אין זה סוד שבשלושים השנים האחרונות, לא מצליח האגף הימני והאמוני של מדינת ישראל, להוביל וליצור שינוי משמעותי, בנושאים מהותיים אזרחיים ומדיניים שעומדים על הפרק, כדוגמת הסכסוך הישראלי פלסטיני, היחס להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, או נושא הזוגיות והמגדר.
אמצעים כדוגמת בחירה פרסונאלית של שופטי עליון שמרניים, או חקיקת "חוק ההסדרה", אינם יכולים להועיל, כיוון ששורש הבעיה הוא, בהגדרת היסודות התרבותיים והלאומיים של מדינת ישראל.
מאז הפיכת אהרון ברק את ערך ה"שוויון" כפי פרשנותו את חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", כ"חוק על", לא אותגרה תפיסה אזרחית זו על ידי הכנסת, בתפיסה אזרחית אלטרנטיבית, שיכולה להיות תחליף ראוי לה.
גם "חוק הלאום" שעלה בווריאציות שונות, אינו נותן מענה לסוגיה זו, כיוון שאף שהוא מביע רצון להקדים את מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל לפני מאפייניה הדמוקרטיים, אין הוא מציג קביעה קונקרטית בעלת משקל נגד, לעקרון השוויון שנקבע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ממילא גם אם יחוקק, יהיה טפל לחוק היסוד הקודם לו, על כל המשתמע מכך.
כדי שאלטרנטיבה שכזו תוכל לעמוד ולהצליח, נצרך מהלך שיקיים כמה תנאים בד בבד.
א. זיהוי הכשל המהותי הטמון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כפי שמיושם כיום.
ב. הצעה הנותנת מענה לבלבול הזהות האזרחית והמדינית של מדינת ישראל, הכוללת בתוכה את יסודות החופש, הכבוד והחירות שדימנו למצוא בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
ג. הצעה שיש בו בשורה, אף לעולם שסבבנו.
נעבור על הסעיפים אחד אחד.
שוויון שמביא למחיקת זהות, קונפורמיות ועבדות כלכלית
לו היה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מיושם על פי כוונת המחוקק, היה יכול להביא את הבשורה שלמענה חוקק – זכות כל אדם להגנה על גופו, חירותו ופרטיותו. אולם האקטיביזם השיפוטי של השופט אהרון ברק, הפך אותו לחוק שוויון המבטל את כל ההבדלים ההולדתיים שבין בני האדם – בין הלאומים ובין המינים. מכוח חוק זה, כפה בית המשפט העליון בבג"ץ קעדאן על הישוב קציר לקבל אליו את משפחת קעדאן הערבית, מכוח חוק זה כפה (ב2001) ייצוג ערבי במינהל מקרקעי ישראל. מכוח חוק זה כפה שוויון בין המינים בצה"ל (בג"ץ אליס מילר). ומכוח חוק זה כפה רישום זוגות הומוסקסואלים כנשואים במרשם האוכלוסין (בג"ץ יוסי בן ארי 2006).
אז מה הבעיה בכך?
הבעיה היא, שמחוק יסוד שהיה אמור ליצור שוויון הזדמנויות לכל אדם, אולם על בסיס ייחודיות לאומיותו ומינו, הוא הפך לחוק המקדם תרבות שוויונית המרדדת ומשטיחה את ההבדלים בין הלאומים והמינים. ברמה הלאומית, הופכת את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" וברמת הזהות המגדרית, מבטלת את מעמד התא המשפחתי היסודי שבין גבר ואישה.
מגמה זו הרסנית לא רק אצלנו אלא בכל מדינות המערב. ביטול הזהות הלאומית כזהות אתנית, מביא להרדדת והשטחת הצביון התרבותי של העמים. הפיכת הקהילתיות ל"קהילתיות מדומיינת", כשהצורך והשאיפה הכלכליים הופכים להיות החזון היחידי המוביל את האדם וכופה אותו על פי כלליו.
גם ברמה האישית אנו נתקלים באותה השטחה. ביטול הייחודיות שבין המינים ואפקט ההשלמה שביניהם, מביא ליצירת זוגיות רדודה המתפרקת בקלות, והתפתחות תרבות של משפחתיות מדומיינת אף היא – גברים עם גברים ונשים עם נשים.
אך האם יש לנו אלטרנטיבה טובה יותר להציע לנו ולעולם, כתחליף לייסוד הזה?
יסוד הקיום האתני ההולדתי
התשובה היא – היסוד המרכזי בהגדרת מיהו יהודי, שעד היום אנו מזלזלים בחשיבותו האוניברסאלית הקיום האתני, ההולדתי מן האם.
מהי תוכנו של יסוד תרבותי זה?
