בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה
משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן
התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה
שנאמר (דברים כ"א) כי יהיה לאיש בן בן ולא בת בן ולא איש
הקטן פטור שלא בא לכלל מצות
קריאת פשט:
בקריאה פשוטה במשנה- המשנה מדברת על הזמן שבו יכול להעשות בן סורר ומורה. מהרגע שהביא הבן שתי שערות ועד שיקיף את שער הערוה.
יש לשאול כמה שאלות במשנה- מהן בדקדוק ומהן גם שאלות כלליות:
שאלות במשנה:
מדוע בן סורר ומורה חייב רק כאשר הוא "בן ולא איש"? מדוע "איש" ("משהקיף זקן תחתון") פטור?!
לכאורה ההגיון אומר הפוך- ככל שאדם גדול יותר כך הוא נעשה יותר אחראי למעשיו וכך יש יותר חומרה במה שעושה, כך צריך יותר לשאת בתוצאות של מעשיו.
שאלה זו מתחזקת בזה שהמשנה בסיפא אומרת ש"קטן פטור שלא בא לכלל מצוות"- מזה נשמע שדווקא אנחנו כן מחפשים את הגדלות ואת הדעת ואת האחריות של האדם למעשיו ("כלל מצוות"). אם כן מדוע "איש" פטור?
2.
מדוע צריך להשמיע לנו ש"קטן פטור"- דבר זה הוא פשוט וכך הדין בכל הדינים ומצוות שיש בתורה, אם כן זה מיותר!?
ועוד, המשנה בעצמה כתבה שזמן החיוב מתחיל "משיביא שתי שערות", כך שכבר הוצאנו את הקטן מחוץ לגדר החיוב!?
3.
מדוע לא מוזכר במשנה הגדרה של שנים- גיל שלוש עשרה וכו'?
4.
מדוע זה הזמן דווקא שמגדיר את הבן סורר ומורה?
5.
שאלה כללית (שלא בהכרח המשנה מתייחסת אליה):
מדוע בן סורר נסקל? האם זה כל כך חמור מה שהילד הזה עשה?! האם אין סיכוי לחנך אותו ולתקן את מעשיו ודרכו?
נעבור להתבונן בעיון יותר במשנה עצמה:
פטור איש והווא אמינא לחייב קטן דווקא:
המשנה מבארת:
"בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה
משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון…
שנאמר (דברים כ"א) כי יהיה לאיש בן בן ולא בת בן ולא איש"
וצריך לשאול- מדוע "איש" פטור? ההגיון דווקא אומר הפוך: ככל שאדם גדל כך הוא אמור להיות אחראי יותר למעשים שלו?!
ועוד, בכל התורה כולה החיובים במצוות ועבירות מתחילות משתי שערות ומעלה, מדוע דין זה של בן סורר ומורה הוא שונה מכל התורה כולה שדווקא מגבילים את זמנו "עדי שיקיף זקן התחתון"?!
האם זה יכול ללמד אותנו על החיוב של בן סורר ומורה?
נראה שחיזוק לשאלה נקבל מהסיפא. הסיפא אומרת:
"הקטן פטור שלא בא לכלל מצות"
וצריך לשאול:
מדוע צריך לכתוב זאת ש"קטן פטור"? וכי מה זה שונה מכל התורה כולה? פשיטא שקטן פטור!
רואים שבמשנה יש הווא אמינא שקטן חייב.
הווא אמינא זו מפורשת בגמרא . הגמרא אפילו מצריכה פסוק כדי ללמוד שקטן פטור:
גמרא סנהדרין דף סח' עמוד ב':
קטן מנלן דפטור מנלן כדקתני טעמא שלא בא לכלל מצות ותו היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטריה אנן הכי קאמרינן אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג על שם סופו נהרג וכיון דעל שם סופו נהרג אפילו קטן נמי ועוד בן ולא איש קטן משמע אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא וכי יהיה לאיש בן בן הסמוך לגבורתו של איש:
מדוע צריך פסוק ללמוד ש"קטן פטור"?!
מכאן צריך להסיק שההגיון הראשוני במשנה הוא – שדווקא צריך לחייב קטן.
אם נדקדק בלשון הגמרא יוצא שיש הווא אמינא שדווקא קטן יהיה חייב בבן סורר ומורה ("בן ולא איש-קטן משמע") ואפילו לא הביא שתי שערות.[1]
מכאן צריך לשאול:
מה העובדה ש"איש" פטור (גם לדינא) ושיש הווא אמינא שרק קטן מתחייב, יכול ללמד על גדר החיוב של בן סורר ומורה?
יסוד החיוב של בן סורר ומורה- דווקא לקטן ולא ל"איש":
נראה שפטור של איש וההווא אמינא שלחייב דווקא קטן צריכים ללמד על היסוד של החיוב של בן סורר ומורה: אם בדרך כלל הקטן לעומת האיש הגדול הוא חיסרון כאן צריך לבאר להיפך.
