לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק
איסור קבורת גוי אצל יהודי – גזענות או חזון
על מה כדאי להיאבק
נפתלי בנט, סובר ששאלת עתידה של מדינת ישראל יושפע מהתערבותו בחומרי הלימוד המוגשים לתלמידים, על כן הוא טורח להוציא ספר היסטוריה שיתאים לתפיסה האידיאולוגית שלו.
מירי רגב, בטוחה שהצהרת אמונים למדינה, היא שתבטיח יצירה הנאמנת ללאומיותה של מדינת ישראל.
בציבור הדתי לאומי יש רבים שסוברים שקיום ענף התודעה היהודית בידי הרבנות הצבאית הוא קריטי, להמשך צביונה היהודי של מדינת ישראל.
בתוך הסערות הציבוריות הללו, נדחקה ידיעת שוליים אחת של החלטת הרמטכ"ל, לקבור יחדיו באותו בית קברות ללא הפרדה (אלא במרחק ארבע אמות בלבד), את החללים היהודיים והלא יהודיים שנפלו בשרותם הצבאי.
בנושא הזה בחרו כולם ב- שתיקה!
הסטריאוטיפ השלילי שבהפרדת קבורת הגוי מן היהודי
הסיבה לכך פשוטה. אנחנו מתביישים בהלכה זו! אנו חשים שיש בהפרדת קבורת הגוי מן היהודי אפליה קשה, במיוחד כלפי החיילים הלא יהודיים שמוסרים נפשם בצבא, כתף אל כתף עם אלו היהודים. המקור לדין זה – "לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק"[1] מעצים בנו עוד יותר את המבוכה. לא נצרך דמיון רב בכדי להבין מי הוא הרשע ומי הוא הצדיק בין הגוי והיהודי… על כן, השתיקה בפרשה זו לא לחינם היא באה. בסתר ליבנו נוחה לנו הנסיגה הזוחלת שנוצרת במרוצת השנים בקיום ההלכה הזו, שנשמרה והוקפדה במשך דורות בעם ישראל.
כאן מופיעה הטעות המרה.
תחייתו של הרשע במגע גופו עם קבר הצדיק
כל מושאי המחלוקות שהבאנו לעייל, מתגמדים לעומת חשיבות הקשר התולדתי שבין האדם והאדמה בקביעת צביון מוסריותה, תרבותה ולאומיותה של מדינת ישראל, שדין הפרדת קבורת גוי אצל יהודי, נגזר ממנו. הסטריאוטיפ המזהה הפרדה כאפליה בתוספת הבורות שבהבנת הסיבה לכך "שאין קוברין רשע אצל צדיק", הם היוצרים את הטעות הזו.
הקוראים את "לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק" מבינים כי האינטרס העליון בדברי הגמרא הוא לשמור על מצע קבורתו ה"נקי" של הצדיק. אולם קוראים אלו לא שמו לב, כי את ההוכחה לדין זה מביאה הגמרא מתחייתו של נביא השקר לאחר שאת גופתו זרקו נושאיו, בקבורת אלישע הנביא בבריחתם מפני גדודי מואב[2]. את "דחיית" גופתו מקברו של אלישע, יוצרת ההשגחה האלוהית דווקא דרך החזרתו של המת הרשע לחיים! תחיית המתים מופיעה דווקא בו!
איזוק בית הדין את הרשע אל האדמה להביא לתחייתו
גם במשנה[3] המביאה את מקור הדין "שאין קוברין רשע אצל צדיק" – "שלא היו קוברים את הרוגי בית הדין בקברי אבותיהם, אלא בקברות בית הדין", רואים שכל מגמה היא, הקפדה על כבוד הרוג בית הדין, הבאתו לידי כפרה גמורה והקפדה על השלמת כפרתו[4]. קביעת התורה כי מאותו הרגע שמקבל הרשע את עונשו, חוזר הוא להיות "אחיך" ("אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ"[5]), מלמדת כי החתירה להמשך הכפרה אף לאחר המוות במעשה התליה, ובקבורת הרוג בית הדין דווקא בקברות בית הדין, מהווה השלמה שמעבר לחזרת אותו רשע להיות "אחיך"! התורה ובית הדין מנצלים את ה"הזדמנות" שנקראה בדרכם, ומביאים את האדם הרשע שהגיע לטיפולם, לאיזוק גופו אל האדמה במעשה התליה ובקבורתו בקבורת בית הדין, לידי השלמה מלאה, אל מה שלא יכול הצדיק להגיע בחייו ואפילו במותו!
ומדוע הזדמנות זו נקרית בדרכם של בית הדין דווקא ברשע ולא בצדיק? אם אכן מעשה התליה לאחר המוות והקבורה בקברות בית הדין הם בעלי איזוק חזק יותר אל האדמה, מדוע שלא נקבע תהליך זה באופן ייזום אף בכל מת, גם במתים בצדקותם? את התשובה לכך יש לתלות ברשעותם של אותם הרשעים. רשעותם מביאה אותם להיות שייכים ל"שפת האדמה". אין הרשעות והפניה מהוראות התורה מגיעות, אלא מתוך התדבקות האדם אל ריגושי הגוף, חוויותיו וצרכיו. הזיקה הזו שיצר הרשע אל עולם הגוף, היא שמאפשרת לתורה ולבית הדין, לפעול עימו בממד הזה וליצור בו את "כפרת האדמה"! הצדיק לעומתו, בשייכותו לעולם ה"שכלי", אינו מושפע כרשע, ממגע האדמה! כך יוצא, שמגעו של הרשע עם האדמה, היא ברמת השפעה גדולה לאין שיעור ממגעו של הצדיק עם האדמה. מסיבה זו, דווקא נביא השקר במגעו עם האדמה בקברו של אלישע הנביא, מתעורר לחיים!
