המציעתא של המשנה – החיוב לבנות כמנהג המדינה – חיוב ה"מקום" ולא "בני המקום"
א. קריאה ראשונית במציעתא
ב. שאלות על המציעתא של המשנה
ג. הסבר א' למציעתא של המשנה- פרשנות ה"סתמא" של חוזה
ד. קושיות על הסבר זה
ה. הסבר ב' למציעתא- הגדרת ה"שותפין בחצר" -התנהלות מחייבת של "שותפין בקרקע"
ו. היחס שבין "מקום שנהגו" ל"מנהג המדינה"
ז. החיוב לבנות "כמנהג המדינה" – חיוב ה"שותפין בקרקע" -ולא רק "נורמה של אנשים"
ח. הקשר שבין המציעתא (חיוב כמנהג המדינה) לרישא (חיוב לבנות באמצע)- היסוד לחיוב היזק ראיה
המשנה:
השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר – בונין את הכותל באמצע.
מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין – בונין, הכל כמנהג המדינה.
גויל – זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים; בגזית – זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה; בכפיסין – זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים; בלבינין – זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה.
לפיכך, אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם
א. קריאה ראשונית במציעתא
השותפין שרצו לחלק ולעשות מחיצה בחצר, צריכים לבנות את הכותל כמנהג המדינה- גם לפי חומר הכותל הנהוג והמקובל וגם לפי המידות הנהוגות.
ב. שאלות על המציעתא של המשנה
1.
מצד הענין:
אם הם כן "רצו" (כלשון המשנה) לעשות ככה כמנהג המדינה- אז פשיטא שמה שהם רוצים הם עושים!? ולא צריך את התורה או המשנה כדי להגיד לנו את זה (פשוט שאנשים שרצו ללכת למכולת הולכים למכולת…).
ואם הם לא רצו לפי מנהג המדינה אין סיבה להגביל או לחייב דווקא כמנהג המדינה. ברור שיכולים אחרת! אין סיבה לחייב אנשים לנהוג כמנהג המדינה בניגוד לרצונם. אם רצו משהו יקר יותר או זול יותר זו זכותם! וכי הם חייבים "ליישר קו" עם הנורמה של כולם?!
2.
מצד הלשון והניסוח:
אם המשנה כתבה ש"הכל כמנהג המדינה" מדוע צריך לפרט את החומרים של הכתלים (גויל גזית כפיסין לבינין) ואת המידות (בגויל זה נותר ג' טפחים וכו')? הרי כבר נאמר- "הכל כמנהג המדינה"! אין צורך להאריך כל כך בפירוט של דוגמאות (וזה תופס את רוב המשנה…).
מצד הסדר לא מובן- בהתחלה המשנה פירטה דוגמאות של חומרים, אחר כך כתבה את הכלל "הכל כמנהג המדינה", ולבסוף חזרה לפרט את המידות של אותם כתלים עם החומרים שהיא פירטה לפני כן. מדוע לעשות "פרט וכלל ופרט" – מצד הסדר, גם אם רצתה המשנה לפרט דוגמאות של מנהגי מדינה שונים, היתה צריכה למנות אותם ביחד ואת הכלל המסכם העקרוני לפניהם או אחריהם- "הכל כמנהג המדינה".
ג. הסבר א' למציעתא של המשנה- פרשנות ה"סתמא" של חוזה
מדובר על מקרה שהם לא פירשו ופירטו את כוונתם. הם אמנם "רצו" וזה תלוי ברצון שלהם להתחייב אבל הם חתמו חוזה (או בפני עדים או קנין) רק באופן כללי עם אמירה כללית. על מקרה זה באה המשנה ומפרשת לנו את הפרשנות המחייבת של החוזה שלהם הלא מפורש- הם רצו ומחוייבים לבנות "לפי מנהג המדינה", זה בעצם מה שהם עצמם התחייבו כאשר הם רצו "לעשות מחיצה בחצר". המשנה פירשה לנו מהו הפרשנות ה"סתמא" של החוזה הזה.
ד. קושיות על הסבר זה
1.
