להורדת המאמר בקובץ PDF – לחץ כאן

תוכן

שיח ציוויליזציות. 1

תודעה ששפתה גוף ואדמה. 1

כשל התודעה השכלית ליצור זהות. 3

אתניות נשית – מעוינות – להכרה, הרמוניה ושיתוף פעולה. 3

לארכיון ותכנים נוספים בעניין אתניות נשית. 4

להצגת הספר אתניות נשית – זהות הפרט והלאום. 4

 

 

שיח ציוויליזציות

התקופה האחרונה חושפת אותנו לתמורות שלא ראינו כדוגמתן ביחסים של מדינת ישראל עם האסלאם. מדינות כדוגמת האמירויות, בחריין וסודאן לא רק שיצרו הסכמי שלום עם מדינת ישראל ללא תמורה טריטוריאלית, אלא אך סוחרות בריש גלי גם עם גורמי התיישבות ביהודה ושומרון.

ובתוך מדינת ישראל, מנסור עבאס, מן הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, אינו שולל תמיכה בקואליציה גם בראשות הימין ואף עם הקיצונים שבהם.

הציניקנים יאמרו כי תהליכים אלו הינם פרגמטיים לחלוטין, נובעים מצרכים פוליטיים של שני הצדדים.

אולם צעדיו והצהרותיו של מנסור עבאס לפני הבחירות מלמדים על גורם הנעה אחר המקרב את האיסלאם למדינת ישראל. קביעתו כי יש לציבור הערבי זיקה לימין השמרני יותר מאשר למפלגות השמאל הערביות, מלמדת על העצמתו של מכנה משותף תרבותי שלא היה לפנים.

הניסיון להסביר התקרבות זו של האסלאם למדינת ישראל, מן המכנה המשותף מסורתי דתי כפי שטוענים רבנים שונים – אינה אפשרית. הדתות היו ויצרו לעולם אך ורק הבדלה, הדרה, כפיה, מלחמות וקנאה. בעניין זה, לא השתנה דבר. הן אינן יכולות ליצור קשרים או למצוא מכנה משותף מחוץ להן. כיוון שהן בנויות על מרות ועשייה רוטינית של חוקיהן, הן חייבות לשמור על מעמדן העודף ועל בני האדם צייתנים, תחומים בגבולותיהן. השינוי הדרמטי שעשו אותן מדינות אסלאמיות ואצלנו התנועה האסלאמית, מצריך חופש ויכולת בחירה מעבר ליסוד הדת. המדובר על כן, במגמה עמוקה הרבה יותר. חשיפת יסוד קיומי משותף, שהדת אמנם בנויה עליו, אך היא דלה מידי, מקומית מידי ואינטרסנטית מידי מלהביעו. שיח ציוויליזציות, שההתקרבות שהבאנו לעייל, הינו קצה קרחון, שעלינו לגלותו ולהעצימו.

 

המאמר להלן, אינו בה להתייחס למאמצים הן של הימין והן של השמאל להקים קואליציה בתמיכת מנסור עבאס. ברור שתמיכת מפלגה אסלאמית כלשון מאזניים מכריעה, אינה יכולה להילקח בחשבון והיא אינה תחליף לאי מסוגלותו של נתניהו לקיים שיתוף פעולה סביר עם שותפיו הטבעיים.

מאמר זה מתייחס לתנועות עומק תרבותיות המתרחשות מול עינינו, המצריכות שימת לב ושינוי תפיסה מעבר לפוליטיקה הקטנה, תוך התייחסות להעצמת הקשרים בין מדינת ישראל והאסלאם, כניצן ראשוני של התפתחות תרבותית זו.

 

תודעה ששפתה גוף ואדמה

אם נחפש מהו היסוד הקיומי הקודם לדת, המשותף ליהדות והאסלאם, נראה כי זהותם של שניהם עומדת על יסודות פיזיים הולדתיים. זאת בניגוד גמור לעולם כולו הרואה את הזהות, כנרכשת ווירטואלית ו"מדומיינת".

