כיצד פועלת הטבילה על האדם? האם מדובר בהתעוררות לתשובה? טבילה במי הדעת? פינת התרעננות פסיכולוגית? מתוך הצורך לטבול במים את כל הגוף – ברור שהטבילה אינה תהליך רוחני או נפשי, אלא תהליך המתייחס לגוף ומעלה אותו מטומאה לטהרה.
כדי להבין לעומק כיצד הטבילה במים יוצרת טהרה ומה משמעות הדבר נתבונן במספר הלכות מרכזיות בדיני טבילה.
נקדים ונאמר, כי מעיין הוא הדרגה הגבוהה ביותר של מקווה ומטהר אף זבים, מצורעים וממנו לוקחים מים לאפר פרה אדומה. מי גשמים הם המקווה הקלאסי המטהר נדה ובעל קרי.
השו"ע מבדיל בין טבילה במי מעיין לטבילה במי גשמים.
מי מעיין מטהרין אף בזוחלין; מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן. (יורה דעה סימן רא סעיף ב )
מה הסיבה להבדל בין מי מעיין המטהרים בזחילה מעבר למבוע הנביעה למי גשמים המטהרים רק באשבורן, בתוך מבנה מתוחם המרכז אותם בתוכו?
ההבדל היחיד המזדקר לעין הוא מוצא המים. מי מעיין נובעים מתהום האדמה. מי גשמים מוצאם מן השמים. אך יש להבין מה זה משנה מהיכן מקור המים? אם הדרישה של מקווה היא שיהיה 'מעשה שמים', כפי שמובא בתורת כוהנים, הרי הן מי מעיין והן מי גשמים מעשה שמים הם. ואם כן, לא ברור למה מים הנובעים מהאדמה יכולים לטהר בזחילה יותר ממים שמוצאם מן השמים.
התבוננות מדוקדקת מבהירה שאכן חיבור המים לאדמה אינו עניין שולי והוא תנאי בהגדרת המקווה.
המקווה – דווקא מחובר לאדמה!
להלכה מים שאובים פסולים לטבילה. ונחלקו הפוסקים האם פסול מים שאובים הוא מדרבנן או מדאורייתא. לשיטת רש"י הפסול מדאורייתא:
"שאיבה – מה שמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא."
מדויק מרש"י שדווקא שיעור ג' לוגין הוא מדרבנן, אך עצם השאיבה היא פסול דאורייתא. בפשטות הטעם שמים שאובים יהיו פסולים היא התערבות יד האדם הפוגמת במעלת המקווה כמעשה שמים.
אולם לשיטת תוס' פסול השאובים מדרבנן.
אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בהו מחטין וצינורות – מכאן אומר ר"י שיש לדקדק דמקוה שכולו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן…. ויש לומר דגזרו שאיבה אטו דילמא אתי לאטבולי במנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא. (תוספות פסחים יז/ב)
לפי ר"י הטעם שרבנן גזרו על שאובים הוא כדי שלא יבוא אדם הרואה שניתן לטבול במים שאובים לטבול בכלי.
האיסור לטבול בכלי הוא לכל הדעות מדאורייתא.
ההיתר העקרוני לטבול במים שאובים, וגזרת חכמים לאסור שמא יטבול בכלי וההסכמה הגורפת שטבילה בכלי אסורה מהתורה מלמדים על גדר מרכזי במקווה והוא החיבור אל הקרקע. מקווה בכלי פסול משום ניתוקו מהאדמה. ואילו מים שאובים עקרונית היו כשרים משום שלאחר שנשאבו חזרו ונזרעו בקרקע.
ברור אם כן, שלמי מעיין יש יתרון ברמת החיבור לאדמה, בהיותם נובעים ישירות מהתהום. מי גשמים, מתחילים עם נקודת פתיחה בעייתית בהיותם תלושים מהקרקע.
את הצורך לטבול במים המחוברים לקרקע רואים יפה גם בדין גל שנתלש. יכולת הגל לטהר היא רק כשהוא חוזר ובא במגע עם הארץ. הרמב"ם מבאר את הטעם שאין לטבול בגל בעודו באוויר.
"אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואף על פי שיש בו ארבעים סאה, לפי שאין מטבילין בזוחלים קל וחומר באויר, היו שני ראשי הגל נוגעין בארץ מטבילין בו ואין מטבילין בכיפה שלו מפני שהוא אויר." ( רמב"ם הלכות מקוואות פרק ט הלכה יח)
הרמב"ם לומד בקל וחומר מזוחלין שאין לטבול באוויר. יוצא מכאן שפסול הזוחלים במקווה הוא מאותה סיבה שאסור לטבול באוויר – הקשר הרופף עם האדמה.
אם כך, מדוע במעיין ניתן לטבול בזוחלין? התשובה היא משום שהזחילה במעיין אינה ניתוק מהארץ אלא היא ביטוי והמשכה שלה כלפי חוץ וחלק מהגדרתם כ"מים חיים". הנביעה התמידית והחיבור למקור הם הנותנים למים הזוחלים משמעות מיוחדת זאת.
