל הערים המעורבות ועד ירושלים. ברור לכולם כי הפעילות הצבאית, אינה מביאה לפתרון.
בשורות שלהלן, מוצע פתרון ייחודי, המצריך יציאה משמעותית אל מחוץ לקופסת התודעה – לקיחת האחריות על עזה ולא רק על עזה אלא על האסלאם שבתוכנו. לא לכבוש. לקחת אחריות! כי הכובש שונא ופוחד. הוא כובש כדי להגן על עצמו. זו גם הסיבה בגללה יצאנו מעזה. כי אנחנו סולדים מן התרבות שלהם וחוששים מהם, והם, בחושיהם החדים מזהים זאת ונצמדים. כי טילים ובלוני תבערה, אף הם סוג של קשר…!
לעולם, לעולם לא תוכל עזה להיות ישות התיישבותית בודדה. או חלק מפלסטין הגדולה או חלק בלתי נפרד מישראל. וכיוון שאנחנו לא מתכוונים להיעלם מן המפה, אין לנו אלא להיכנס אליה מתוך לקיחת אחריות ויצירת שותפות, לא כתרבות מסכנת, אלא כתרבות משלימה.
כאן גם טמונה התשובה לקונפליקט מול ערביי ישראל. הפוגרומים שבצעו ערביי ישראל בערים המעורבות השונות – תקיפות עוברי אורח יהודיים, שריפת בתי כנסת והרס בתים של שכניהם היהודים, מלמדים אותנו כי הניסיון להבדיל בין ערביי עזה לערביי ישראל ולייצר אחדות עם ערביי ישראל על ידי "קהילתיות מדומיינת" המנותקת מאמונתם, סופה כישלון. כל עוד האסלם דחוי בחברה הישראלית, יגיע הניצוץ התורן ויחזיר את הסוגיה האתנית להבעיר את השטח כולו, לא רק בעזה אלא בכל מקום בו נמצאים ריכוזי אוכלוסייה ערבית.
רק אם נכיר במשותף בינינו ובין האסלאם ונראה בהיותם בינינו ברכה ולא קללה, יהיה לערביי ישראל שבתוכנו ולעזה, אלטרנטיבה וסיבה לחיבור. התרבות היהודית והאסלאמית משלמות זו את זו. תרבותן של שניהם בנויות על יסוד האדמה (אבן השתייה ליהודים ואבן הכעבה לאסלאם). מגמת האיחוד בין האבנים, הינה אף חלק בלתי נפרד מחזון אמונת האסלאם – "ביום הדין יתאחדו אבן השתייה ואבן הכעבה". על כן ההכרה התרבותית, היא הדרך היחידה לפתרון.
אם נסלול דרך שכזו, רובם של תושבי עזה וערביי ישראל יבחרו בה בטווח הארוך, כי היא פותחת להם צוהר למימוש החזון האסלאמי, בלא שיצטרכו לשם כך להביא להשמדתה של מדינת ישראל, או לאיבוד זהותה היהודית. מנהיגות חדשה כדוגמת מנסור עבאס תצמח גם בעזה ותוביל אל העתיד הזה. המיעוט שירצו לדבוק בשנאת הלאום של העבר, תהיה ידינו חופשית לטפל בהם, והפעם כשאנו שולטים במצב מבפנים ומסוגלים לפעול באופן כירורגי, ללא פגיעה באזרחים.
לרבים נראה כי חזון זה הינו דמיוני ולא ניתן להגשמה. אולם למי שמסתכל לטווח הרחוק ברור, כי הדרך ההזויה יותר היא הכתישה האין סופית והחוזרת על עצמה, שבכל סבב מתברר כאמור, כי עוצמתה של עזה רק הולכת וגדלה.
את השינוי לא נמצא בביצועים הצבאיים, הסכמים פוליטיים או כלכליים, אלא דווקא בשינוי יסודי של התפיסה התרבותית של עצמנו ויחסנו אל האסלאם.
מזמין אתכם לקרוא לעומק על הזהות האתנית הנשית – זהותה המשותפת של היהדות והאסלאם.
בלינק המצורף הבא: הזהות האתנית הנשית – זהותם המשותפת של היהדות והאסלאם
ולבחון את סעיפי העקרונות לביצוע, הנגזרים מקידום הזהות האתנית הנשית, כזהותה של מדינת ישראל (בתוכם סעיף_ על עזה) מתוך הספר "אתניות נשית – זהות הפרט והלאום".