פשיטא שזה לפי "מנהג המדינה" הנורמאלי, ולכאורה אין שום מחשבה לפרש את החוזה הזה שלא הסכימו על הכותל (חומר ומידות) על פי המקובל (למה שנגיד כהווא אמינא שאחד הסכים להיות "פראייר"?). הפירוש המקובל לכאורה פשיטא.
2.
אין צורך להשמיע את העקרון – ברור שחוזה מפרשים על פי הפירוש הנורמאלי הידוע (וזה אפילו לא כמו מקרה של ספק בין שני אפשרויות שהיינו אומרים "המוציא מחבירו עליו הראיה" בדיני ממונות, לפרש על פי המינימום. כאן ה"סתמא" מפרש במאה אחוז את החוזה!).
3.
עקרון זה כבר מופיע בעוד מקומות בש"ס, כגון שבנדרים "הלך אחר לשון בני אדם".
4.
גם אם זה העקרון שהמשנה משמיעה- בניסוח ובלשון- העיקר חסר מן הספר- לא כתוב במפורש שהיה חוזה (אנחנו היינו צריכים "להשלים" נתון זה כדי שיצא הוראה דינית). היה צריך להציג את המשנה ואת החידוש באופן שיהיה ברור שזה החידוש.
5.
הסבר זה לא מצדיק ולא מסביר את כל ריבוי הפרטים שיש במשנה. המשנה בחרה לפרט מקרה של "שותפין" (ולא כל שני אנשים) ו"שרצו לעשות מחיצה בחצר" (ולא כל דבר אחר שהם היו רוצים לעשות) ופרטי מנהגי המדינה (דווקא בכותל- חומר ומידות) וכו'. האם נכון לפרט כזה מקרה ארוך בשביל להשמיע את העקרון הזה.
6.
גם אם נניח שצריך את הפירוט בשביל שנדע את הסתמא הספציפי הזה, לכאורה אין מקום לפרט כך- וכי על כל המקרים בעולם המשנה צריכה לתאר לנו מהו ה"סתמא"?! לפי זה היה צריך לפרט עוד מאות מקרים וסיפורים!
ה. הסבר ב' למציעתא- הגדרת ה"שותפין בחצר" -התנהלות מחייבת של "שותפין בקרקע"
אין כאן רק פירוש ה"סתמא" של חוזה- אלא הגדרה מציאותית שהיא מחייבת. אחרי שהשותפין בחרו להיכנס ל"מסלול" זה, ההוראה של המשנה מחייבת אותם. אם הם לא יקיימו את דין המשנה הם יצאו מכלל ההגדרה וה"מסלול"."השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר"- צריכים לבנות את הכותל באמצע וכמנהג המדינה, ואם לא יעשו באמצע וכמנהג המדינה הם לא "שותפין בחצר" (או שהם לא התנהלו כ"שותפין בחצר"). משל למפקד שאומר ש"חייל שמסתער בלי נשק הוא לא חייל"- עובדתית יכול חייל להסתער בלי נשק אבל אז הוא לא יוגדר כחייל (או שבהסתערות זו הוא הפסיק להיות חייל).
כמובן שיהיה נקודת "אל-חזור" גם דינית- כגון שיעשו קנין או בפני עדים או חוזה ואז כבר לא יוכלו להתחרט ממה שהם "רצו", אבל לא בשביל זה באה המשנה.
המשוואה:
מודע עובדת היותם "שותפין בחצר" מחייבת אותם מבחינה "מציאותית-הגדרתית" לבנות כמנהג המדינה.
ו. היחס שבין "מקום שנהגו" ל"מנהג המדינה"
כדי להסביר יש צורך לחזור לשאלות ולדקדוקים שדייקנו במציעתא:
כאמור, המשנה לא הביאה רק את "מנהג המדינה" אל פירטה שלב קודם של "מקום שנהגו…בונין" הבדל זה מאפשר לנו הבנה יותר מדוייקת במחייב של "מנהג המדינה":
ההבדל בין שני הביטויים הוא בהגדרת הנושא-
"ב"מקום שנהגו" הנושא הוא המקום, וזה שנהגו שם אנשים הוא רק מתאר ומגדיר (שם לוואי) את המקום.
לעומת זאת ב"מנהג המדינה"- הנושא הוא המנהג של האנשים, והמתאר והמגדיר (שם לוואי) הוא המדינה.