עוררות הצדיק את תכונת האדמה
אולם התמונה בעניין אינה שלמה בלא שנוסיף את משקלו של הצדיק בתהליך הזה של תחיית הרשע לחיים מתוך כפרת הגוף. תחיית נביא השקר לחיים, נעשית דווקא כיוון שבא במגע עם קברו של אלישע הנביא. בכך מהווה אלישע בחינת כוח המקבילה לזה שבקברות בית הדין! אלישע הנביא, ולחלופין בית הדין, הם אלו שמביאים את האדמה לכדי יכולת הכלת גוף האדם אל מקורו ומשם לתחייתו והצמחתו מחדש. היכולת הזו מגיעה מכוח העוררות שלהם אותה, אולם תוצאתה מגיעה במיטבה דווקא אצל הרשעים יותר מאשר אצלם, כיוון ששפת חייהם של הרשעים היא שפת הגוף והאדמה!
היהודי והגוי – תכונתיות שיש בה הדדיות
מכאן יוצאת מסקנה אדירה. האיסור לקבור רשע אצל צדיק, ובהמשכה הדינית גוי אצל יהודי, היא סיבה תכונתית, מתוך יחסי הגומלין המחויבים בין שתי התכונות. מצד אחד מטרת האיסור הזה לאפשר את פעולת ה"צדיק" ובהתאמה את פעולת ה"יהודי" על האדמה להגיעהּ למיטבה. אולם מאידך, הפרדה זו נועדה במקביל, לאפשר את מימושה המלא של כוחה המתעורר של האדמה, המגיע לשיאו דווקא בפעולתה על ה"רשע" ובהתאמה על ה"גוי"!
ישנה תלות הדדית בין היהודי והגוי במימוש כוחה של האדמה עליהם, להביא לתחייתם. מצד אחד תלוי הגוי ביהודי בכוחו לעורר את האדמה ליכולת פעולתה על גוף האדם, להחזירו למקורו ולתחייתו לחיים. מהצד השני, תלוי היהודי בגוי, להביא דרכו מימוש תחיית חיים זו אל הפועל. ערוץ פעולה זה, פתוח יותר בגוי מאצל היהודי.
על כך הזהירה נעמי את רות המואביה בבואה להתגייר כי "שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין"[6], כי בבואה אל תוך ישראל, היא עומדת לאבד את שלמות כוחה בזיקתה אל האדמה. מה שנמצא אצל הגוי בטבעו, מצליח להופיע אצל היהודי רק בהתערבות בית הדין – בקבורת הרשעים בקברות בית הדין. על כך ענתה לה רות "ושם איקבר".
המאבק על זכות האנושות להתחיות מכוח האדמה
מסקנה זו ביחס לדין ההפרדה שבין קבורת היהודי והגוי, מלמדת על הקריטיות שבצורך ההפרדה הזה לכלל האנושות ועל הפשיעה העומדת מאחרי ביטול ההפרדה הזו.
ההפרדה במקום הקבורה, היא יתד האחיזה בתרבות הרואה בגוף, באדמה ובקשר שביניהם את תשתית ההתפתחות התרבותית והערכית של הפרט והלאום. היא המשמרת מצד אחד את תכונת ה"יהודי" ביכולתו לעורר את האדמה ליצירת השפעתה על האדם היושב עליה. מצד שני היא משמרת את כוחו של ה"גוי" לממש את כוח האדמה בו לתחייה של חיים, תחייה מוסרית ותרבותית. ביטול ההפרדה הזו, הינה עקירת היתד הזו, מתוך איבוד ייחודיות הכוחות המעורבים בתרבות זו, תוך התדבקות במרחב הווירטואלי ה"שוויוני", הרואה את תרבות האדם, מוסריותו ויצירתו, מגיעים דווקא מיצירת רוחו.
המאבק על שמירת ההפרדה שבין קבורת היהודים והגויים בבתי הקברות הצבאיים, הוא אם כן, לא רק מאבק על צביון החיים במדינת ישראל, אלא על צביון תרבות העולם כולו. זהו מאבק לשמירת ייחודיותם של תכונות ה"יהודי" וה"גוי" המשלימים האחד את השני. אין מה להשוות בין המאבק הזה שהינו קריטי לעולם כולו, לבין המאבק על ספרי הלימוד, שאלת הנאמנות למדינה או על ענף התודעה היהודית. כל אלו פועלים בשדה המערכה הווירטואלי. לעומתם, המאבק על מקום הקבורה הנפרד, נוגע בכל מה שהתרבות המערבית מנסה להשכיח מאיתנו – מעורבות הגוף, האדמה וקשרי ההולדה שבהם ושביניהם, בקיום התשתית הערכית, התרבותית והלאומית שלנו.
[1] סנהדרין מ"ז, ע"א
[2] "לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו. וכל כך למה – לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק – שנאמר – (מלכים ב' י"ג) ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו
רש"י ד"ה ויחי ויקם על רגליו – אותו הנקבר נביא השקר היה, הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו על ידו והמיתו הארי, וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו – והחייהו". (סנהדרין מ"ז, ע"א).
[3] סנהדרין דף מ"ו ע"א.
[4] "…ומתירין אותו מיד, ואם לן – עובר עליו בלא תעשה, שנאמר: +דברים כ"א+ לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגו', כלומר: מפני מה זה תלוי – מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל. אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים. ולא זו בלבד אמרו, אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה…" (סנהדרין מ"ז ע"א).
[5] דברים כ"ה, ג'.
[6] רש"י רות א', ט"ז ד"ה כי אל אשר תלכי אלך.