1.
היה פעם אבא אחד שסיפר סיפור לבתו. הסיפור היה על אדם שטובע בים הסוער. רגע לפני שאותו אדם טבע בים הגיע הגיבור סמי הכבאי, זינק לתוך הים ובדרך הרואית הציל את הטובע. יום למחרת רצה האבא שוב פעם לספר לבתו את הסיפור על סמי הכבאי. "לא רוצה את הסיפור הזה" טענה הבת. "למה לא?" שאל האב. "כי זה סיפור מפחיד, האיש כמעט טבע" השיבה. "נכון, אבל הצילו אותו! ותמיד סמי הכבאי יהיה שם כשצריך". האב לא הבין, הרי כל הקטע של הסיפור הוא הפוך- שאין ממה לפחד… אך בכל זאת הבת סירבה- "לא רוצה, זה סיפור מפחיד מדי!".
גם כשדוחים בגמרא את ההווא אמינא, ההווא אמינא קיימת! אמנם מצאנו לה "פיתרון", או דחינו, או שמבחינה מעשית צריך לעשות משהו אחרת. אבל העיקרון ממשיך להתקיים. (אחרת לא הייינו בכלל מעלים על דעתנו את ההווא אמינא…וגם אם זה נדחה לגמרי מדוע רב אשי לא השמיט את זה מהגמרא?). גם אם סמי הכבאי בתכלס יבוא להציל אותו, האיום הוא ממשי והסיפור בסופו של דבר הוא סיפור מפחיד (שאמנם בסוף נגמר בטוב).
2.
"הטעות הפרוידיאנית היא שגיאה בפעולה, דיבור או זיכרון אנושי שנגרמת על ידי הלא מודע. השגיאה לרוב נראית מהצד כמקרית, יוצאת דופן, מוזרה ושטותית, אך יש לה משמעות עמוקה יותר" (ויקיפדיה- ערך "טעות פרוידיאנית")
ההווא אמינא בגמרא חושפת את התוכן ה"ראשוני" ביותר שבסוגיה והיא לרוב משקפת את הסברא הגבוהה ביותר. לימוד הסוגיה ביחד עם ההווא אמינא תחשוף את מלוא המורכבות של המושג והנושא המדובר. דווקא ההתעכבות וההבנה בשלב זה של הגמרא תוסיף את העומק ה"תורתי" ביותר. (לרוב תהיה לה גם השלכות גם להבנת המסקנה -ה"קא משמע לן"). בלי מימד זה, ה"שורה התחתונה" היא חסרה את ה"נופך" ואת התוכן שלה. (גם לא ברור מה חידשנו ומה היה ההגיון הבסיסי).
3.
"לא שאני מבין הכל, אבל לדעתי צריך…"
"לא שאני מנסה להעליב אותך, אבל אתה…"
ההסתייגות שלפני האמירה משנה את כל המשמעות של המשפט. ה"משחשבה הראשונה" יכולה ללמד באמת על התוכן הפנימי של הנאמר. נכון שבסוף זה יהיה "מעודן" יותר, אבל היודע להקשיב "בין השורות" או ליתר דיוק- "לפני השורות" יצליח לפענח ולהבין בצורה מדוייקת יותר. הווא אמינא ואוקימתא או שינוי לשון אינה נמחקת. מדוע הגמרא מביאה את המשפט אם במשפט הבא מיד דוחים אותה?! כי גם המשפט השני בנוי על המשפט הראשון. וזה ההבדל בין גמרא בעיון להלכה.