פתיחה (מקורות בסוף)[1]
אנחנו מכירים אנשים שעושים בגדים. האם יש בגדים שעושים את האדם? נתבונן במשמעות בגדי הכהונה שבפרשת תצווה.
לקדשו לכהנו לי
בגדי הכהונה מכניסים את הכוהנים לעבודתם –"לקדשו ולכהנו לי". בלי זה הם לא מכהנים. כמו כן, הם "לכבוד ולתפארת". דבר זה מלמד שהבגדים הם בעלי השפעה גדולה על הכוהנים עצמם- "בזמן שבגדיהם עליהם- כהונתם עליהם".
מהו כוחם של הבגדים?
הבגדים והקצוות
ברשימת הבגדים התורה לא הזכירה את המכנסיים כי הם לא לכבוד ולתפארת אלא רק לכסות את הערווה. התורה גם לא הזכירה את הציץ (הכתר) כי הוא לא מן בגד. מתוך הקצוות האלה נוכל ללמוד שייחודיות הבגדים בכך שהם משלבים שתי פונקציות- כלי שרת ובגד פרקטי. הבגדים מצליחים לשחק על שני התפקידים. זה לא רק צורך פרקטי של כיסוי גוף האדם (דוגמת המכנסיים), והם לא רק כלי או תכשיט במובן החיצוני לאדם אלא ממש מתלבשים (תרתי משמע) על האדם.
מה המשמעות של זה?
והיה על מצחו תמיד
בתיאור של הציץ נאמר "והיה על מצחו תמיד". בפשט מובן שזה ממש צריך להיות צמוד לכהן גדול באופן תמידי, ממש חלק ממנו. למעשה יש שתי דעות בחז"ל- דעה אחת מסבירה שהציץ מכפר גם כשאינו על מצחו של הכהן. איך יתכן? הרי זה בגד!? רואים שזה לא רק בגד שמשרת את האדם. זה בגד שיש לו עצמאות משל עצמה לכפר ולרצות. ממש כמו כלי קודש כמו המזבח וכו'. הדעה השנייה מסבירה שרק בעודו על מצחו של הכהן הוא מכפר, אלא שהכהן צריך למשמש ולתת דעתו עליה כל הזמן. ברור שגם לדעה זו אין הכוונה שהבגד משרת את מחשבותיו של האדם. גם לפי דעה זו הציץ בעצמו מכפר. האדם צריך "לצקת" או "לתרום" את ישותו ואישיותו כלפי הכלי כדי לאפשר לכלי עצמו לפעול.
האם זה קיים בכל בגדי הכהונה?
הבגדים מכפרים כקורבנות
כוח זה של הבגד קיים אף בכל הבגדים ואפילו במכנסיים. הגמרא אומרת שהם מכפרים, כל בגד לפי תכונתו על עבירה אחרת, ואף משווה אותם לקורבנות.
אז מה בעצם ההשפעה על האדם "לכהנו לי"?
האדם ככלי שרת וקרבן
בהמשך הפרשה רואים שמקדשים את הכוהנים עצמם על ידי קרבנות, הזאת דם עליהם, משיחתם בשמן זית, והנפה. מכאן צריך להבין שבעזרת הבגדים, הכוהנים בעצמם הפכו להיות כלי שרת . הבגדים עשו "תיווך" בין האדם אנושי לבין כלי קודש דוגמת המזבח. כי הבגד כלל בתוכו שני צדדים- מצד אחד, כלי קודש שמכפר, ומצד שני- מתלבש ומתייחס אל האדם.
אז מה השיא?
ונקדש בכבודי – במכובדי!
בסוף הפרשה אנו יכולים לראות את הפסגה של התהליך הזה. "ונקדש בכבודי- במכובדי". קדושת המשכן נעשה על ידי האדם. נדב ואביהו מביאים את קדושת המשכן להופיע- "בקרובי אקדש". האדם עצמו הפך למעין קרבן. הבגדים המיוחדים של המקדש עושים את האדם.
[1] מקורות:
לקדשו לכהנו לי
שמות, פרשת תצוה, פרק כח, :
(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: (ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי:
רש"י: לקדשו לכהנו לי – לקדשו להכניסו בכהונה על ידי הבגדים שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא.
הבגדים והקצוות
שמות, פרשת תצוה, פרק כח ד':
וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי:
בעל הטורים שמות פרק כח ד':
ואלה הבגדים. ולא הזכיר מכנסים לפי שנאמר לכבוד ולתפארת (פסוק ב). ולא הזכיר ציץ שלא היה מין בגד .
שמות, פרשת תצוה, פרק כח:
(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ:
והיה על מצחו תמיד
שמות, פרשת תצוה, פרק כח לח':
וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק:
רש"י:
והיה על מצחו תמיד – אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה. ולדברי האומר (יומא ז ב) עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:
הבגדים מכפרים כקורבנות
מסכת זבחים דף פח' עמוד ב':
אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם…מכנסים מכפרת על גילוי עריות… מצנפת מכפרת על גסי הרוח… אבנט מכפר על הרהור הלב… חושן מכפר על הדינין…אפוד מכפר על עבודת כוכבים… מעיל מכפר על לשון הרע…וציץ מכפר על עזות פנים…
האדם ככלי שרת וקרבן
שמות, פרשת תצוה, פרק כט
(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם… (כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: …(כד) וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק…
ונקדש בכבודי – במכובדי!
שמות, פרשת תצוה, פרק כט מג':
וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:
רש"י:
בכבודי – שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא [בכבודי], במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא י ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבודי: