תוכן עניינים:

פתיחה……………………………….1

ה"נורמה" – אנושיות קבועה ללא חזון………………………………….1

הדרישה לציות ומניעת החרות……………………..2

"הר המור" – גזלת שמו של בית המקדש, לשם של ישיבה……………………..2

איסור הלימוד חברותא עם העולים להר הבית, לעומת ההיתר לבוא עמהם בקשרי חיתון…………………..2

חזון אחרית הימים – נשמה ללא גוף…………………………..2

נ.ע.ם – נפגעי עברות מין…………………………3

תורת לבן הארמי..……………………3

מסירות נפש בלימוד התורה, ככלי לניגוח….……..4

התמיכה הסמויה של תרבות "הר  המור" בתרבות הלהטבי"ת……………………4

סיכום ופתח לתקווה…………………….4

 

פתיחה

כיוון שאנו נמצאים בתקופה שאינה פשוטה, כשיסודות חיים משמעותיים שלנו פעמים שנמצאים תחת לחץ והתקפה, ישנה נטייה לתמוך בארגונים מיליטנטיים שלכאורה מספקים את הסחורה – הגנה או קידום של עמדותינו.

התביעה ל"נורמאליות" היוצאת מבית מדרשה של "הר המור" בלבוש מפלגתי של "נעם", קוסמת לרבים. את התוקפנות מייחסים הם ל"דרך" אבל לא למהות! יש איזו ציפייה שה"לוחמנות" הזו, אולי תוציא את האמת לאור. אלא שלצערנו המדובר ב"פאטה מורגנה".

כיוון שמול הקמת "נעם" ישנה בעיקר שתיקה, הן משום החשש מתוקפנותם, והן משום שהם נתפסים כנציגיה האבסולוטיים של התורה (גם אם הם אינם נעימים), אני רואה לנכון להוריד את מעטה ה"אמת הצרופה" שהם מתעטפים בה, ולגעת באמת הקשה, שמתחת למלבושים אלו.

הרמז הראשון לאמת הנסתרת מתחת למעטה ה"נורמאליות", אותה משווקת מפלגת "נעם" בסיסמת הבחירות שלה, הוא התוקפנות שבה הם פועלים. כיוון ש"נורמאליות" ותוקפנות, הינם יסודות נוגדים, בריא הוא ש"נורמאליות" זו אין "תוכה כברה".

לאן אם כן, חותרת "נעם", או למעשה רבני "הר המור" המפעילים אותם, בהצעתם לנו את אותה "נורמאליות"?

ה"נורמה" – אנושיות קבועה ללא חזון

יש להבין, כי ל"נורמאליות" יש שני צדדים. הצד האחד, אותו מנסים רבני הר המור להדגיש, לציבור הרחב הוא התנהגות על פי ה"נורמה" של המציאות. "נורמה" – תקינות המקובלת בחברה (מילון אבן שושן).

אולם ל"נורמה" או ל"נורמאליות", יש גם צד נוסף (אף הוא מובא במילון אבן שושן) – מידה קבועה וקצובה, סטנדרט קבוע. הפן הזה הוא למעשה יסוד התפיסה שלהם את המציאות שבתוכה הם פועלים כביכול על מנת להגן עליה, המשתלב היטב בתוקפנות שלהם כלפיה.

כי את יסוד הגאולה, פריצת הגבולות אל החופש והיצירה רואה התורה כשייכים לאדם. התורה נועדה להיות האמצעי לקיומה באדם ומכוחה הוא אמור לקבל את הכוח לצאת אל החופש. אולם לא כך רואים רבני הר המור את יחסי הגומלין שבין האדם והתורה. הם מאמינים בגאולת התורה, לא גאולת האדם. האדם הוא אמצעי לגאולת התורה. את פריצת הגבולות אל החופש הם אינם רואים כשייכת לאדם. אדרבה, הם מעוניינים להשאיר את האדם ואת המציאות כולה ברמת הסטנדרט שלהם, על מנת לתת לתורה את הראשות וההובלה.

הדרישה ל"נורמאליות" והפסיכולוגיה ה"ישרה" של האדם, לא נועדה כלל לשם האדם, אלא כאמצעי ל"רוכב", שהוא לימוד התורה. על מנת שיוכל להתאים לתפקידו הזה, הוא נצרך שלא לעבור את רף ה"נורמה".

הדרישה לציות ומניעת החרות.