בכל המצוות בדרך כלל אנחנו מחפשים את הגדלות בשביל לחייב- הדעת, המחשבה, האחריות למעשים, המודעות למעשים וכו' ואילו כאן דווקא להיפך. צריך לתרגם את מה שיש לקטן ושאין ל"איש" דווקא כסיבת חיוב ולא כחיסרון. דווקא מה שעושים "בלי דעת" הוא הוא המחייב כאן:
נראה שהעובדה שקטן עושה את מעשיו בלי דעת משייך את מה שהוא עושה בצורה יותר חזקה לעצם הקטן. באיש גדול, היות ויש לו שכל ודעת ומחשבה בוגרת וכו' הרי שאת המעשים שלו צריך לתלות בהתנהגות שלו, באופי שלו, באישיות שלו וממילא בצדיקות וברשעות שלו. לעומת זאת בקטן אין אפשרות "להאשים" את הקטן במעשים שלו- המעשים שלו נובעים ישירות "ממנו" ומגופו (זה הדבר היחיד שיש לקטן ול"איש" אין). מה שהקטן יעשה לא יוגדר כ"התנהגות" אלא כ"טבע" ותכונה של הקטן. דווקא ה"חוסר דעת" הופכת את הפעולות האלה לחלק ממנו, כמו "אינסטינקט" או "גנטיקה" שלו. לעומת זאת אצל האיש, המחשבה והדעת "מרחיקה" את הגדרת המעשים "ממנו". הבנה זו היא העומדת ביסוד החיוב של הבן סורר ומורה.[2]
מהתבוננות בגמרא נוכל להגדיר יותר את סיבת החיוב:
"אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג?"- "וכי מה חטא שיהרג!?" – יסוד החיוב של בן סורר ומורה מצד הגדרתו "שלו- עצמו" ולא של מעשיו:
הגמרא באה לבאר מדוע יש צורך להביא פסוק לפטור קטן. אף על פי שבכל התורה כולה אין צורך בלימוד מיוחד בשביל לפטור קטן (כי ברור שהוא פטור) כאן מסבירה הגמרא מדוע אין הדבר כן (ומדוע צריך פסוק):
גמרא סנהדרין דף סח' עמוד ב':
"קטן מנלן דפטור מנלן כדקתני טעמא שלא בא לכלל מצות ותו היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטריה אנן הכי קאמרינן אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג על שם סופו נהרג וכיון דעל שם סופו נהרג אפילו קטן נמי…"
רש"י (ד"ה "אטו בן סורר ומורה על שם חטאו נהרג") מבאר :
"דנבעי בר עונשין וכי מה חטא שיהרג מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין ועל שם סופו נהרג כדמפרש בשלהי פרקין (דף עב.) סוף שמגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא וכו' אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב"
כך גם הגמרא בהמשך תשאל:
סנהדרין דףעב' עמוד ב':
תניא רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב
ממשפטים אלה רואים שחיוב בן סורר ומורה הוא לא על חטאיו, ולא על מעשיו. מבחינת המעשים שלו אין הצדקה לסקילה.
בניגוד לכל התורה כולה ששם אנחנו מחפשים את החטא ואת המעשים, כאן זה לא המיקוד.
אם לא סוקלים את הבן סורר ומורה על חטאיו, אז על מה הוא נהרג? איך זה יתכן?
צריך להבין שאם אנחנו לא מתמקדים במעשים של הבן סורר ומורה, ההתמקדות היא בבן סורר עצמו. אנחנו לא מחפשים את הפעולות ה"חציוניות" שלו, לא מחפשים את ההתנהגות הפסולה שלו אלא את ההגדרה שלו עצמו- את תכונתו וטבעו- את "גופו בלי הדעת". ממילא המעשים שהוא עושה הם לא פרופורציונאליים לעונש סקילה שאנחנו עושים לו- כי אנחנו לא מסתכלים ב"עיניים" המסתכלות על מעשים מצד הפעולות שלהם. מצד המעשים לא היינו צריכים להורגו. כאן "איש" פטור ויש הווא אמינא (הצריכה פסוק כדי להגביל אותה!) לפטור קטן דווקא. כאן ההסתכלות היא שונה.[3]
הגדרה זו מסבירה הגמרא בכך שבן סורר ומורה "נידון על שם סופו":
גמרא סנהדרין דף סח' עמוד ב':
"…אנן הכי קאמרינן אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג על שם סופו נהרג וכיון דעל שם סופו נהרג אפילו קטן נמי"
זה מהמשנה:
משנה סנהדרין דף עא' עמוד ב':
"בן סורר ומורה נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב…"
בן סורר ומורה "נידון על שם סופו" – שאלות:
וצריך לשאול:
1.
איך יתכן שסוקלים מישהו על משהו שהוא עדיין לא עשה?
ממתי אנחנו נכנסים לשיקולים עתידיים כשבאים לדון מישהו?! אנחנו יודעים שאין דנים אדם אלא לפי מעשיו:
מסכת ראש השנה דף טז' עמוד ב':
וא"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר (בראשיתכא) כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם
רש"י:
של אותה שעה- ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן:
2.
