מדוע נושא החמץ כל כך בוער הן בצד החילוני הליבראלי והן אצל שומרי המצוות? מדוע בכלל חוקק חוק החמץ, באופן ייחודי משאר חוקי הכשרות הרגילים? 

 

התשובה היא כי איסור החמץ הוא נושא הדגל של פעולת המצוות כולם. כי אם איסורו היה אך ורק "לזכר" או "סמל" למאורעות שחוו אבותינו במצרים, לא היה נצרך האיסור להגיע לרמות ההקפדה הבלתי נתפסות, הקיימות בהלכה (לאסור מאכל שנפל בו חמץ בפסח, אפילו במשהו, הקפדה אפילו על פליטת הכלי וכו'). זיכרון וסמלים ניתנים וצרכים לעשות באופנים הרבה יותר פשוטים. אולם הגמרא וגם ההלכה מלאים בדיונים והוראות לפרטי פרטים בנושא החמץ ובאופן דומה ביחס לכל המצוות, עובדה שמלמדת כי החמץ ואיסורו, כמו גם שאר המצוות, הינם בעלי משמעות עצמית מהותית.

 

אז אם הסקנו כי איסור החמץ אינו רק "לזכר" או "סמל" וכי הוא ואיסורו מהותיים, מה היא מהותו?

 

התשובה לשאלה זו קשה אפילו למרבית האנשים שומרי המצוות.

 

התודעה העצמית של הגופים

הלחם אינו רק מוצר הנמדד על פי מרכיביו הכימיים או מספר הקלוריות שלו, הוא בעל כוח עצמי ומעצים את האדם תכונתית ואישיותית.

האם יתכן שמציאות דוממת יכולה להיות בעלת "אישיות" ואף חזקה מן האדם ולהעצים אותו מעבר למה שיש לו מעצמו?

התשובה של תרבות המצוות היא – כן! החיטה כמו גם הדומם, הצומח, החי ובראשם האדם, נוצרו מחומרי אדמה. תודעה קיימת לא רק במרחב המחשבה אלא גם בגופי המציאות עצמם. לכך שותפים האדם החי, הצומח והדומם הנוצרים כאמור מאותו חומר יסוד. קרבת החי, הצומח והדומם לאדמה, יוצרת בהם אף ערך מוסף ביחס לאדם. משום כך הם יכולים לפעול עליו ערכים תכונתיים שאינם קיימים אצלו, בהיותו אדם. משום כך נצרכים החומרים, הצורה והמשקל המסוימים, כמות וביצוע מדוקדקים, על מנת ליצור את יכולות ההשפעה השונות במינון ובמידה המתאימים. אלו הן פעולת המצוות ולמעשה גם של מבנה ופעולות המקדש וכל כליו.

 

רק על בסיס הבנה זו, ניתן בכלל לגשת ולומר כי ישנו הבדל מהותי לחיים ומוות בין חמץ למצה בפסח.  תפיסה זו, שיתופית לכל המצוות כולם. כולן בנויות על היותן פועלות מכוח עצמן על האדם ולא כזיכרון או סמל. זהו ההבדל המהותי בין מעשה המצוות לבין הפולקלור או ה"רב תרבותיות" הליבראלית.

 

יחסי מרות או קשר של הרמוניה

והיכן היא החירות? אם מערכת המצוות כופה עלינו פעולות שאינן בחיריות, גם אם יש בהן ערך מוסף לאדם, מה תועלת בהן לאדם, אם הוא אינו מסוגל לממש ערכים תכונתיים אלו, אלא דרך הוראות וללא הכרה כלל של אופן פעולתם בו?

התשובה לכך היא – מערכת המצוות נועדה לעורר מחדש את היכולת התכונתית העצמית בגופו של האדם ובשאר חומרי האדמה כולם ולאפשר מתוך כך יחסי גומלין ביניהם. כיוון שמערכת חיים זו רדומה באדם, הוא נצרך ל"קביים" של מערכת המצוות, עד להתעוררות העצמאית של תכונתיות זו. 

 

ומדוע חשובה התקשורת הגופנית העצמאית? מדוע שלא נסתפק בתקשורת המחשבה שאותה אנו מכירים ועימה אנו פועלים כל כך טוב כיום?