בעומק ליבה, בזה "הר המור" לעולם ה"נורמה" שאינו יכול לעלות על פי תפיסתה למדרגה ה"אלוהית". משום כך מחויב הוא על פי דרכה, שעולם זה יכופף עצמו למרוּת אנשי הרוח ה"אלוהיים". כשהדבר אינו קורה, היא מאיימת, בוטה ו"מסבירה" לעולם הנורמה הבהמי בהתנשאות, כמה שהוא לא מבין מה זה להיות נורמאלי. היא אפילו מוכנה להיות "סלחנית" כלפיו ולומר לו שהוא אינו אשם. ה"קרן החדשה" היא המביאה אותו לחלישות דעתו.

יותר מכך. היא מזהה את רצון העולם לחופש [חופש שמביא את העולם למשוך אותו עד הקצה – אף לשנות את מינו של האדם ולקבוע זוגיות עצמאית גם אם היא נוגדת את הטבע]. לא את זעקת הטבע (שלעולם לא העריכה אותו), זועקת הר המור. אלא על החופש חסר הגבולות שניכס העולם לעצמו בחוצפה רבה, ושאיפתו לפרוץ גבולות, בעוד העתיד הצפון לו אמור היה להיות "נורמה" בלבד.

 

ההבנה כי הדרישה ל"נורמאליות", אינה מגיעה ממקימי "נעם" משום חרדה לשלמות האנושית, אלא משום הרצון להשאיר אותה במתכונתה המצומצמת ברמת הנורמה, מתוך ראייתה אותה כאמצעי בלבד, יש לה עקבות ברורים בדרך התנהלותם של רבניה יוזמיה.

"הר המור" – גזלת שמו של בית המקדש, לשם של ישיבה.

מול חזון הגאולה של בית המקדש, המופיע בעצים, באבנים, בצורות בחומרים ובכלים, דוחסים רבני הר המור את חזון הגאולה אל מקום לימוד תורה. את השם "הר המור" הם גזלו מבית המקדש[1]. משם גם מגיעה ההתנגדות לכל מי שעולה להר הבית – חוסר הרצון לתת את מתת התורה לעולם שאינו זכאי לכך ב"נורמאליותו" הנמוכה. בכך חנקו את היסוד הבסיסי ביותר ביהדות – שמטרת האש היורדת מן השמים היא להעצים את האדמה ותוצריה. במקום זאת, הפכה המטרה להיות – לימוד התורה. האדם וכל סביבתו, הינם אך אמצעי ללימוד הזה.

איסור הלימוד חברותא עם העולים להר הבית, לעומת ההיתר לבוא עמהם בקשרי חיתון

בשם אותה התפיסה, הורה הרב אבינר (מאותה אסכולה של "הר המור"), כי אין ללמוד חברותא עם אלו העולים להר הבית (תפיסה מעוותת בפני עצמה), אך התיר מלבוא עימם בקשרי חיתון. הטעם לחילוק הזה הוא – התורה היא אלוהית, על כן יש להקפיד בבחירת בן הזוג בלימודה. אולם האדם הוא אנושי ועל כן אין צורך בהקפדה זו. נמיכות בהמית זו של האדם, היא היא ה"נורמאליות" אותה מייעדים רבני הר המור לנו בני האדם כחזון.

חזון אחרית הימים – נשמה ללא גוף

עיגון התפיסה הזו הרואה בלימוד התורה את מטרת האנושות, מוצא את ביטוי אף בחזון אחרית הימים. "יום שכולו שבת", על פי תפיסתו של הרב מרדכי שטרנברג ראש ישיבת הר המור, הינו המצב של התפשטות מן הגוף. למרות עיסוקה של מסכת שבת רובה ככלולה במלאכות השבת הנלמדות כולן ממלאכות בנייתו של המשכן, מגמה שאמורה הייתה להעצים את מלאכות האדם ופועלו לדרגה מקבילה למלאכות בנייתו של בית ה', הוא עוקר בתפיסתו האמונית את עצם מטרת הלימוד – להעצים את המציאות בה היא עוסקת, מייתר אותה, ונשאר ברוחו נטולת הגוף ללמוד על המלאכות בלבד.

כיוון שמוקד עניינה של האידאה העומדת מאחורי הקמת "נעם", הינו לימוד התורה ודאגתה האמיתית היא דווקא להשאיר את המציאות בבסיסה הנורמטיבי בלבד, בעת שמתרחשת פגיעה בנורמאליות של הטבע, שאינה נובעת מן החתירה לחרות, אף שתהיה חמורה ביותר, היא מעניינת את "הר המור" כקליפת השום. כך הוא יחסם לנושא הפגיעות המיניות.

נ.ע.ם – נפגעי עברות מין

אף שעבריין מין מועד פעל בתוך הישיבה, פגע בתלמידם וקטין בתוכה, לא טרחו רבני הר המור, להוקיעו ואף כבדו אותו בכבוד מלכים – סידור החופה והקידושין שלו, על ידי ראש הישיבה, למרות התראות מפורשות שקיבלו על כך.