ועוד, בדרך כלל אנחנו מחפשים כל זכות שאפשר ואפילו אם נגמר דינו של אדם למיתה מחזירים לזכות, ואילו כשנגמר דינו לזכות לא מחזירים לחובה. כמו כן צריך יותר מרוב סנהדרין כדי לחייב מיתה לעומת זכות שמספיק רוב רגיל. מדוע כאן אין "חיפוש זכות"?
3.
ובאופן כללי, מדוע לא מנסים לחנך את הילד הזה!? לאן נעלם כל האמונה ביכולת לתקן ולעשות תשובה?
גם אם נתבונן בסדר האירועים שמתוארים, מדוע כל כך ודאי לנו שכל רצף האירועים יתרחשו?!
מדוע לא ממתינים עם חייו? (הרי אפילו חולה גוסס אסור לעצום את עיניו ולהורגו דקה אחת לפני הזמן…).
מכאן צריך להסיק על המשמעות של "על שם סופו":
"על שם סופו"- הגדרת תכונתו של הבן סורר ומורה בהווה:
"נידון על שם סופו" לא מסתכל על חומרת המעשים של הבן סורר ומורה בעתיד– אלא זה הגדרה של הבן סורר ומורה עצמו – עכשיו. תכונתו ו"טבעו" של הבן סורר ומורה כרגע הוא כזה שכלול בו עכשיו "סופו", אבל לא מצד הסתכלות על המעשים והתנהגות, כי זה משהו שאפשר וצריך לחנך או לתקן וזה רק בעתיד (ו"אין דנים אדם אלא לפי מעשיו"), אלא מצד הגדרת "גופו-עצמו". "על שם סופו" זה הגדרה "בו", זה רק תרגום תכונתו של הבן הזה (כמו "גנטיקה" שלו).
הסבר זה הוא המשך למה שביארנו עד עכשיו:
ראינו שאיש פטור,
ראינו שיש הווא אמינא שקטן חייב במשנה,
ראינו שהגמרא צריכה פסוק כדי לפטור קטן (ומשמע שההווא אמינא זה לחייב רק קטן),
ראינו בגמרא שהבן סורר ומורה לא עשה כזה מעשה חמור שמצדיק סקילה ("וכי מפני…"),
ראינו שעקרונית, הוא לא עשה בכלל חטא ("וכי מה חטא שיהרג").
מצירוף נקודות אלה צריכים להבין את מושג ה"על שם סופו" כהמשך להבנת יסוד החיוב של בן סורר ומורה:
מהות החיוב של בן סורר ומורה אינו כי עשה מעשים עם אחריות (איש פטור) אלא דווקא כי הוא עצמו-גופו מוגדר ככה (הווא אמינא שרק קטן חייב- קטן בלי דעת וכל מה שיש לו זה הגדרת עצמו-גופו). הבנה זו היא יסודית בבן סורר ומורה (עד כדי כך שצריך פסוק כדי להוציא מחיוב הקטן בניגוד לכל התורה כולה שזה פשיטא) והיא מלמדת שלא חומרת המעשים מצד פעולתם ומצד ה"מחשבה" שבהם היא המחייבת ("אטו על חטאו נהרג", "וכי מה חטא שיהרג","וכי מפני שאכל תרטימר בשר וכו'") אלא תכונתו וטבעו של הבן סורר ומורה, "גופו-עצמו" כבר עכשיו חייב ("נידון על שם סופו").
כך גם נוכל ללמוד בשאלת הר"ח הלוי מבריסק ועוד דברי האחרונים:
דין בן סורר ומורה- לא חיוב על מעשיו ולא "בר טענתא" אלא דין סקילה בגופו- כמו בשור הנסקל:
הר"ח הלוי מבריסק שאל איך הגמרא בהווא אמינא אמרה שדנים קטן בבן סורר ומורה, הרי חייב להיות דין "בפני בעל הדין" וקטן אינו "בעל דין" ואינו יכול לטעון טענות בבית דין. אם כן איך הגמרא חשבה לחייבו:
הר"ח הלוי הלכות גירושין פרק ו' הלכה ט' ד"ה "ולפי זה":
"…דהנה פשיטא דבכל מקום מעידין גם על הקטן, וראיה לזה מדבעי הגמ' לומר בסנהדרין דס"ח דבן סורר ומורה נהרג גם כשהוא קטן וקשה דהא אין מעידין על הקטן, ואע"ג דשם באמת הלא"ה קשה דאיך יקבלו עדות על הקטן והא קיימא לן דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וילפינן לה מקרא דוהועד בבעליו בב"ק דף קי"ד, וגם הרי קי"ל דאם אין יכולין לקבל העדות בפניו מיפטר בזה וכדאיתא בסנהדרין דע"ט, וקטן כשלא בפניו דמיא, וצ"ל דשם שאני דכיון דבעינן לחייבו גם כשהוא קטן א"כ אין זה משום דחייב מיתה, וכמבואר בסוגיא שם דטעמא דבעינן לחייבו הוא משום דכיון דעל שם סופו הוא נהרג א"כ גם קטן נחייביה, ור"ל דמשום הכי הוי דינא בעלמא שצריך להורגו, ולא חיובא שמתחייב הוא במיתה וע"כ שפיר מקבלין עדות גם כשהוא קטן דבכה"ג גם קטן כבפניו דמי…"
הר"ח הלוי ביאר שדינו של בן סורר ומורה (בהווא אמינא) הוא "דין בעלמא" ולא "חיוב שמתחייב מיתה". ביתר פירוט ביאר דבריו רבי שמואל:
שיעורי רבי שמואל (רוזובסקי), סנהדרין דף ס"ח ע"ב- "בדין קבלת עדות בפני קטן" אות ג':
"ויעויין שם בחידושי ר"ח הלוי…ונראה בביאור דבריו, דבאמת כיון שאין זה בגדר עונש וחיוב מיתה של הקטן, אלא דין בעלמא בצריכים להורגו (משום מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב), ממילא יש לומר דאינו נחשב כבעל דין כלל ואין צריך לקבל העדות בפניו. אלא דמכל מקום אי אפשר לומר דלא ניבעי בפניו כלל ולא יצטרך להיות עומד בבית דין, דהא לא גרע משור הנסקל, דגם הוא אין לו תורת בעל דין בעצם הד"נ, דודאי לאו בר חיובא ובר עונשין הוא, אלא דהוי דין הריגה בעלמא שחל בגופו, ועכ"ז בעינן דליהוי בפניו כדאיתא בב"ק דמ"ה ע"א, כיון דסוף סוף עושין בו דין סקילה בגופו, ואם כן ה"נ בקטן בעינן על כל פנים דלהוי עומד בבית דין- אך מכל מקום לא בעינן דליהוי "בר טענתא", דזהו דווקא במי שהוא בעל דין בעצם הד"ת, שבאים לתובעו ולחייבו עבור מעשיו, בזה נאמר דינא דצריך להיות בפניו באופן שיוכל לטעון טענותיו לפטור עצמו, וקטן כשלא בפניו דמי כיון דלאו בר טענתא הוא, מה שאין כן הכא דאין התביעה עליו ואין באים להענישו עבור מעשיו, אם כן אינו נחשב בעל דין לענין טענות בעצם הד"ת דנבעי בפניו משום הכי, רק מצד דבאים לעשות דין סקילה על גופו, בזה סגי במה שעומד לפני הבית דין כמו בשור, וזה שכתב הגר"ח דגם קטן לענין זה כבפניו דמי ודו"ק".
גם "מרגליות הים" הביא את דברי ר"ח והוסיף על דבריו מעט:
מרגליות הים סנהדרין פרק שמיני דף ס"ח ע"ב אות ה':
"בחידושי הג"ר חיים הלוי הלכות גירושין פ"ו ה"ט כתב לכאורה קשה איך סלקא דעתך דיהרג כשהוא קטן הלוא קבלת עדות צריכה להיות בפני הנידן וקטן כשלא בפניו דמי, אמנם אי נימא דהורגין את הקטן א"כ אין בזה משום חיוב מיתה רק שצריכים להרגו (כמו שהורגים את הנחש ושאר מזיקים גם טרם שהזיקו שאין בהם משום שהנחש התחייב במיתה כי אם לפי שדרכו לילך ולהזיק דנים אותו ע"ש סופו) ע"כ מקבלין עדות שלא בפניו".
מדברים אלה, אנו רואים שדינו של הבן סורר ומורה מתדמה לדין הסקילה של שור הנסקל או של נחש מסוכן ש"דרכו לילך ולהזיק". היכולת לדון אותו מצד אחד אבל בו זמנית לוותר על טענותיו בבית הדין בדיוק מגדיר את מהות חיובו של בן סורר ומורה:
זהו "דין בעלמא" ולא דין על חיוב מעשיו. זהו דין "סקילה בגופו" כמו בשור הנסקל. בסגנון דין שכזה אין בכלל צורך בטענות ואין צורך שיהיה "בר טענתא" כי דין זה כלל לא מתייחס "למישור הטענות". מצד שני לא מוותרים על הנוכחות הפיזית של הבן סורר ומורה בבית הדין, כמו בשור הנסקל וכמו בנחש הממית ("שדרכו לילך ולהזיק"- כלומר טבעו), כי באים לבצע בו-בגופו את דין הסקילה.
עד עכשיו עסקנו במה לא החיוב של בן סורר ומורה, עכשיו ננסה להתבונן יותר בשאלה- אז מה כן ואיך כן. נתבונן בגדר החיוב הספציפי של הבן סורר ומורה.
גדר "משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן" כהמשך ליסוד החיוב של בן סורר ומורה:
המשנה כותבת:
"בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן"
שאלות על גדר "משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן":
מדוע זה הזמן המחייב?
מצד אחד, קשה לומר שזמן זה הוא "קטן" שהרי הוא כבר הביא שתי שערות וזה מה שמגדיר "גדול".
מצד שני, קשה לומר שאנחנו מחפשים "גדול" שהרי "איש פטור" ו"משהקיף זקן" פטור ועוד היה הווא אמינא גם במשנה (וגם בגמרא הצריכה פסוק להוציאו) שדווקא קטן חייב.
הסבר:
נראה שנשארנו עם היסוד העקרוני שדווקא קטן הוא זה שחייב, וזה משאיר את היסוד שחיובו של בן סורר ומורה הוא חיוב "לא של דעת" אלא חיוב "עצמו-גופו". ולתוך גדר זה גופא אנחנו יוצקים "אלמנט" של גדול- שתי שערות. שתי השערות הם לא אמצעי בשביל הדעת והמחשבה של הגדול (כי אז היה צריך לחייב גדול מקל וחומר ולמחוק את הווא אמינא לחייב דווקא קטן כנ"ל).
הגמרא מביאה את הלימוד שממנו לומדים במסקנה מדוע קטן פטור:
גמרא סנהדרין דף סח' עמוד ב':
"אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא וכי יהיה לאיש בן בן הסמוך לגבורתו של איש"
הגמרא לא לומדת מהסמיכות לאיש את זה שהבן סורר ומורה כבר סמוך לדעת ולמחשבה וממילא אחריות ומעשים שהוא מודע להם וכו' אלא סמוך דווקא לגבורתו הפיזי של האיש.
כך גם מבואר בגמרא על "כוח הזרעה":
גמרא סנהדרין דף סט' עמוד א':
"דבי חזקיה תנא (שמות כא) וכי יזיד איש איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע א"ל רב מרדכי לרב אשי מאי משמע דהאי מזיד לישנא דבשולי הוא דכתיב (בראשית כה) ויזד יעקב נזיד"
וכך גם בירושלמי:
ירושלמי סנהדרין פרק ח' הלכה א':
ר' זעירא ר' אבהו ר' יוסי בן חנינה בשם ר"ש בן לקיש כתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. מאמיתי הוא נעשה איש משיזיד מאמיתי הוא מזיד משתתפשט הכף. משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדירה מבחוץ.
מדוע הגמרא מחברת את ההזדה דווקא עם ההזרעה? מדוע להוציא מהפשט כביכול מהלימוד מהבישול של יעקב? מדוע לא לבאר שאנחנו רוצים במסיכות ל"דעתו" של איש?
"משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן" – "סמוך לגבורתו של איש"- תקופת השיא של כוח ה"בן" ולא "קצת מחשבה של איש":
בדרך כלל הבאת שתי שערות מגדיר "איש" ואילו כאן המשנה מצריכה "בן ולא איש". איך זה מסתדר?
דרישת המשנה שיתקיים "בן ולא איש" עדיין ממשיכה להתקיים ואנחנו עדיין מצליחים להיות בתקופת הקטנות ("בן ולא איש").
מבחינה עקרונית תקופת הקטנות היא הקובעת את זמן החיוב של הבן סורר ומורה, כי אז מה שהילד עושה מוגדר ומשוייך ישירות לו "עצמו גופו" כתכונה טבעית הולדתית. אלא שיסוד זה לא מספיק – אנחנו לוקחים את מעלת הגדול הפיזי אל תוך תקופה זו של ה"בן". כך יוצא שאנחנו מדברים על הפסגה החזקה ביותר של הגדרת ה"לא דעת". לא רק שאנחנו מדברים על חיוב שהוא חיוב "לא דעת", אלא החיוב הוא חיוב של "כוחות הגוף".
תקופה זו "משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן" היא "תקופת ביניים". לא תקופה שהוא מתחיל להיות "קצת איש" וכבר יש לו "קצת שכל" אלא תקופת ביניים שמעצימה בצורה קיצונית את כוחות הקטנות (תכונת ה"לא דעת") כתקופה שבה כוחות הגוף ("גבורתו של איש" "מזיד ומזריע") מופיעים. כוחות הגוף "גבורתו של איש" ו"כוח ההזרעה" משרתים את ה"בן" בתקופה שבו עדיין מוגדר כ"לא איש" (ולא קטן מוחלט) . אחרי ש"יקיף זקן" כבר מוגדר הבן סורר ומורה הזה כ"איש" וממילא אף על פי שעדיין קיים בו כוח "גבורתו של איש" הוא כבר מאבד את הגדרתו ומעלתו כ"בן", כי אז כבר אין אפשרות להתמקד בו "עצמו-גופו" בלי לערב את ההתבוננות מצד דעתו- מחשבתו- מעשיו- התנהגותו ואופיו. (ולא היינו דנים אותו בתקופה זו "על שם סופו" אלא "לפי מעשיו").[4]
"שלא בא לכלל מצוות" – הקמ"ל של המשנה – שאלות:
המשנה מסיימת:
"הקטן פטור שלא בא לכלל מצוות"
ויש לשאול:
1.
