סדר יום "מזרח תיכוני"

בערב החג, ברחבת שוק מחנה יהודה קיימתי את מנהג הכפרות בתרנגול, במעשה שחיטתו.

לאחר השחיטה, ברכתי על מצוות כיסוי הדם ושפכתי עליו עפר.

בבית המלחתי את הבשר (מפני איסור אכילת הדם) לקראת אכילתו בארוחה המפסקת.

בערב, השלתי מעלי את נעלי העור ונעלתי כפכפי קרוקס (נוחים ביותר יש לומר!) וצעדתי לבית הכנסת.

למחרת, קראתי את סדר העבודה ובשיאו – דחיפת השעיר המשתלח מן ההר עד לפירוק אבריו.

אתמול בלילה, התחלתי בבניית הסוכה שגידולי הארץ (הסכך) נחשבים בה ל"ענני כבוד".

 

כישורי אדמה

אנחנו חייבים להתרגל! התרבות הישראלית, ערש התרבות המזרח תיכונית, בנויה במהותה על קיום קשרים ויחסי גומלין בין אדמה, חי ואדם. כולם מגיעים מאותו המקור (האדמה) ומקיימים קשרים חיים עימה ובינם לבין עצמם.

 

החי קרוב יותר אל מוצא החיים שמן האדמה. על כן, יש בכוחו לחבר את האדם אל מקורו, דרך מעשה ההקרבה.

כדי שהאדם יוכל לחיות חיים שלמים, חייב חיבורו אל האדמה להיות באמצעות החי – במנעל של עור. שליפת החי המתווך, הוא עינוי לנפש. על כן, ניתן לנעול ביום הכיפורים, סנדלי שורש או כפכפי קרוקס, אף שצעידה בהם "נוחה" ביותר.

כשהקשרים בין האדמה, החי והאדם, אינם רדומים (כפי שהדבר כיום), אלא פועלים ודינאמיים, לא המוות שולט, אלא החיים, במצבי צבירה שמשתנים ללא הרף. כשהאדם נוטל מן החי את נשמתו לכפרתו, את עורו למנעליו, הוא משתף אותו בחייו. בד בבד, "מושך" אותו החי ומאזק אותו עימו אל האדמה.

כשהשעיר המשתלח מתגלגל במורד ההר, נבלעים חייו אל תוך האדמה ובתוך כך חיי האדם עימו. עוצמת משיכתו אל המקור כה גדולה, עד כדי שיתופו של האדם, אף שעומד במריו. 

את הבשר לא יאכל האדם עם הדם, אלא ימליחהו תחילה, כדי שלא יתגבר כוח החי עליו. ואת דם החיה והעוף יכסה בעפר, על מנת לחברו מחדש אל המקום ממנו בא.

אל מתחת לסכך יכנוס האדם, כאל רחם חיצונית שיצרה לה האדמה בעזרת גידוליה, להכיל את בשר עפרה מחדש אל תוכה להולידו מחדש.

 

סוד תרבות הר הבית

עור המנעל, דם הבשר, אבריו המתפרקים של השעיר במורד ההר, וסכך הסוכה, אינם מתים, אלא חיים ופועלים, כי כולם מקיימים יחסי גומלין תמידיים עם מקור גידולם – עם האדמה!

זהו סוד תרבות הר הבית וזהו גם סודם של…השהידים האסלאמיים שאינם מפחדים מן המוות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.