היה מצופה לכאורה כי החרדים ל"נורמאליות", שלא יהיו סלחנים לחילול גופו של אדם ושל ילד קטן. אלא שאת הסיבה יש לחפש שוב בנקודת המוצא לכל פעולתם. כיוון שהתנגדותם היא לחירות שהעיזה האנושיות ה"נורמאטיבית" לנכס לעצמה, כשזו אינה קיימת, זעקת הטבע והגוף המחולל, אינה מעניינם, במיוחד כשזו יכולה לפגוע בכתר התורה – הישיבה.

אחד מרבניה הבולטים של "הר המור" וממייסדיה, אף הביא אידיאה זו של הישיבה לשיא חדש. אף שאחד מן הנפגעים שגופו חולל, היה לא פחות מאשר נכדו – בשר מבשרו! הוא לא הניד עפעף באדיקות המזכירה את המקריבים בניהם ל"מולך", אלא שהמולך הזה, ממש לא להאמין – הוא "לימוד התורה", ממנו עקרו את ליבו – מימושו וקיומו בפועלו של האדם.

כאן עולה השאלה ומצריכה לחידוד נוסף. מדוע "הר המור" אינה מוותרת? מדוע היא נלחמת לאלץ את האנושיות להיות "נורמאלית". מדוע אין היא מתכנסת בתוך עצמה להעצים את עולם לימוד התורה כפי יכולתה, כדוגמת העולם החרדי?

כאן מגיע החידוש של אידיאה זו. (בשונה מן התפיסה החרדית). הרוח נצרכת לשלמות הגוף הלאומי, על מנת להגיע לשלמותה. לימוד התורה מגיע לחידודו דווקא עם שלמות יסוד המציאות הזה. בכדי לממש את החזון הזה, קמו ארגונים כדוגמת "פנים אל פנים" והמכינות, בכדי להאהיב את התורה על המציאות, תוך הבלטת נקודות ההשקה שבין שני המישורים ועמעום מישורי המחלוקת. אולם להפתעתה, ה"נורמאליות" התמרדה. היא מעוניינת בחופש מוחלט. כאן מרגישים מובילי אידאה זו, שהיא מתחילה לאבד את נמלי אחיזתה. מכאן מגיעה תוקפנותה.

האם ישנו מקום לתפיסה זו הרואה את לימוד התורה כמטרת המציאות?

התשובה היא שכן! בתנאי שהיא מטרה זמנית ולא הקבועה או הבלעדית.

תורת לבן הארמי

תפיסה זו, יש לה מקור משמעותי בתורה. היא מופיעה דרך אחת הדמויות המרכזיות בה – לבן הארמי. משם מגיע אברם (לפני הפיכתו לאברהם), משם מקבל יצחק את אשתו ולשם הולך יעקב לקחת את שני נשיו.

בניגוד למקובל, חז"ל רואים בלבן הארמי אדם גדול

"ולרבקה אח ושמו לבן רבי יצחק אמר לשבח פרדוכוס"[2].

הפרדוקס הוא הביטוי לניגוד שקיים בין דרכי השמים והארץ. אופי הנהגה זה, הוא שמופיע גם בפרשת מי מרה, בהמתקת משה את המים המרים בעץ ההרדוף המר. כך מתארים חז"ל הנהגה זו –

"כמה מופרשין דרכי הקדוש ברוך הוא מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקדוש ברוך הוא מרפא את המר במר"[3].

אופי ההנהגה המופרש מדרכי בני האדם מאופיין בצבע הלבן. הוא צבעו של לבן הארמי והוא גם צבע המלאכים.

מה יהיו יחסי הגומלין שבין עולם השמים והארץ באידאה זו?

האידאות השונות בתורה, מובלת דרך תיאור הכלים המשמשים באותה התרבות. אם בישראל המייצג המרכזי של יחסי הגומלין שבין השמים והארץ הינו ארון הברית עם הכרובים פורשי הכנפיים ממעל, הרי אידאת לבן מופיעה דרך הטרפים שלו המתוארים בתרגום יהונתן בבראשית, כדמות ראש של בכור, שבתוך פיהו מניחים טס של זהב עם כיתוב ומכוחו הוא מדבר עימהם.

השימוש בבכור, מציין את הצורך ביסוד אנושי שלם. אולם אין לו זכות או מטרת קיום בפני עצמו. כל ייעודו הוא לשמש פלטפורמה להופעת הדיבור. הדיבור אינו מגיע מן הבכור, אלא מן הכיתוב שבטס הזהב, הנצרך ליסוד האנושי, בכדי שיוכל למלל. לשם כך הוא משתלט עליו, מעקר את כוחו ומשתמש בו לצרכו.