מדוע המשנה אומרת את הטעם הזה שקטן פטור "שלא בא לכלל מצוות", הרי בגמרא מובא טעם אחר שלמדו מהפסוק "סמוך לגבורתו של איש"? לכאורה זה טעם אחר לגמרי! איך המשנה מתעלמת מהפסוק שבגמרא?
2.
אם הסברנו שהיה הווא אמינא שקטן חייב (כמו שדייקנו במשנה) וכמו שהגמרא הבינה ("בן ולא איש-קטן משמע" ואילולא פסוק לא היינו פוטרים קטן), האם חזרנו בנו מכל ההווא אמינא?!
האם הצורך שבן סורר ומורה יגיע ל"כלל מצוות" סותר את כל מה שהסברנו לגבי גדר החיוב של בן סורר ומורה??
מכאן צריך להבין אחרת את הקא משמע לן של המשנה – ש"לא בא לכלל מצוות":
"שלא בא לכלל מצוות"- לא כסיבה לחיוב אלא כתנאי לחיוב:
נראה שהטעם המובא במשנה לא יכולה לסתור את הטעם המובא בגמרא. וגם לא מסתבר להגיד שחזרנו בנו מכל ההווא אמינא לגבי גדר החיוב של בן סורר ומורה (שזה חיוב "עצמו-גופו" בלי קשר לדעתו ולמעשיו) כי אחרת זה כל כך מתבקש לא להתחיל בכלל עם ההווא אמינא ולדחותה, הרי ברור שזה ככל המצוות שבתורה שלא מחייבים, והיה עדיף לא להתחיל עם ההווא אמינא המוטעית בכלל.
צריך לומר שאכן נשארנו שגדר החיוב הוא "עצמו-גופו" של הבן סורר ומורה וזה מתבטא בזה שהוא הגיע "סמוך לגבורתו של איש" וזה סיבת החיוב, ואילו המשנה מוסיפה תנאי נוסף לחיוב- "בא לכלל מצוות".[5]
הבנה זו גם יוצא מדיוק במשנה:
קטן "נעשה" בן סורר ומורה אבל "פטור":
המשנה פותחת:
"מאמיתי נעשה בן סורר ומורה וכו'"
נראה שהשימוש במילה "נעשה" אינה מקרית:
ברישא של המשנה-
"נעשה" הכוונה להגדרת "עצמו-גופו" – מתי הוא נעשה (בלשון פסיבית- מעצמו או על ידי אחרים). בתוך כלל זה של "מאמיתי נעשה בן סורר ומורה" כלול גם הקטן וכל מה שאמרנו.
בסיפא של המשנה-
כשמדובר על החיוב סקילה בפועל בבית הדין קטן "פטור". בסיפא של המשנה מדברים על היכולת ה"פרקטית" של בית הדין לבצע בבן סורר ומורה עונש. לכן בסיפא המשנה לא משתמשת בלשון אם "נעשה או לא נעשה" אלא אם "חייב או פטור". השימוש בלשון "חייב או פטור" כבר מתייחס למעשים ולחטאים במושגים ה"פרקטיים" הנמצאים ב"ארגז כלים" של בית הדין. במישור זה אין יכולת לחייב בפועל בן סורר ומורה אם לא "בא לכלל מצוות". רק הכניסה ל"מעגל המצוות" ול"כלל עונשין" מאפשר את הסקילה.
כך גם מבואר בשיעורי רבינו שמואל:
שיעורי רבי שמואל (רוזובסקי), סנהדרין דף ס"ח ע"ב, "בדין קטן לענין מצוות אזהרות ועונשין" אות ו':
"והנראה בזה, דהנה יש לחקור למאי דמסקינן דקטן פטור מקרא דבן הסמוך לגבורתו של איש, מהו גדר הפטור בזה, אי הכוונה היא שקטן נתמעט מעצם הפרשה ואינו בכלל בן האמור בפרשה, וכמו דבהקיף זקן התחתון פטור שאינו בכלל בן, ה"נ קטן אינו בכלל "בן הסמוך לאיש" ולהכי הוא דאינו נעשה בן סורר ומורה.
או דלמא דלעולם עיקר פטורו הוא משום דלאו בר עונשין הוא, ולזה הוא דאינו מתחייב, אע"ג דשפיר שייכא ביה "סיבת החיוב" דבן סורר ומורה, ומיעוטא דקרא אינו אלא לגלויי דלא איירי ביה קרא, ודלא נימא דהכא חייבה תורה אפילו לקטן וכמו דהוי סלקא דעתך מעיקרא, לזה בא המיעוט לגלות דהכא נמי קטן פטור כמו בשאר עונשי התורה, אבל מכל מקום מטעם קטנות הוא דמיפטר ולא משום שאינו בכלל הפרשה ודו"ק, וצ"ע בזה.
