המצב ההזוי הזה, שבו לא רק גברים, אלא גם נשים, נערות, ואף ילדים בני 13 ו15 שותפים למתקפות הרצח העממי בכל אזורי הארץ, רובם בתקיפות סכין שהיא אחת מדרכי הרצח האכזריות והלא פשוטות לביצוע. מעשי רצח שרוב המבצעים שלהם הינם צעירים, משכילים בעלי משפחות, ללא השתייכות קודמת לאחד מארגוני הטרור, יכול להביא לשתי תגובות אפשריות. האחת, לעצום את העיניים, לדבר על "הסתה", על דת האסלאם הרצחנית או על לאום פרימיטיבי שאינו מכיר בקדושת החיים ואינו חס על ילדים נשים וזקנים.

 

אולם ישנה אפשרות נוספת, מהפכנית, נועזת יותר, המבינה שלא יתכן כי עם שלם הוא עם של רוצחים. על כן, מאחרי כל המעשים הקשים הללו, מסתתרת תרבות שונה לחלוטין מן התרבות המערבית לה אנו מורגלים, שמדרך התנגשותה מול התרבות השלטת, נוכל ללמוד על יסודותיה.

 

רישום תרבות האדם – בגוף או ברוח?

 

פה אנו נפגשים בצורה הבוטה ביותר בהבדל התהומי שבין תרבות שקשרי התולדה הפיזיים אל האדמה ואל האם, נחשבים למחולליה, לבין תרבות הרואה בפיתוח השכלי, את בסיס הווייתו של האדם.

 

זו הראשונה, מייצרת מתוכה לאומיות אתנית. היא טבועה ופועמת באדם מעת לידתו. את עיקריה היא תופיע דרך גופו (ברית מילה, סוכה, אכילת מצה, תפילין, כשרות האוכל, עונשי גוף וכו'). עוצמת הלאום מופיעה מעת לידתו של התינוק ועד עת המוות. על כן בעימות בין לאומים, לא יורגש ההבדל בין "אזרחים" ו"לוחמים", בין תינוק ואיש שיבה. כיוון שכך, אף ילד בן 13 יכול להיות בתשוקת מלחמה. אף תינוקות (משפחת פוגל) וזקנים יכולים להיחשב איום קיומי.

 

זו השנייה, מייצרת מכוחה לאומיות ריבונית, הסכמית. על כן יש לה "כללי משחק". היא משמעותית בעת פעולה, אך בהעדר יכולת פעולה ("אמצעי, כוונה ויכולת") או תודעת פעולה מלאה (צעירות), היא אינה נחשבת.

 

משום כך תרבות זו "אינה זוכרת" למחבל את איומו הלאומי לאחר שנתפס. במצב בו יהיה המחבל פצוע קשה והנפגעים שפגע בהם פצועים באופן חמור פחות, תינתן עדיפות לטיפול בו, מול אותם הנפגעים (מנכ"ל מד"א השבוע). מחבל ילד, לא רק שינתן לו טיפול כאחד האדם בבית החולים, אלא יקבל את "זכויות הקטין" המלאות (סירוב בית החולים הדסה עין כרם לאפשר את צילומו של הילד המחבל אחמד מנסארה, על מנת להזים את דברי ראש הרשות הפלסטינאית, כי נרצח על ידי כוחות הביטחון).

 

צורת הלאום הישראלי האותנטית היא גופנית אתנית (הלאום היהודי נקבע על בסיס תולדה מן האישה). צורת הלאום החוקתית כיום במדינת ישראל היא מערבית ריבונית. 

 

החזרה אל התרבות הנשכחת

 

לב העימות בינינו לבין הלאום הערבי, הוא על קיום קווי היסוד של התרבות התולדתית האתנית, שלצערנו, אנו אלו שבוגדים בה.

 

האם ניפגש בתרבות זו – תרבותנו שלנו, דרך חוד הסכין וכוונות האקדח, או דרך פיתוחה של תרבות זו חזרה אל מרכז הווייתנו כעם –  הבחירה בידינו.

 

מוזמנים להיכנס אל קווי היסוד שהצבנו, לקידומה של תרבות זו חזרה אל מרכז החיים במדינת ישראל בקישור זה.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.