מי גשמים, לעומת זאת, מנותקים מתחילה. הזחילה על הארץ מבטאת את התלישות הזו המאפשרת את תנודתם. כדי לתת למים את החיבור הנכון לאדמה יש לרכז אותם בתוך אשבורן ללא תנועה, כך שיצמיחו שורשים לאדמה. אף את קירות הסכר של האשבורן ניתן לראות כמעטפת אדמה..
אנו רואים אם כן, שלא די במים כדי להיטהר אלא האדמה היא חלק מהגדרת המקווה וככל שיש יותר קשר אליה כך יכולת הטהרה גוברת. ונשאלת השאלה מדוע? מה יש באדמה?
הקבלה בין מקווה למזבח
תשובה לדבר ניתן למצוא מהתבוננות על הפסוק שמביא המרדכי לכך שמקווה הוא דווקא באשבורן:
"מקוה אינו נקרא מקוה אלא באשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד." (הלכות מקוואות למרדכי. רמז תשמה )
לכאורה חוץ מהקשר המילולי בין המילה מקווה למילה קיווי אין קשר בין הפסוק המטהר את קיווי המים אל מקום אחד לבין הצורך ליצור אשבורן ולהקוות אליו את מי הגשמים. שכן מי הגשמים זקוקים לאשבורן משום שמוצאם מן השמים, ואילו הפסוק מדבר על מים שהקיפו את כל הארץ והיו חלק מיצירתה. ועוד, הקיווי אל מקום אחד נועד לחשוף את היבשה ולכאורה רק מסיבה טכנית זאת ניקוו המים אל מקום אחד ואין שום צורך אמיתי באותו כינוס מים מצד המים שכונסו, אך הצורך באשבורן נועד לשרת את המים המכונסים עצמם.
אם נתעקש לראות בפסוק זה "מעלה" המגדירה את הצורך באשבורן ולא רק אסמכתא, נצטרך לראות במים הנקווים אל מקום אחד לא רק פינוי מקום כדי לחשוף את היבשה אלא מרכוז המים שהיו פרושים בכל העולם אל מקום אחד. אותו המקום שהמים כונסו בו מקבל משמעות של תמצית כל המקומות כולם.
אכן אף על פי שהמים כונסו במקום אחד, אין מכונה הוא ים אחד אלא ימים בלשון של ריבוי. את כוח הריבוי של הים האחד מקבל הוא מריבוי המקומות. כך מפרש רש"י שאינו דומה טעם דג העולה בעכו לטעם דג העולה באספמיה.
רש"י בראשית פרק א
(י) קרא ימים – והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה בעכו לטעם דג העולה באספמיא:
על פי דברינו, כינוס המים שהיו פזורים על כל המקומות ריכז למקום אחד את ריבוי הגוונים, הטעמים והמקומות השונים.
את המשמעות הזאת יש לשייך למקווה אף שבפועל אין מימיו באים מכל שטח כדור הארץ. מה יש בטבילה שהיא בכל המים שבעולם? שהיא כוללת את המקומות כולם?
תכונה כזו של מציאות אחת הכוללת בתוכה הכל היא תכונת האינסוף. במתכונת זו נוצר אף האדם. וכך מבאר רש"י את צבירת עפרו מכל ארבע רוחות:
רש"י בראשית פרק ב פסוק ז
עפר מן האדמה – צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד:
אדם הראשון נוצר מכל האדמה כדי שתהיה קולטתו לקבורה. ברור שאין הכוונה לתיאור ילדותי, אלא היות האדם עשוי באופן כוללני. היכולת לקבור את האדם ולהחזירו למקור היא רק אם יש בו תכונה כזו כוללת כל כפי ארבע כנפות האדמה, מכוחה גם יקום לתחיה.
הפירוש השני של רש"י משלים תכונה זו של עפר כל וממרכז אותו במקום אחד – מקום המזבח.
אם כן אנו מוצאים הקבלה בין המצב הראשוני של המים הפרושים על כל הארץ לצבירת עפר האדם מארבע רוחות ובין השלב השני בו המים ניקוים אל מקום אחד ללקיחת עפרו של אדם הראשון ממקום אחד, המזבח.
מההקבלה בין המזבח למקווה אנו למדים שהצורך בחיבור המים לאדמה הוא כדי לחבור למקום ממנו נוצר האדם. יצירת האדם עפר מן האדמה היא הנותנת לו כפרה וקיום בחיבור למזבח אדמה והיא המטהרת אותו דווקא בכניסה למים הנושקים לאדמה.
על המקום ממנו נברא האדם, ממקום המזבח, אומר רש"י כי הוא זה המאפשר לו להתקיים ולעמוד.
יש להבין שיצירת האדם מהאדמה אינה תיאור היסטורי של איך נוצרו החיים, אלא חלק מאופן קיומו – החיבור אל מקום ההיווצרות, תשתית העולם, אבן השתייה, מקום המקדש שהוא מקום יצירת האדם, הוא זה שמחדש את חיי האדם בהיותו מחבר אותם למקורם.