והנה מפשטא דמתניתין היה משמע כצד בתרא, דהא קתני דקטן פטור שלא בא לכלל במצוות. ומשמע להדיא דאליבא דאמת טעם הפטור הוא משום דחשבינן ליה כעונש וקטן לאו בר עונשין הוא. ואע"ג דעל שם סופו נהרג, מכל מקום זה גופא שנידון על שם סופו זהו גם כן בגדר חיוב, שמתחייב עבור מעשיו להיות נידון על שם סופו, וקטן לאו בר חיובא הוא. (ואף דאפשר לדחות דכוונת המשנה רק ליתן טעם דלכך מסתבר לדרוש הכתוב דלא איירי בקטן, אבל לא שיהא זה עצם הפטור. מכל מקום בפשוטו משמע כנ"ל)".
כך נראה שצריך גם להסביר את ה"אזהרה" של הבן סורר ומורה:
"אזהרה לבן סורר ומורה"- "ידית האחיזה" של בית הדין בבן סורר ומורה- הצורך ב"מעשה עבירה" כדי לחזור להגדרת התכונה עצמית של הבן סורר ומורה:
הגמרא שואלת מנין לאזהרה של בן סורר ומורה:
סנהדרין דף סג' עמוד א':
"(אמר רבי יוחנן) אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם"
ופירש רש"י ד"ה "לבן סורר ומורה":
"דלא ענש אלא א"כ הזהיר והיכן הזהיר לא תאכלו על הדם לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה"
וצריך לשאול:
מדוע הגמרא מחפשת אזהרה לבן סורר ומורה? הרי אמרנו שבן סורר ומורה "על שם סופו נהרג" ואין זה כלל על חטא שעשה?!
מבחינת מה שעשה עכשיו אין מספיק חטא כדי לחייב סקילה! ממיתים אותו כדי שלא יגיע בעתיד ללסטם את הבריות?!
ועוד לא מובן, רש"י גם כשמבאר את האזהרה של "לא תאכלו על הדם" עדיין מסביר את החטא באכילתו של הבן סורר ומורה "על שם סופו"- כך רואים ממה שמבאר שכל ה"דם" באכילה זו היא על סמך זה שיהרג בעתיד –"לא תאכלו אכילה שתהרגהו עליה".
הסבר:
יש שני מישורים בבן סורר ומורה- המישור היסודי התכונתי שמגדיר אותו והמישור השני המתייחס לביצוע הפרקטי של העונש.
ה"אזהרה" כאן היא כדי להגדיר עבירה וחטא בהווה על מנת שיהיה לבית דין "ידית אחיזה" בבן סורר ומורה ולבצע בו את העונש היסודי יותר והעמוק יותר של "על שם סופו". כך גם נראה מעצם העובדה שזה "לאו שבכללות" – לאו שבכללות זה אומר שזה לאו ואזהרה "חלשים" יותר מהרגיל כי הכתוב מייחס במקביל לכמה עבירות ביחד וזה מוריד את היכולת להלקות על זה. אפילו בשלב זה של חיפוש ה"אזהרה", אנחנו עדיין משתמשים ב"על שם סופו" (ההריגה בעתיד) כדי להגדיר גם עכשיו את מה שעשה.
כך גם נראה בפירוש הרא"ם על רש"י. הרא"ם מבאר מדוע בן סורר ומורה "נידון על שם סופו" לעומת ישמעאל שלא נידון על שם סופו על פי הגמרא שאדם נידון רק לפי מעשיו. המעשה בהווה מאפשר "להעמיס" את הדין העמוק יותר של "עם שם סופו":
פירוש הרא"ם דברים כא' יח':
"ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. בפ' בן סורר ומורהו אע"ג דלגבי ישמעאל כשקנטרו עליו מלאכי השרת ואמרו רבש"ע מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר השיבם באשר הוא שם לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות שאני התם שעדיין לא התחיל באותה עבירה של צמא לא מיניה ולא מקצתיה אבל הכא כבר התחיל רשעותו של עתיד שמכיוון שמכלה ממון אביו…"[6].
מסקנה:
דינו של בן סורר ומורה אכן נשאר דין של "עצמו-גופו". ההווא אמינא ש"קטן פטור" לא נמחק, אלא רק התבטל מבחינה "מעשית-הלכתית". חיובו של בן סורר ומורה ממשיך להיות מוגדר על פי תכונתו ה"טבעית-הולדתית" ("על שם סופו") ולא מהדעת ומחשבה שלו ("בן ולא איש"). הגדרת כוחו של הבן סורר ומורה הוא בכוח גופו ("סמוך לגבורתו של איש" "איש מזיד ומזריע").
אלא שבקמ"ל, מבחינה מעשית, התורה ואנחנו (ובית דין) לא מסוגלים להיאחז בזה. בית דין לא מסוגל להיאחז בהגדרת תכונה ("לא דעת") בלי שזה גם מתבטא בצורה מעשית דרך מעשה עבירה וחטא ("כלל מצוות"). "ארגז הכלים" של בית דין מתייחס למעגל המצוות והדעת, וזה בתוך עולם של "שכר ועונש" – וזה רק על מעשים שהתורה אסרה. ואף על פי כן הצורך ב"בא לכלל מצוות" אינו מחזיר את דינו של בן סורר ומורה לדין "רגיל" (בגלל השאלות ששאלנו- שלא יכול להיות שהמשנה תסתור את הפסוק שהגמרא מביאה לפטור קטן- "סמוך לגבורתו של איש") אלא הוא ה"ידית אחיזה" בשביל לחזור להגדרת התכונה העצמית של הבן סורר ומורה.
