השבוע הגבירו הארגונים הלהט"ביים את המחאה החברתית כנגד חוק הפונדקאות שחוקק בשבוע שעבר, שאינו כולל בתוכו זכאות לפונדקאות לזוגות חד מיניים.
"ספירלת השתיקה"
אפילו חברות וגופים כלכליים, לא חוששים לפרסם את תמיכתם בארגונים אלו, מחשש שמא יבולע להם מציבור הצרכנים המתנגד לתמיכה בזוגיות החד מינית.
מול הקריאה הכוחנית החזקה לשוויון גם ביחס לנושא המשפחה, לאפשר בניית משפחה על פי רצונו של כל אדם, גם שלא כדרך הטבע, עומד הרוב הדומם של הציבור המתנגד פנימית למהלך זה, אילם ושותק, ללא יכולת להסביר את סיבת התנגדותו.
אילמות הרוב הדומם, מול השתלטות הלהט"ב על המרחב הציבורי, עלולה להכריע בסופו של דבר את הכף, הן במישור החקיקה והן באולמות בית המשפט העליון לטובת הפונדקאות החד מינית, כפי התהליך שמציגה תאוריית "ספירלת השתיקה" – השלטת דעת המיעוט הקולני על דעת הרוב הדומם, החש עצמו במרחב הציבורי כדעת המיעוט, מצניע את דעתו ולבסוף נוטה אט אט לדעת המיעוט.
הכרה בתא המשפחתי הטבעי כיסוד מחולל תרבות
האפשרות היחידה שתהליך זה לא יקרה, תתכן רק אם נוכל להציב עמדת חיים בסיסית, העולה על עקרון השוויון, ממנו שואבים הארגונים להט"ביים את כוחם.
ההצבעה על חשיבות התא המשפחתי הטבעי – אבא ואמא, ברמה הפסיכולוגית החברתית, אינה נותנת מענה מספיק לזכות החופש והשוויון, כיוון שהיא ניתנת לשינוי הזמן והתקופה. ניסיון גורמים רבניים להיאחז בטיעון זה, רק מגביר את הכעס כלפיהם, שהרי בשום נושא אחר תורני או הלכתי, לא נלקח ההיבט הפסיכולוגי כ"דעת תורה".
האמת היחידה המבארת את חשיבות התא המשפחתי הטבעי, היא ההכרה בכך שהאטרקציה הגופנית שבין האיש והאישה והמשכת הקשר שביניהם בתא המשפחתי, הינם גורמי הסוציאליזציה והתירבות העמוקים והבסיסיים ביותר של האדם. הם אלו היוצרים את יכולת האדם להנביע מתוכו את תרבותו באופן הנאמן למקורות חייו.
הגוף כמהות ערכית
התרבות המערבית אינה מכירה בתפיסה הזו. היא רואה בגוף, בחיבורים הגופניים ובמציאות הפיזית של אמא, אבא, בית ואדמה, לא יותר מאשר אמצעים לקיום רצונותיו וצרכיו של האדם. מסיבה זו היא אינה רואה בעיה לשימוש ברחם האישה כ"תנור" לאפיית הוולד. זאת בעוד שהתורה רואה ברחם האישה הגורם המהותי ביותר בקביעת הלאום (יהודי הוא הנולד מאמה יהודייה), הבכורה (בכור הוא הנולד ראשון מרחם האישה ולא מן הבעל) ושייכות הוולד (האם הפונדקאית היא אם הוולד ולא בעלת הביצית על פי הפסיקה המרכזית בהלכה). על פי תפיסה זו, הכניעה לזכות הבחירה החופשית של האדם לקבוע את זוגיותו, למעשה מהווה תהליך של שלילת חירותו, בהיותה עוקרת אותו מיסודות קיומו.
הזכות לחרות השוללת חירות
אלא שהבעת תפיסה תרבותית זו בציבור, כלל אינה פשוטה. לתפיסה הזו המעוותת הרואה בטבע ובגוף, פלטפורמה בלבד להופעת התרבות, שותפים גם אותם גורמים דתיים המתנגדים לפונדקאות החד מינית. גם הם מתייחסים לגוף האדם כאמצעי בלבד להופעתה של הרוח ואף שואפים לעתיד, לעולם שאין בו גוף.
התחום היחיד שבו לא עוד לא נפגעה עליונות הקיום הפיזי מעבר לזכות הבחירה של האדם, הוא ביחס לעצם הקיום של האדם. פה עוד קיימת התודעה התת הכרתית, כי היתר זה אינו מביא חופש אלא כיליון האדם, כי בעצם חייו טמונים יסודות הגדולים הרבה מעבר לתודעת החיים העכשווית שלו.
גם אם יתאגדו קבוצת פרופסורים אמריטוס (שפרשו לגמלאות) בשנות התשעים של חייהם, או חולים סופניים ויבחרו לאבד עצמם לדעת בעוד הם צלולים, לא יינתן להם הדבר.
המשפחה כיסוד המקביל לערך החיים
איתגור הארגונים הלהט"בים ביחס לחוק הפונדקאות, נוגע אם כן, בעצם יסודות התרבות של העולם. היסוד שווה הערך היחיד העולה על ערך ה"שוויון" המונף על ידם, הוא יסוד החיבור הטבעי הפיזי המשפחתי, כיסוד תרבותי המקביל לעצם יסוד החיים, שרק דבקות בו, נותנת לאדם חופש ועוצמות חיים, מעבר להבנתו ודעתו השכליים.
העלאת המודעות הציבורית לערך הזה של החיים, היא היחידה שיכולה לתת מענה הולם, לשטף תרבות השוויון המאיים למחוק את זהויות העומק של האדם ולהשטיח אותו לרמת קיום אחידה.