הוא תולה את עיקר הקיום, פיתוח המוסר, התרבות והיצירה בבני האדם, בתרחיש הלידה של הוולד מן האם. תרבות זו רואה את תהליך ההולדה מן האם כתהליך הווי קבוע יום יומי של הכלה והולדה של האם את משפחתה. ההכלה הקיומית הקבועה הרחמית הזו אל מקור ההיווצרות, היא האחראית ליצירת תולדות בעלות ישרות, תואמות מקור, הן מוסרית והן תרבותית. ילדים בעלי נפש גדולה, יצירתיים ומוסריים. בתרחיש הולדתי זה, מתגלה מעמד האישה במלוא תוקפו והשפעתו.
ברמה הגלובאלית – היסוד האתני התולדתי מן האם, מופיע כתרחיש הכלה והולדה של האדמה את הלאום היושב עליה ללא הפסק. מתהליך זה נוצרים ברמת הלאום, ערכי לאום וקווי פעולה מדיניים וחברתיים פורצי דרך. לא "זכות ההגדרה העצמית" היא המובילה בהמשכה למימושה בטריטוריה (כפי תפיסת ה"לאום" המערבית), אלא הטריטוריה היא המולידה ומעצבת מקרבה את הלאום הנמצא עימה בקשרי גומלין תמידיים ומתוך כך כאמור, יוצרת קיום לאומי אינדיבידואלי.
חזון אתני, בעידן של גלובליזציה מוחקת
הצבת היסוד התולדתי כבסיס להגדרת הלאום, נותנת תשובה בהירה הן לקונפליקטים האזרחיים בתוך מדינת ישראל, הן לסוגיית הסכסוך הישראלי הערבי ובקנה המידה העולמי – לבעיית ההגירה הבלתי נשלטת כיום באירופה ובשאר העולם.
1. היא מחייבת הגדרת זהות לאומית אינדיבידואלית, כתנאי ליצירת לאומים בעלי עומק תרבותי ומוסרי.
2. היא מבארת את ההתניה לקיום זוגיות בחיבור בין גבר ואישה, כתנאי ליצירת זוגיות והמשכיות בעלי ערך ברמה קיומית.
3. היא נותנת פתרון לכישלון המהדהד של הרב תרבותיות הרדודה באירופה, מאזן הילודה השלילי שקיים כעת בה, והגירה הכלכלית הבלתי
מרוסנת אליה, המאיימת למחוק את צביון הלאומים המרכיבים אותה.
4. היא נותנת מענה לסוגיית הסכסוך הישראלי הערבי, שבסיסו אינו כפי שמדמיינים רבים, סכסוך טריטוריאלי, אלא תרבותי. מתוך האיום שחשה התרבות הערבית בקיום לאומיות בסגנון מערבי (ציוני) בקירבה, הסותרת לחלוטין את הצביון הלאומי התולדתי, בה האדמה ולא רצון ההתאגדות של האדם הוא מחולל הלאום הבסיסי.
יעדי החקיקה
התפיסה ההוליסטית הזו, מצריכה חקיקה אמיצה.
1. חקיקת חוק יסוד הלאום הישראלי כלאום תולדתי מן האם.
2. שינוי חוק השבות רק לאלו הנולדים מאם יהודייה, כפי ההגדרה האורתודוקסית, שהיא היחידה המשתיתה את היסוד התרבותי של עם ישראל על תרחיש ההולדה הקבוע, מן האם ומן האדמה.
3. החלת החוק הישראלי על כל שטחי מדינת ישראל, מכוח הקשר התולדתי של הלאום הישראלי אל האדמה, שהוא קודם לכל שייכות קניינית או משפטית.
4. הגדרת התא המשפחתי שבין גבר ואישה, כתא המשפחה היחיד המוגדר כ"משפחה".
5. בטול מעמד חוק יסוד כבוד האדם וחרותו כ"חוק על" והחזרתו להיות חוק רגיל המתייחס לרמות הפרקטיות של השוויון – בתחומי התעסוקה, השכר, יחס הולם ושירותים, אך לא בהקשר הלאומי או המשפחתי.
6. קידום הזיקה, בין מדינת ישראל לבין מדינות האסלאם שסביבה, מתוך הזהות וההתאמה שבהגדרתן הלאומית כזהויות לאומיות תולדתיות.
7. שמירה על ייחודיות הזהויות האתניות השונות בתוך מדינת ישראל, במקום מגוריהן, מוסדותיהן, מחנכיהן ומנהיגיהן, בלא כפיית ערבוב אתני עליהם.
אין ספק כי ההתמודדות על היסוד הלאומי הזה, מצריכה הקניית מושגים חדשים ואפילו שפה חדשה לציבור שהורגל לשיח פוליטי שטחי. היא גם לוקחת זמן רב יותר, עד להוצאת פירותיה. אולם היא עקבית ומביאה בסופה אל המטרה, שלולא התמהמהו בהובלתה יותר משלשים שנה, היינו יכולים כבר להגיע אל תוצריה.