ניתן לומר לסיכום הקא משמע לן שה"בא לכלל מצוות" מאפשר לחייב משום "סמוך לגבורתו של איש" (הגדרת כוח עצמי גופני) ו"על שם סופו" (הגדרת תכונה).
יש מקום לומר באופן כללי יותר על כל חייבי המיתות של בית דין:
היה ניתן לומר שבכל חייבי מיתות בית דין, הדין הוא לא רק על המעשים האסורים שהאדם עשה אלא שבאמצעות המעשה שהנידון עשה בית דין "נאחזים" ו"מעמיקים" עד להגדרת התכונה העצמית של הנידון ועליו משיתים מיתת בית דין בגופו על מנת "לתקן" ו"לכפר" על "גופו-עצמו". כלומר היסוד של בן סורר ומורה מלמד אותנו עקרונית על כל חייבי מיתות בית דין את "עומק" הדין שבית דין מיישמים כאשר המעשים הם ה"ידית אחיזה" שלהם כדי לדון את האדם "עצמו-גופו" ותכונתו.[7]
[1] בעל מרגליות הים הביא דעות שנראה מדבריהם שלדינא פסקו שדווקא קטן מתחייב כבן סורר ומורה:
מרגליות הים, סנהדרין דף ס"ח ע"ב אות ד', "קטן מנא לן דפטור וכו'":
"עיין שדי חמד כללים ב אות צ"ז שהעיר ע"ד ס' שערי קדושה למהרח"ו ח"ב שער ד שכתב על כל העבירות אין הקטן נענש ובן סורר ומורה שאכל תרטימר כו' נסקל. ויתכן דנקט לשון הירושלמי כאן הלכה א' פטרה תורה את הגדול וחייבה את הקטן ע' פ"מ שם, אמנם בספר לחם דמעה לאיכה א פס' כל עמה נאנחים הביא כי אחד מתנאים של הזולל שיהיה פחות מי"ג שנים כו' וזהו מפליא עמש"כ שם".
אע"פ שאין זה להלכה נראה שזה מחזק את הצורך שלנו בהסבר הווא אמינא זה כהבנה יסודית לחיוב בן סורר ומורה.
[2] כך גם ניתן להסביר את דברי הגמרא בבבא בתרא (דף יב' עמוד ב'): " א"ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות", שוטים ותינוקות אין להם שכל וחכמה ולכן הם לא מהווים "חציצה" בפני הנבואה. חוסר הביקורתיות המחשבתית מאפשר הופעה שלמה דרכם.
[3] וכך דייק לנו מו"ר הרב מרדכי- שמפשט הפסוקים משמע שהתורה מבארת מה עושים עם בן סורר ומורה. הפסוקים בהתחלה רק מבארים מה זה בן סורר ומורה "כי יהיה לאיש וכו'" ורק בסוף (בפסוק הרביעי) הדין זה "ורגמוהו" – כלומר, מה הדין שלנו לעשות אם יש לנו מציאות כזה. כלומר זה דין שלנו מה עושים עם בן סורר ומורה. וזה לא כמו אדם שחילל שבת מה דינו.
וכן דייק מלשון המשנה שואמרת "מאימתי נעשה בן סורר ומורה"- "נעשה"- וזה מציאות שאנחנו על גבי זה "ורגמוהו".
וכן הוכיח מדברי הראשונים (ר"ן דף סח: ד"ה ותו, ותוס' הרא"ש דף סח: ד"ה ותו שהמושג "עונש" אינו קשור בהכרח לעבירה.
[4] עיין תוספות ד"ה "בן" שבהווא אמינא רצה לדמות את זה לנדרים ששם ההגדרה היא כן הבנה שכלית של הנדר.
[5] מו"ר הרב מרדכי אמר לנו שנראה שבנוסף לזה שזה "דין שלנו", צריך- כתנאי לחיוב, שיהיה גם "דין שלו".
[6] וכן בפירוש החזקוני על פסוק זה.
[7] לעומת דרכי הענישה שיש היום בבית משפט האזרחי- בית כלא, קנסות, עבודות שירות וכו', התורה מענישה עונשי גוף בארבע מיתות בית דין. לכאורה ההבדל הוא האם אנחנו רק מענישים על המעשים שנעשו ואז מספיק לשים בבית כלא או לקנוס וכך נוודא שלא יקרה שוב או שאחרים "ישמעו ויראו". לעומת זאת בחיובי הבית דין המטרה "לתקן" את תכונת הנידון עצמו ולכן העונשים מבצעים דווקא בגופו את הדין (גם על מלקות וחיובי תשלומין יש מקום לומר כך).