ביהדות מתבטא הדבר דרך המערכת ההלכתית בקביעת היסודות הזהותיים הבסיסיים של הלאום, הבכורה ואפילו הזהות האישית, על פי גורמים פיזיים לחלוטין, ללא תלות כלל באמונות ודעות.

יהודי הוא הנולד לאמא יהודייה, לא משנה מה תהיה אמונתו או דתו. בכור הוא הנולד ראשון לאמו, כשהתהליך הפיזי השלם של ההיריון והלידה, הוא היוצר אותו כבכור. חסרון ולו של חלקיות מן התהליך הזה, כגון הנולד בניתוח קיסרי, מונע את השלמות הזו, והנולד אינו בכור.

גם ביחס לבניית הזהות האישית. בנייתה של זהות זו תלויה באופן בלעדי בנשיאת הוולד ברחם. אפילו המבנה הגנטי, אינו עומד בפני תהליך הבנייה זה. במצב של פונדקאות, הפונדקאית היא האמא ולא בעלת הביצית.

כל אלו מלמדים על תרבות הרואה את הגוף כאישיות תודעתית, המייצרת תהליכים תודעתיים, תרבותיים, בחיריים. הגוף בתרבות זו, אינו מציאות דוממת ביולוגית, אלא בעל זהות עצמית, בחירית. מעשה ההולדה הינו תהליך יצירה בחירי, בו האישה מעצבת מאישיותה את אישיות הוולד, בעטיפתה אותו ברחמה ומגעה עימו ב"אצבעות גופה", לאורך כל תהליך הלידה עד יציאתו לאוויר העולם.

תפיסת היסוד הגופני כיסוד זהותי והתהליך הרחמי באישה כמעצב זהות, נקבעים ביהדות כמשפיעי זהות לא רק בעת ההולדה אלא אף על מערכת החיים שלאחריה. בזוגיות שבין הגבר והאישה, מוגדרת האישה כאמו של אישהּ. כך מופיע בשיר השירים, כשהרעיה הופכת בעת חיבורה עם דּוֹדָהּ, להיות אמו ["מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ – שם עוררתיך והוא לשון חבת אשת נעורים המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב מחבקתו ומנשקתו. "שמה חבלתך" – שם נהיתה לך לאם. "חבלתך" – לשון חבלי יולדה")]. כך גם ביתה של האישה, נחשב כמחולל את זהותם של כל באי ביתה. ["אמר רבי יוסי בן חלפתא: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולביתי ביתי, אלא לאשתי – ביתי, ולביתי – אשתי"]. זהות הבית והאישה – חד הם!

אותה רמת קשר שבין האיש והאישה, מתקיימת גם בין האדם לאדמה. כשרוצה התורה לתאר את החיבור שמחדש נוח עם האדמה לאחר המבול, היא משתמשת בחיבור של אישות ["וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם – כמו אִישׁ נָעֳמִי"]. כשהיא מדברת על התיישבות עם ישראל בחזרה על אדמתו היא משתמשת בלשון בעילה ["כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ – ארי כמה דמתותב עולם עם בתולתא כן יתיתבין בגוייכי בנייכי"].

אין המדובר במטפורות. אלא על האנשת היסודות הפיזיים למדרגה של בעלי תודעה וממילא קיום שיח והבניית קשר בין יסודות האדמה השונים לבין האדם בכל המישורים – החי, הצומח וה"דומם", בדרכי תקשורת מגוונות. בדברי חז"ל מופיעה מגמה זו בקביעה כי אף החי אכל מעץ הדעת (רש"י על התורה), קביעה המלמדת כי הדעת שניטעה באדם, ניטעה אף בחי, מתוך שייכות כל מישורי החיים למכנה משותף קיומי פיזי אחד – האדמה.

