אם שואלים אדם מן השורה, מי אמור לטפל במכת הפיגועים שנחתה עלינו בחודש הרמדאן – הירי והדקירות? התשובה תהיה – הראשות המבצעת, דרך אמצעי האכיפה הקיימים ברשותה – משטרה, צבא ומערכת המשפט.
תבונת העומק של המחוקק
אולם פה הטעות היסודית. הרשות המבצעת, יכולה לתת מענה רק למעשים מקומיים. היא אינה יכולה לתת מענה לתופעות הנובעות מסיבות ערכיות או תרבותיות. מטח הטרור שניחת עלינו, אינו תופעה של בודדים. הוא חלק בלתי נפרד מן העימות המתמשך שיש לנו מול האסלאם והלאום הערבי. מסיבה זו הוא מתורגם בשטח, לדרכי פיגועים שונות אחת מן השנייה, כשפעמים המפגעים אקראיים, ללא כל עבר פלילי או בטחוני.
פה חייבת להיכנס לזירה הרשות המחוקקת, האמורה להתוות דרך על בסיס ראיית עומק שלה את המציאות.
על הנקיות והעומק בהם אמורה לשרות הראשות המחוקקת, ניתן ללמוד מדבריו המאלפים של ז'אן-זאק רוסו בספרו "האמנה החברתית". מדהים עד כמה אנחנו רחוקים מן החזון שהוא מצייר.
"כדי לגלות מהם הכללים החברתיים הטובים ביותר המתאימים לאומות, היה צורך בתבונה עליונה שתבחן את כל יצרי האדם ולא תחווה אף יצר מן היצרים האלה בעצמה. שלא יהיה לה שום זיקה לטבענו, ועם זאת תכיר אותו לעומקו. שאושרה יהיה בלתי תלוי בנו, ועם זאת תהיה מעוניינת לעסוק באושרנו. ולבסוף, שבהכינה לה שם לתפארת אי-שם במרחק הזמנים, תהיה מסוגלת לפעול בדור אחד וליהנות מן התהילה בדור אחר".
גוף מחוקק שיתבונן בדרך זו על המציאות, לא יושפע רק מן המצב הנוכחי, אלא יחזיר את הסיטואציה למקורה ומשם יבחן את דרך ההמשך.
מחוקק שהוא גוף ניהולי בלבד
אלא שכאן קיימת בעיה מובנית. כוח החקיקה, נמצא כמעט כולו בידי אלו השולטים ברשות המבצעת (ממשלה), מכוח הרוב הפרלמנטארי שיש להם בכנסת. גם אלו השייכים רק לגוף המחוקק (האופוזיציה בכנסת), הם בעלי שאיפה תמידית להיות הרשות המבצעת. מסיבה זו, החקיקות הנוצרות במשכן הכנסת, הינן לרוב פרקטיות בלבד. נותנות מענה לבעיות נקודתיות. לא פועלות על בסיס אמיתות עומק, רחוקות מלהיקבע על פי עקרונות ערכיים רחבי היקף, ולבטח שלא נועדו לבנות חזון תרבותי למדינת ישראל לטווח הארוך. בכך לא שונה הראשות המחוקקת שלנו מלהוות לא יותר מחבורת ניהול של מפעל גדל מימדים.
אגב. מסיבה זו, פלשה הראשות השופטת שהייתה אמורה לפרש בלבד את חוקי הראשות המחוקקת והכניסה ידיה אל תחום אחריותה של זו הראשונה, ובמה שמכונה כיום "אקטיביזם שיפוטי", יצרה קביעות ערכיות עצמאיות שהיו אמורות להיקבע על פי דעתה והכרעותיה של הראשות המחוקקת.
חובת המחוקק לרדת לשורשי הסכסוך
כשל הראשות המחוקקת לזהות ולבנות את ערכי קיומה של מדינת ישראל וחזון תרבותה, מחזיר אותנו אל הסכסוך הישראלי הערבי המתמשך. כל הפעולות הנעשות בשמה של הראשות המחוקקת, לא מצליחות למגר את הטרור האסלאמי, כיוון שהגורם לטרור הזה, הוא העימות התרבותי שבין הלאום היהודי והערבי. רק ירידה לעומקם של תרבויות אלו, ומשם קביעת חוקי לאום תואמים, יכולות לתת פתרון לעימות הלוא נגמר הזה. אולם בבית המחוקקים שלנו לא יושבים מחוקקים.
שימו לב איך רוסו, שאינו לא יהודי ולא מוסלמי, מתייחס לחוקי דתות אלו. מקיומם במדוקדק ולשנים ארוכות על ידי מיליונים,הוא לומד על עומק נגיעתם.
"מחוקת היהודים החיה וקיימת עדיין, ומחוקת בני ישמעאל , שזה אלף שנה מושלת במחצית העולם, אפשר ללמוד גם היום על טיבם של האנשים הגדולים שהכתיבו אותן. ובשונה מן הפילוסופיה היהירה או רוח הסיעתיות העיוורת הרואה בהם רק מתחזים שמזלם שיחק להם, מומחה-המדינה האמיתי מתפעל נוכח חוקתם מן הרוח הגדולה ורבת העוצמה השורה על מבני המשטר בני הקיימא שיסדו".
חוק אינו יכול לקיים עם, אלא אם כן, הוא נובע משורשי תרבותו והווייתו.
חקיקה שמחזירה את התרבות המשותפת ליהדות והאסלאם
הגוף המחוקק דהיום – הכנסת וקל וחומר הגוף המבצע (הממשלה), לא מסוגלים לראות כי בין הלאום היהודי והערבי ובין היהדות והאסלאם, קיימת זיקה עמוקה. על מנת להביא להפסקת פעולות האיבה, הפיגועים והשנאה של המאמינים באסלאם, כלפינו, לא פעולות הרחקה שלנו מן האסלאם אנו נצרכים, אלא הפוך, פעולות קירבה! מתוך זיהוי הבסיס התרבותי המשותף לשתי האומות. אולם גופים אלו, מתוך היותם פקידותיים בלבד, הם מכוונים אך ורק לנראות על פני השטח. בראותם את שנאת האסלאם ואכזריותו, הם אינם מצליחים לזהות את הקשר ואת הזיקה הזו, ומובילים אותנו במו ידיהם להמשך שפיכת הדם, במקום בו יכלו להביא לרגיעתו.