מדרג זה נותן לנו את האפשרות להבין נכון את מהות החיוב של "מנהג המדינה" במשנה. ההסתכלות צריכה להיות על המקום מצד עצמו ומצד ה"קוד האתי" שלו ולא מצד הנורמה החברתית של האנשים במקום. האנשים שהם במקום ונוהגים מנהג מסויים מצליחים להגדיר ולהטמיע במקום עצמו (שהרי זהו הנושא מצד הלשון!) את האפיון שלהם (המנהג) במקום זה. המקום "ספג" אל תוכו את המנהג של האנשים הנמצאים בו. כאשר המשנה מסכמת וכותבת את הכלל "הכל כמנהג המדינה" זה מצד אחד משהו חדש ושונה מ"מקום שנהגו" אך מצד שני זה מוצג בפשט כסיכום והעיקון הכללי של המשפט הקודם. כך המשנה מרוויחה פעמיים- היא מביאה גם את היסוד של הדין (המקום והגדרתה) והיא מבחינה הלכתית תקבע את הקריטריונים להגדרת המקום על פי מנהג "בני המקום והמדינה" – וזאת בלי לאבד את ההגדרה ה"עמוקה" יותר של הגדרת המקום מצד עצמו. מנהג האנשים רק יהיה האפשרות להיאחז בהגדרת המקום.
(על דרך משל ניתן להבין את הדיון של המשנה מנושא חיוב אדם לשלם מיסים וארנונה לעיר ולמדינה. ניתן להבין את החיוב בשני אופנים- כי האנשים שגרים כאן מחייבים אותו וגם הוא אחד מהחברה וגם הוא מקבל שירות ונהנה כמו כולם או מאידך כי הוא חלק מהעיר הזאת הוא גר פה, הוא "ירושלמי" ולכן הוא חייב) .
ז. החיוב לבנות "כמנהג המדינה" – חיוב ה"שותפין בקרקע" -ולא רק "נורמה של אנשים"
פירוש המשנה לפי זה:
השותפין בחצר עושים כמנהג המדינה כי הם עצמם שותפין בחצר ועושים מחיצה בחצר וממילא מחוייבים לעשות כותל לפי הגדרת המקום ("מקום שנהגו") ולפי הגדרת אנשי המקום ("מנהג המדינה"). אם הם לא יפעלו ככה הרי שהם יצאו מ"המסלול" של הגדרת "שותפין בחצר". הם מחוייבים להתנהל כ"שותפים בקרקע"!
הסבר זה גם יכול להחזיר אותנו להסברנו ברישא-
ח. הקשר שבין המציעתא (חיוב כמנהג המדינה) לרישא (חיוב לבנות באמצע)- היסוד לחיוב היזק ראיה
הבנה זו משליכה גם על הבנת הרישא ( לבנות "באמצע"):
גם החיוב לבנות באמצע היה מצד הגדרת החצר ("חפצא") שהיא עצמה בשותפות וממילא הכותל צריך להיבנות באמצע החצר כי רק באופן זה יש התנהלות של "שותפין בחצר". כך גם בחיוב לבנות "כמנהג המדינה" – רק באופן זה יש התנהלות של "שותפין בחצר" (וגם פה יש מקום לדון אם זה יותר מצד האדם ("השותפין בחצר"- "הגברא") או מצד המקום ("החצר השותפי" -"החפצא").
עיקרון זה הוא בעצם היסוד לחיוב "היזק ראיה":
יש להבין שחיוב היזק ראיה אינו חיוב של נזק במובן הרגיל. גם חיוב של היזק ראיה וכותל למונעו נובעת מחיוב השותפות בקרקע. כל שותפים בקרקע (ואולי גם בכל שכנים) יש שותפות בקרקע שמחייבת אותם למנוע את ההיזק ראיה. מאן דאמר "פלוגתא" גם כן מבוסס על העיקרון של מאן דאמר "גודא" רק שבמאן דאמר "פלוגתא" חיוב זה מתבטא באופן דיני יותר מובהק כחיוב שעומד בפני עצמו- "היזק ראיה". גם חיוב "היזק ראיה" בנוי על ההבנה של שותפות בקרקע.