בית המקדש כולו, בנוי על תפיסת החומר והגוף כבעלי תודעה. יכולת הכרובים שמעל ארון הברית לשנות את מצג הקשר שביניהם על פי מצג הקשר שבין ישראל לשכינה, ["בשעה שהיו ישראל עולים לרגל – מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה], תיאור חומרי המקדש כבעלי דם ["וַיְצַ֧ף אֶת־הַבַּ֛יִת אֶ֥בֶן יְקָרָ֖ה לְתִפְאָ֑רֶת וְהַזָּהָ֖ב זְהַ֥ב פַּרְוָֽיִם  – שדומה לדם פרים"], תיאור כל מה שבתוכו כבעל חיות וריבוי עצמיים ["וַיִּ֜בֶן אֶת־בֵּ֣ית יַ֣עַר הַלְּבָנ֗וֹן – למה נמשל ליער, מה יער פרה ורבה, כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה"] ותיאורם כיוצרי ריגושים אנושיים ["וַֽיַּאֲרִ֘כוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּֽרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה – דוחקין ובולטין כעין שני דדי אשה כענין שנאמר בֵּין שָׁדַי יָלִין"], כל אלו הם הביטויים התודעתיים הקיומיים, המתעוררים בחומרי האדמה, מתוך קינון השכינה בתוכם.

 

באסלאם, יתבטא יסוד זהות הפרט והלאום בקיום הפיזי, בתלות קיומה הערכי של המשפחה והבית הערבי באישה ובאופן ראשוני יותר, תלות הקיום הערבי באדמה, באופנים הרבה פחות מפורטים אולם אינטואיטיביים הרבה יותר מאלו שבישראל. בניגוד לתרבות היהודית הנסמכת על בית מקדש עם מבנה וכלים מדויקים, יהיה המבנה התרבותי האסלאמי בנוי על מבנה בסיסי ביותר (כעבה) שיסודו אבן בלתי מסותתת (האבן השחורה) ומשום כך עם יכולות אינטואיטיביות שאינן קיימות בתרבות הישראלית. מכוח היסוד התרבותי הזה, דמויות המיתוס האסלאמיות הגר וישמעאל מגיעות למסוגלות של עיצוב תרבותי שאינו קיים בישראל. שרה נצרכת לעזרת הגר על מנת להיבנות מיכולתה את היכולת להפיק בתהליך הריונה את רכיבי התרבות הישראלית ["בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה"]. לעומת יעקב החושש לתת את דינה בתו לעשו ואינו מאמין בכוחה ההולדתי, להחזירו למוטב ["וַיָּ֣קׇם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק – ודינה, היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו; ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם" (ב"ר עו ט)], ישמעאל אינו חושש ונותן את בתו בָּשְׂמַת לעשו, תוך שהכתוב מעיד על כוחה להולידו מחדש, בקריאתו את שמה בשם מחלת – ["וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל – ולהלן קורא לה מחלת (בראשית כח ט). מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מ"ש יז א): ג' מוחלין להן עונותיהם גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיו (של עשו)"].

 

הזהות והתודעה הגופניים, המאחדים בין התרבות הישראלית והאסלאמית, אינם מוכרים ונשללים לחלוטין על ידי התודעה השולטת כיום בעולם – התודעה השכלית.

 

כשל התודעה השכלית ליצור זהות

התודעה השכלית, אינה מכירה בקיום תודעה בגוף ובהליכי ההולדה שבו, קל וחומר שהיא אינה מסוגלת להכיר באדמה, בחומרים, בצומח ובחי כבעלי תודעה עצמית. מכיוון שכך, היא אינה יונקת את כוחה מתהליכים הולדתיים או קיומיים. היא מדומיינת ומתקיימת מהגותו העכשווית של האדם וממקורות ידע חיצוניים. באדמה, בחומר, בצומח ובחי ואפילו בגוף, היא משתמשת כפונדקאים דוממים, כיסודות ביולוגיים וכימיים, אותם היא מפרקת לצרכיה. כיוון שהשכליות במהותה חיצונית לאדם, אין היא חווה את עצמיותה לעומקה. משום כך, את הגדרת זהותה היא בונה בעיקר מתוך היבדלותה מן האחר ושליטתה בו.