התשובה היא – תקשורת המחשבה מייחדת רק את האדם ועל כן אינה מתקשרת עם עולם החי, הצומח הדומם והאדמה. כשהתקשורת המחשבה היא הדומיננטית, אין יחסי גומלין בין האדם וסביבתו. הקשר של האדם עם סביבתו הוא של אדנות וכפיה. אין הוא מסוגל להוציא ממנה יותר מכפי שניתן להפיק ממציאות נטולת חיים. לעומת זאת התקשורת הגופנית, כשזו מצליחה לחשוף את "אישיותה", הצלחתה לתקשר עם סביבתה, יוצרת יחסי גומלין שאינם רק יחסי ניצול מינימליסטיים ,אלא יחסי אינטראקציה והפריה הדדיים. יחסי גומלין אלו, הם פוטנציאל החירות אליה מכוונים מעשי המצוות.

 

קיום המצוות – ציוני דרך לתודעה עתידנית

יוצא אם כן, שעד שלא תיחשף מערכת התודעה העצמית של הגוף, מעשי המצוות כדוגמת איסור החמץ, לא יצליחו לממש את פעולתם וההקפדה על קיומם, תהיה זרה לתרבות האדם. אולם מאידך, ללא קיומם, יישמט מן האדם קצה החוט להחזירם לפעולה. בשלב זה, קיומם הוא מטעם "הציבי לך ציונים" [כפי ביאורו של רש"י על "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" – "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו" (רש"י על דברים י"א, י"ח)]. ציונים אלו, נועדו לשמר את גחלת היכולות הללו שעבדו עם ניתוק ישראל מן האדמה, על מנת שיוכלו להוות פתח זיכרון להחזרתם לעולם. ה"חזרה" אל היכולות הללו, מותנית בשלב הראשון בחזרת עם ישראל אל הארץ, אולם במקביל, היא מחייבת גם החזרת תודעת הגוף – הכרה בתודעה העצמאית של הגוף ובמרכזיותה בהתפתחות האדם הפרטי והלאומי, שהיא למעשה המחוללת של פעולת מעשי המצוות. 

אז איך ניתן בפועל לקדם תודעה זו? שהרי מתוך הדברים שהבאנו עולה כי אנו כלואים בתוך מעגל סגור. מצד אחד קיום מעשה המצוות שאיסור החמץ הוא אחד הביטויים החריפים שלו, הוא תנאי לפריצת דרך ונגיעה בתודעה העצמית של גופי האדמה לרמותיהם השונות. אולם מאידך, היעדרותה של תודעה זו מחיינו, מנכר אותנו ממעשה המצוות וממילא אינו מקדם אותנו בכניסה אל שפת חיים זו.

 

את קצה החוט לפריצת הדרך בקידום התודעה הזו, נמצא במאבק אחר, על מעמד האישה. 

 

האישה – תודעת גוף בחירית

התבוננות בהלכה, אותה הלכה שמביאה לנו את איסור החמץ בפסח, מראה התייחסות מחולקת ביחס למרחב כוחה של האישה. מצד אחד ריחוקה המוחלט מעולם ההנהגה (אינה במלכות, אינה בכהונה, אינה בדיינות, אינה בעדות, אינה במניין וכו'). מאידך זהות האדם האם הוא יהודי, נקבע על פי הנולד מן האישה. כך גם הבכור נקבע על פי היוצא ראשון מרחם האישה. לא רק זאת, איבוד ולו במעט מתהליך ההולדה (יוצא דופן – הנולד בניתוח קיסרי), מאבד לתינוק הנולד את זהותו כבכור.

דינים אלו מלמדים, כי תכונתה הגופנית של האישה דומיננטית יותר מזו של הגבר. על כן, היא המכריעה בקביעת הלאום והבכורה. התייחסות הבכורה במקורה לכהונה ולעבודת המקדש מלמדת כי קביעה זו מכוח הגורם הגופני, הינה ערכית ותרבותית.

 

מהיכן מגיעה היכולת הזו ?תשובה לכך אנו מקבלים מקריאת הבכור בשם "פטר רחם".

 

הרחבת תודעת הגוף באשה, ממקורהּ ועד כל באי ביתה

המקור הרחמי הוא הסיבה להגדרת הלאום והבכורה על פי האישה, בהיותו בעל מהות של "מקור" – "מְקֹרָהּ הֶעֱרָה" ["וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ', י"ח)]. מכאן מגיע הכינוי "עֶרְוָה" למקומות ההולדה, שמשמעותו – "גילוי מקור".

הרחם אם כן, אינו רק מקור ביולוגי להולדת הוולד, אלא מקור ליצירת תודעת מקור. התוצרים הבראשיתיים שלה הינם תכונת הלאום והבכורה.

 

ההלכה (שהיא כאמור – המקור לתרבות המצוות, החושפת את תודעת הגוף), מלמדת כי מרחב ה"ערווה" באישה אינו מצומצם רק ברחמה, אלא מתרחב אף לקולה ושערה – ["קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב') כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד') שערך כעדר העזים" (ברכות כ"ד ע"א)]. עוצמת המקור באישה, מפעפע אל כל מרחבי גופה, למשוך אל מקורהּ את כל הבאים עימה במגע. לעומת זאת באיש, אפילו שער ערוותו אינו מוגדר "ערווה" (מסכת ברכות כ"ד ע"א). הפוטנציאל העצמי של תודעת גופו – דל.

הגדרת קשר הנישואין שבין האיש והאישה כקשר שנהפך בהמשכו לקשר אימהי ["מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ (לשון חבת אשת נעורים) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (מחבקתו ומנשקתו) שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ (שם נהיתה לך לאם) שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ (לשון חבלי יולדה)" (שיר השירים ח', ה)], מלמדת שהשפעת המקור שבאישה על אישהּ, יוצרת בו תרחיש של הולדה מחדש. כינוי האישה בשם "בית", (מסכת שבת קי"ח ע"ב) מרחיב עוד יותר את מעגלי ההשפעה של האישה ומלמד כי השפעה זו של המקור הרחמי להוליד מחדש את הבאים עימו במגע, הינו על כל הבאים בצל קורות ביתה של האישה.

 

מעמד האישה – התנאי להחזרת שפת המצוות והמקדש, הנעלמה

אנו למדים אם כן, כי האישה מחזיקה בכוחה את בסיס כוח השפעת הגוף, ליצור תהליכים ערכיים מחוללי תרבות. אצלה, בניגוד לאיש, אין הדבר תלוי בקיום המצוות, הוא קיים בה בעצם טבעה. מכאן נפתח למעשה הפתח להחזרת שפת וכוח השפעתם של מעשי המצוות ובתוכם המקדש, כליו ועבודתו, בהם נגענו בחלק הראשון של המאמר.

כפי שבארנו, קיום המצוות במצב הנוכחי, מכניס אותנו למלכוד. מצד אחד קיומן מהווה את הפתח, להחזרת יכולת השפעת הגופים – בחומריהם, צורותיהם, משקלם וצבעם, לעצב ולהרחיב לאדם את מעגל חייו. אולם, כיוון ששפה זו נעלמה מאתנו, ביצוען בתורת ציווי, משאיר אותנו מנוכרים להן ובכך נחסמת בפנינו האפשרות לפריצת דרך בקניית שפת חיים זו.

זיהוי מעמדה של האישה כפועלת בממד חיים זה מעצם טבעה, פותחת בפנינו את האפשרות לפיתוח והעצמת שפה נשית זו במבנה החיים שלנו, תוך התחברות לשפה זו בצורה מדורגת וללא הכפייה הקיימת במעשי המצוות. ההתרגלות להקשיב לגוף ולתודעת החיים היוצאת ממנו, עתידה לעורר את כלי התודעה האלו גם במעשי המצוות, דבר שיהפוך שפה זו להיות מפורטת ושימושית הרבה יותר. משם כבר נוכל להביאה להיות השפה הדומיננטית בהתנהלות החיים שלנו, שבה כאמור, יחסי הגומלין שבין האדם וסביבתו אינם יחסים של מרות, שיעבוד וניצול אלא יחסים של חיבור, הרמוניה והשלמה. שפה זו שאותה אפשר לכנות "השפה הנשית", היא פריצת הדרך שהעולם מצפה לה. היא השפה שנגנזה אל תוך מעשי המצוות ובתכונתה של האישה, על מנת שנוכל לעורר אותה מחדש להצעיד אותנו ואת העולם כולו עימנו אל תודעת חיים חדשה\עתיקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.