באופי יחסי גומלין זה שבין התורה והמציאות, מאמינים רבני "הר המור", יסוד שאכן הוטמע בעם ישראל מעצם בנייתו של עם ישראל ממשפחתו של לבן.

מסירות נפש בלימוד התורה, ככלי לניגוח

מדוע נצרך יסוד תרבותי שכזה בתהליך בניית עם ישראל (כאמור – אברהם המגיע מארם, יצחק ויעקב הלוקחים נשותיהם ממשפחת לבן)? הסיבה היא, כי ללא התבטלות לתורה כמטרה, לא תהיה לדברה הקשבה מלאה. תוכנה יתעוות על פי תפיסת מציאות סובייקטיבית ואף רדודה ותעקם את תכניה על פיה. קידום עולם ה"דיבור", על יסוד הבכור שלם, נובע מכך, שבדרך זו, הוא יוצא ברור יותר נקי יותר, כי הוא יונק את כוחו מן המציאות. הצבת התורה כמטרה, אף מביאה למסירות נפש עצומה בלימודה. מסירות זו פעמים שהיא חסרה, במחוזות בהן אין לימוד התורה המטרה המוחלטת. על כן תפיסה זו מחויבת בשלבי קניית התורה.

באופן דומה, מורים חז"ל –

"דברי תורה צריכין השחרה והערבה בפרנסה…אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה אינו זוכה לדברי תורה"[4].

אמנם, הדרכות חיים אלו, חייבות להיות זמניות בלבד. אם יקום שבט "עורבים" שכזה וינקר בעיניהם של שאר אוחזי התורה המציגים צדדים רכים יותר או המשכיים לפלטפורמה הזו, הם הופכים להיות בכך לכת שיש להילחם בהם בשדה האידיאולוגי בכל הכוח. כמטרה, חונקת הדרך הזו את המציאות ב"נורמאליות" שבה ומשאירה את האדם חי באידאות בלבד, בעוד חייו הממשיים בעבדות.

התמיכה הסמויה של תרבות "הר  המור" בתרבות הלהטבי"ת

יותר מכך. באופן אבסורדי, דווקא דרך זו המתנגדת נחרצות לתרבות הלהטבי"ת, מביאה ישירות לחיזוקה. גם תרבות השוויון וגם תרבות "הר המור", רואים בגוף אמצעי בלבד. אלא שתרבות השוויון שמה לה למטרה את חירות נפש האדם[5]. לעומת זאת אידאת "הר המור" רואה בלימוד התורה את חזון האנושות. דרישת שלמותה של האנושיות, בהיותה רק אמצעי, אינה מורידה מחומרת הפקרתו.

סיכום ופתח לתקווה

אז מדוע להשקיע כה רבות בחשיפת היסוד המעוות שמאחורי "נעם", בעוד שהתפיסות השולטות כיום במדינת ישראל מעוותות גם הם? התשובה לכך, היא – אותן תפיסות, אינן מתיימרות לייצג את התורה! וכאן  ההבדל הגדול. אם אנחנו מעוניינים להשאיר פתח השפעה על תרבותה של מדינת ישראל, פתח השפעה המגיע מהתרבות אליה מכוונת התורה, אנו נצרכים לדאוג, שלא לכרות את הענף עליו אנו יושבים.

באם רבני "הר המור" יתעשתו ויבינו כי דרכם היא קטע בדרך למימוש התורה באדם, אך לא התכלית, יוכלו להביא ברכה רבה במסירות הנפש שהם מחנכים בה, בלימוד התורה (כך גם במקביל תתמתן תוקפנותם). אולם במצב הנוכחי, לא נותר אלא להזהיר מפניהם ומפני חיזוק האידאה הפסולה שהפכה למפלגה.


[1] "אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר (שיר השירים, ד', ו')", זה בית המקדש, שהיו מקטירין שם המור" (מדרש תנחומא פרשת וירא סימן ד').

[2] בראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס'.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דויסע בשלח פרשה א'.

[4] ויקרא רבה פרשת מצורע פרשה יט

[5] זיהוי עומק זה של תרבות השוויון היטיב לבטא אריך פרום בספרו אומנות האהבה (ממליץ לקרוא אותו בחום, אולם לא בעטיפתו החדשה המינית המעוותת לגמרי את תוכן הספר, אלא בעטיפתו הישנה),  שנקודת המוצא של תרבות השוויון היא ש"הנפש בת בלי מין היא".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.