הצורך בהגדרה עצמית בדרך של השוואה ושליטה על האחר, מוצא את ביטויו בכל שדרות החיים. בחיים הזוגיים, המשפחתיים, ביחסי העבודה וביחסים הבין לאומים. בדרך זו בעלי התודעה השכלית המפותחת יותר, יצרו לעצמם את התובנות המתאימות לעריצותם על תרבויות אחרות אם עריצות גופנית ישירה (כפי שהיה בעבר), ואם בעריצות כלכלית עקיפה (שעבוד ה"עולם השלישי" להיות "מפעל היצור" של העולם המערבי). משום כך מרבית הזמן עסוק האדם בלייצר אמצעי הגנה מפני תוקפנות הסביבה ובמרוץ אחרי סמלי סטאטוס שיכולים להביא אותו למעמד גבוה יותר בחברה. גם ה"אתניות" – שם התואר להבניית התרבויות על היסוד ההולדתי, הפכה להיות אמצעי להבעת עליונות של תרבויות על תרבויות אחרות – גזענות!

מתוך רצון להתנער מן הניצול הזה, ניסה העולם דרך תודעה זו, להביא למחיקתן של הזהויות ההולדתיות לחלוטין, הן אלו הלאומיות והן אלו המגדריות. לאחר פרוק ברית המועצות, שלטה אופוריה בעולם, כי מהלך זה מגיע לסיומו המוצלח בתרבות הגלובליזציה – שיא פיתוחה של זהות האדם הנרכשת המדומיינת, המשילה מעצמה כל זהות הולדתית "כובלת". [כך ראה את הדברים פרנסיס פוקויאמה בספרו המפורסם "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון"]. אולם מהלך זה נוחל כישלון מוחלט. מתברר כי מחיקת הזהויות רק מגבירה את העויינות בין התרבויות ופיתוחן של עריצויות בדרכים חלופות. סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציוויליזציות", זיהה זאת ולימד את העולם, כי התרבויות ההולדתיות לעולם לא יוותרו על יסוד הולדתן. אולם בעיני רוחו לא היה יכול לראות אלא מצב של התנגשות בין הציוויליזציות השונות, מתוך היותן מובעות דרך כלי התודעה השכלית המשתמשת כאמור בשוני ההולדתי כאמצעי נוסף לשליטה על האחר.

מכוח אופי תפקודה הזה של התודעה השכלית בהתנהלות העולם, גם השיח בין מדינת ישראל והאסלאם, היה שיח לאומני עוין. חיבורים שנעשו בעבר (כגון השלום עם מצרים), נעשו אך ורק באופן מוגבל וגם זאת תמורת רווחים טריטוריאליים או מדיניים. השינוי בדרכי ההתקשרות של איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומחמוד עבאס עם מדינת ישראל, לא יכול היה להגיע מן היסוד התודעתי הזה. כאן מגיעה מעלתה של התודעה ההולדתית של הגוף ליצר אף צורות תקשורת, שלא ניתן היה לקיימן עד היום.

 

אתניות נשית – מעוינות – להכרה, הרמוניה ושיתוף פעולה

לעומת ניכורה ושתלטנותה של התודעה השכלית על ה"אחר" והתייחסותה לאתניות ההולדתית כאמצעי לשליטה ולהיררכיה,  התודעה הקיומית הגופנית מייצרת דרכי התקשרות סביבתיים אחרים לגמרי. היא מציגה אתניות נשית. תודעה גופנית המסוגלת לרדת עד לשורשי ההכרה העצמית. על כן, אין היא נזקקת להוכחת ייחודיותה בעזרת שליטתה על האחר, היא מגיעה לכך מכוח עצמיותה. מתוך כך מפגשה עם תרבויות עצמיות אחרות הינו מפגש של שיח, הרמוניה ושיתוף פעולה. קשרים מעגליים ולא היררכיים.

הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו וכן רצון התנועה האסלאמית לחיבור עם מדינת ישראל,  הינם הניצנים לתקומתה של תרבות זו. שלביה הראשונים הם, השתחררות מכבלי ה"לאום", אותה המציאה התרבות המערבית ומכבלי הדת שהפכה עצמה מאמצעי למטרה, על מנת לאפשר את המגע עם תודעה קדומה זו. משום כך מכונים הסכמים אלו "הסכמי אברהם", שהנחיל לעולם את היסוד הקדום המשותף ליהדות והאסלאם, לפני הפכתם לדת. התעוררותה של תודעה זו, מאפשרת את חיבור האסלאם למדינת ישראל לא רק מפאת היותה המכנה המשותף לשניהם, אלא כיוון שבמהותה היא מכוונת ליצירת חיבורים, הרמוניה והשלמה.

מכאן פתוחה הדרך לשינוי, לא רק ביחסים שבין התרבויות, אלא אף ברמת הפרט ביחסיו עם סביבתו. שינוי מהותי בתחומי העניין של בני האדם מהתרכזות בשאלת המעמד האישי מול האחר, למאמץ לגילוי האני העצמי. בזוגיות – מעבר מקשר של שותפות לקשר של השלמה. ביחסי העבודה – ממערכת תעסוקתית של ניצול כוח אדם (ראו טענותיו של קרל מרקס כלפי הקפיטליזם), למערכת שעיקרה מיצוי יכולותיו של האדם ליצירה עצמית. בשלבי התפתחות מתקדמים יותר של תודעת הגוף, נפתח פתח לתקשורת תודעתית גם בין האדם לבין מישורי החיים האחרים – החי, הצומח וחומרי האדמה, אותה הזכרנו לעייל, מתוך שייכות כולם למכנה משותף קיומי אחד. יכולת הכרה וזיהוי תודעות שונות מזו של האדם, יצירת יחסים עימהן בסוגי תקשורת מגוונים ומסוגלות להגיע עד לרמת יצירה, בה החומרים אינם נפעלים על ידי האדם, אלא שותפים מלאים בהולדת האדם דרכם כצביונם וכגווניהם!

אמנם הדרך לעוררות תודעת הגוף האנושי תקשורת עם מעגלי גוף השונים ממנו, עוד ארוכה מאוד.

אך את הצעד הראשון לכיוון תודעה זו, שאחת מסימניה הוא, שינוי היחס של האסלאם כלפינו, שווה שננצל!

להסיר את העויינות שנוצרה מתוך תודעת הלאום ששלטה בחיינו, ליצירת אמון וחיבורים עם תרבות שכל כך דומה לזו שלנו, על מנת לאפשר התפתחותה של תודעה העתידה ליצור מהפך תרבותי אצלנו ובעולם כולו.

ללחוץ את היד המושטת לנו מצד התנועה האסלאמית, לא מצד האינטרסים הפוליטיים הצרים, אלא מהיסוד האתני ההולדתי המשותף לשני העמים, לשחרר חסמים. לעודד את שותפות האסלאם במדינת ישראל בעיצוב חייהם של הציבור הערבי, כבעלי זהות תרבותית, שלא רק לגיטימית, אלא משלימה ותומכת בזו של התרבות שלנו.

חיבור זה, לא רק שלא יפגע במדינת ישראל, אלא יעזור לה לחשוף את יסודותיה האתניים העמוקים המחברים את האדם אל האדמה ואל יסוד המשפחה כמחוללי תרבות, להפוך את ההתיישבות היהודית מ"התנחלויות", לגידול אותנטי של האדמה ולהחזיר לזהות האישית את העומק המוטמע בה מעת הלידה.

 

להורדת המאמר בקובץ PDF – לחץ כאן

 לארכיון ותכנים נוספים בעניין אתניות נשית  לחץ כאן

להצגת הספר אתניות נשית – זהות הפרט והלאום לחץ כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.