הקבלה מפורשת בין מזבח לטבילה מביאה הגמרא במסכת ברכות:
אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל – מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב: ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה רבא: לא סבר לה מר כאילו טבל? דכתיב: ארחץ ולא כתב, ארחיץ. (ברכות דף טו/א )
העובדה שאת אותו מעשה ממש מדמים הן לבניית מזבח והקרבת קורבן ולמדים והן לטבילה ולמדים זאת מאותו הפסוק מחייבת להבין שקיים קשר ודמיון בין פעולת המזבח לפעולת הטבילה.
המקווה כהולדה מחדש
את היות המקווה מחבר למקור יצירת האדם מן האדמה ומוליד אותו מחדש ניתן ללמוד מטבילת גר.
"ור"ש בן לקיש אמר: …גר שנתגייר כקטן שנולד דמי." (בכורות דף מז/א )
על פי דברינו הגדרת הגר כקטן שנולד נובעת מחיבורו לאדמה ויצירתו מחדש בצביון יהודי.
עד היכן מגיע כוח החידוש וההולדה של הטבילה? עד כדי ריפוי הגוף מכל מום! דבר זה התרחש פעם אחת מכוחו של אלישע הנביא המצווה על נעמן המצורע, שר צבא ארם, לטבול לרפואתו. והתוצאה:
וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר:
וכחזון לעתיד בנביעת מים חיים מאבן השתייה המרפאים כל מום:
יחזקאל פרק מז
(א) וַיְשִׁבֵנִי֘ אֶל־פֶּ֣תַח הַבַּיִת֒ וְהִנֵּה־מַ֣יִם יֹצְאִ֗ים מִתַּ֨חַת מִפְתַּ֤ן הַבַּ֙יִת֙ קָדִ֔ימָה כִּֽי־פְנֵ֥י הַבַּ֖יִת קָדִ֑ים וְהַמַּ֣יִם יֹרְדִ֗ים מִתַּ֜חַת מִכֶּ֤תֶף הַבַּ֙יִת֙ הַיְמָנִ֔ית מִנֶּ֖גֶב לַמִּזְבח.
(ט) וְהָיָ֣ה כָל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֣ה׀ אֲֽשֶׁר־יִשְׁרֹ֡ץ אֶ֣ל כָּל־אֲשֶׁר֩ יָב֨וֹא שָׁ֤ם נַחֲלַ֙יִם֙ יִֽחְיֶ֔ה וְהָיָ֥ה הַדָּגָ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד כִּי֩ בָ֨אוּ שָׁ֜מָּה הַמַּ֣יִם הָאֵ֗לֶּה וְיֵרָֽפְאוּ֙ וָחָ֔י כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יָ֥בוֹא שָׁ֖מָּה הַנָּֽחַל:
(יב) וְעַל־הַנַּ֣חַל יַעֲלֶ֣ה עַל־שְׂפָת֣וֹ מִזֶּ֣ה׀ וּמִזֶּ֣ה׀ כָּל־עֵֽץ־מַ֠אֲכָל לֹא־יִבּ֨וֹל עָלֵ֜הוּ וְלֹֽא־יִתֹּ֣ם פִּרְי֗וֹ לָֽחֳדָשָׁיו֙ יְבַכֵּ֔ר כִּ֣י מֵימָ֔יו מִן־ הַמִּקְדָּ֖שׁ הֵ֣מָּה יֽוֹצְאִ֑ים והיו וְהָיָ֤ה פִרְיוֹ֙ לְמַֽאֲכָ֔ל וְעָלֵ֖הוּ לִתְרוּפָֽה:
הגדרנו עד כה את החשיבות של האדמה והצורך בחיבור אליה בטבילה. אולם אם כל מה שאנו מחפשים במקווה הוא את החיבור לאדמה, מה תפקיד המים? אמנם טבילה רק באדמה היא מתנה שהאדם מקבל אחר מאה עשרים ביום קבורתו, אך קשה לומר שהמים הם רק היכי תמצי לכניסה לאדמה מתוך אילוץ ואי האפשרות לצלול לאדמה ולהישאר חי.
מעיון בפרשת יצירת האדם מן האדמה אנו רואים שאף המים קיבלו תפקיד מרכזי ביצירתו:
וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה:
ומפרש רש"י:
ואד יעלה – לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה ואחר כך וייצר:
לישת האדם עפר מן האדמה נעשתה על ידי מים שעלו מן האדמה לעננים ומשם חזרו וירדו לצורך יצירת האדם. אנו רואים אם כן, שהמים עוברים תהליך מורכב. תחילה הם נובעים מהאדמה, עולים לשמים, ורק לבסוף הם משמשים ללישת עפר האדם.
המים, בניגוד לעפר המקורקע, שייכים לשני העולמות – לארץ ולשמים. כדי ליצור את האדם לא די בארץ הקבועה והקשה. יש צורך בלחלוחית המים, שיעלו ויספגו משהו ממרחב השמים ויחזרו לתת לעפר את תכונת האינסוף והגמישות הנדרשת ליצירה הגדולה.