מעמד האדמה, האישה, הגוף והחומר

עוד לא נרגענו מהגילוי הנורא על אותו הרב שפגע מינית בנשים חלקן נשואות, אנו נפגעים באופן חמור הרבה יותר השבוע, מהכוונתו של אחד מתלמידי החכמים שלנו להתייחס למעשה הגירוש מגוש קטיף כניסיון פגיעה ברוח העם ומתוך כך להדרכה כי את גוש קטיף היינו צריכים לעזוב מבעוד מועד על מנת שלא לפגוע בחוסן הרוח[1], ומשם לפנות ולבנות ישובים אלטרנטיביים[2].

 

 

מדוע פיגוע? כי האדמה אינה אמצעי להופעת הרוח[3]!

 

האדמה והאישה – מולידות האדם אל פועלו

 

התבוננות עומק בתורה, מלמדת כי הקרקע והאישה (הנקראת "קרקע עולם"[4]), הינן המכילות והמולידות מתוכן את האדם. אין המדובר בתהליך חד פעמי (בעת הלידה) או היסטורי (בריאת האדם), אלא בתרחיש תמידי המתקיים בין האישה לבעלה וילדיה, ובין האדמה ליושביה. באינטראקציה הזו, האיש הוא המעורר את יכולת ההכלה וההולדה האלו באישה ובאדמה (בלעדיו הינן כגוף גולמי שעוצמתן כ"מקור" אינה נגלית). מכוח עוררות זו, מקבלות האדמה והאישה בתמידיות, את האדם אל מקורן ומולידות אותו אל פועלו בנאמנות למקור. בכך, יוצא פועלו ישר. את יחסי הגומלין הללו קבעה היהדות בהלכותיה. את העוררות הזכרית היא קיבעה, בהובלתו את לימוד התורה, הנהגות בית הכנסת ופסיקת ההלכה. את תרחיש ההכלה וההולדה הנקביים היא קיבעה, בקביעת הלאום היהודי על פי הנולד מן האישה, ותלות הבכורה ושלמותה בתרחיש הרחמי.

 

את היכולת הזו לחזור אל מקור ההולדה ולהיוולד מחדש, הביאו האבות הקדמונים לרמת קצה אף ב"כלי האדמה" – הקניינים, שהינם קצות אצבעותיה העדינות של האדמה. עליהם נאמר כי "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם"[5]. מי שמתבונן היטב בסוגיות הקניינים המובאות במסכת קידושין יראה שדיני הקניינים מלמדים על קיום יחסי גומלין בין האדם לקניינים ולא רק הסדרת "זכות השימוש" בהם, ולא כאן המקום להרחיב.

 

מכל דברינו עולה בברור, כי מי שלא רואה את האינטראקציה המחויבת שבין הרוח והחומר כאטרקציה מלאה בין איש ואישה, מפקיר למעשה את הרוח לעקרות! הקביעה כי צריך היה לצאת מן האדמה ולבנות מקום אחר, הינה כקריאה לאדם להפקיר את אשתו במצב של סכנה ולמצוא לו אישה אחרת. בלא להיכנס לעניין המוסרי שבדבר, העמדה אידיאית שכזו, מאבדת את קיומו של האיש לדעת!

 

המאבק על מעמד האדמה והאישה

 

הבנת מעמדה של האדמה ומעמד האישה כמכילים ומולידים את הרוח, מהפכת לגמרי את תובנת המאבק התרבותי המתמשך במדינת ישראל אל מול התרבות המערבית. עיקר המאבק התרבותי, אינו על קיום הרוח, אלא על מעמד האדמה והאישה, דווקא ביחס לתרחישים הגופניים שבהן, על קיומן כמציאות אישיותית מחוללת לאומיות ותרבות. התרבות המערבית, כהמשכה של התרבות הנוצרית, רואה ברוח האדם ורצונו כמחוללי קיומו והתפתחותו. האדמה הגוף והחומר, הינם חומרי גולם בלבד למימוש רצונותיו.

 

התפיסה האמונית העומדת מאחרי ההדרכה כי היה צריך לעזוב את גוש קטיף מבעוד מועד, על מנת לשמר כביכול את שלמות הרוח, היא היוצרת בהדף גלי צונאמי תרבותיים, את קביעת בית המשפט העליון של ארצות הברית, שחייבה את שלשים מדינותיה לכבד נישואין של זוגות חד מיניים[6]. כי אם האדמה והגוף אינם אקוטיים כמולידי הרוח אל קיומו והתפתחותו, ניתן לקבוע זוגיות בין גברים ולקיים את הרצף ההולדתי על ידי אם פונדקאית. 

 

כוח בית המקדש להכיל את האדם אל מקורו

 

רק ההכרה במעמד האדמה והאישה כמולידותיו התמידיות של האדם לפועלו היישר, יכולה לתת לנו את ההבנה על המוות שאנו שרויים בו מאז חורבן הבית, שהוא וכליו הינם המשכתה ותפרחתה של אבן השתייה מתהום האדמה. בית זה, שבשיא תפארתו, הביא מכוח תרחיש ההכלה וההולדה שבו, את הבאים בשעריו לכדי כפרה, אף אם עמדו במרדם[7]!