בספרו אומנות האהבה, דן הפסיכולוג החברתי והפילוסוף אריך פרום בהבדל שבין אהבה המגיעה מתוך הזדהות, לבין זו המגיעה מתוך השלמה[1].

זו המגיעה מתוך הזדהות, מנסה להגיע אליה מתוך הדגשת השווה שבין הצדדים. לשם כך היא מוחקת או מתעלמת מן הייחודיות האינדיבידואלית שלהם, או של אחד מהם.

 

הסוג השני של האהבה, היא אהבה מתוך השלמה. זו תלויה דווקא בקוטביות של שני הצדדים, המביאה אותם לידי תשוקה להשלמה. באהבה זו חייב כל צד להיות בשיא עצמיותו, על מנת שמעשה ההשלמה יופיע בכל צדדיו האפשריים.

 

ביחס שבין שני האהבות, מציין אריך פרום כי האהבה מתוך זהות הינה אהבה עקרה. דווקא זו המגיעה מתוך קוטביות והשלמה, מביאה לאחדות ולהולדה[2].

 

מהתבוננות באופי הקשר בינינו לבין הקב"ה, המופיע לנו באופן מיוחד בחג השבועות אנו למדים, כי שני סוגי הקשרים, מופיעים בו. אהבה מתוך הזדהות ואהבה מתוך קוטביות.

 

אהבה מתוך הזדהות – כפיית הר כגיגית

 

האחת מתוארת בפי חז"ל בשם "כפיית הר כגיגית". תיאור זה נלמד מדברי הכתוב – " וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר[3]". מכך למדים חז"ל – "שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם"[4]. באופן המגע זה שבין ישראל להקב"ה, עומדת התורה בלוז הקשר, שנוצר בכפיה.

מגמה זו בהגדרת הקשר שבין ה' לישראל, מוצאת את ביטויה, גם בצער שלא השכלנו בעת המעמד להיות ערים לפני השכינה, לקבל את התורה. את התיקון אנו עושים, בלימודה כל הלילה[5].

 

אופן מגע זה שבין ישראל לשכינה, מגיע אם כן לאחדות עימה, בתהליך של הזדהות. דבקות בתורה שניתנה לנו מעת השכינה ומניעתנו מעצמנו שינה, שהיא מצב המשך לכפיית הטבע המופיע בעת המעמד.

 

אולם בהתייחסות שיר השירים למעמד התורה, מוצבת זווית קשר נוספת, הופכית לחלוטין.

 

אהבה מתוך קוטביות והשלמה – תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ

 

את התיאור "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים"[6] קוראים חז"ל כיציאת חתן לקראת הכלה[7]. את תיאור הכתוב – "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", הופך שיר השירים ממקום הכפייה, למקום המשכב, שם מעוררת אשת הנעורים את דודה[8] ומתדבקת בו[9].

 

פה אין אנו פוגשים את כפיית התורה ולא את הצורך לתקן בהישארות ניעורים כל הלילה בלימוד תורה. פה מופיעה האהבה שבין ישראל לשכינה לא מתוך תהליך הזדהות, אלא דווקא מתוך קוטביות הצדדים המתחברים. אף שהשכינה אינה גוף ולא דמות הגוף, נעשה החיבור דרך כליו של האדם, בתיאורי קשר גופניים.

 

כיוון שפה, נקודת המוצא של הקשר היא קוטבית, תוצאתו אחדות המביאה להתחדשות והולדה – "שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ – הרי אמרנו שהקב"ה קראה אמו. שם נהיתה לך לאם"[10].

 

מהו ההבדל שבין אופני החיבור הללו?

       

מן הקשר המצוותי אל הקשר התכונתי

 

הראשונה, מתעלמת מן הצדדים המייחדים אותנו כבני אדם בעלי גוף ואף רואה בגופניות הזו מונע מהתחברות אל התורה. משום כך, מופיעה התחברות זו בכפיה.

השנייה, לא רק שאינה מתעלמת מן הצדדים הגופניים שבתכונת האדם, אלא רואה בקוטביות תכונתם מול תכונת השכינה, ערך מוסף ביצירת חיבור האהבה.

 

בדרך החיבור הראשונה, אנו עסוקים בלימוד וקיום הצדדים המצוותיים, כדי לשמור על הקשר הזה. בדרך החיבור השנייה אנו עסוקים בחשיפת הצדדים התכונתיים המתחדשים בנו, מתוך החיבור הזה.

 

מניתוחו המבריק של הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום למדנו, כי האהבה מתוך זהות המשליטה צד אחד בחיבור האהבה, אין לה תקווה. התעלמות מצד הגוף ה"מקבל" סופה שתוביל לנתק גם מן הצד ה"נותן".

 

היציאה לגלות, דחקה את מעמד הגוף שבנו, לקרן זווית והצריכה אותנו להשליט את קשר ההזדהות עם נותן התורה, בלימוד ציווייו שבתורתו. אולם החזרה שלנו אל הארץ, השיבה לנו את מעמדו הגבוה של הגוף ותכונותיו להיות ברי הכי לקיום קשר האהבה, דווקא מתוך השונות הקוטבית שיש בנו ביחס לשכינה, בקשר של הכלה, היוצר פוטנציאל הולדה תכונתית ומציאות חדשה שלא חווינו מעולם.

 

 


[1] עמ' 23.

[2] אומנות האהבה עמ' 38

[3] שמות יט, יז

[4] שבת פ"ח, ע"א

[5] "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן…והטעם כתב מ"א ע"פ פשוטו שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם לקבל התורה כדאיתא במדרש לכך אנו צריכין לתקן זה"(משנה ברורה סימן תצ"ד, סעיף א').

[6] "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט, י"ז).

[7] "לקראת האלהים – מגיד שהשכינה יצאה לקראתם, כחתן היוצא לקראת כלה" (רש"י שמות י"ט, י"ז).

[8] "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ – זכור כי בתחתית הר סיני העשוי על ראשי כמין תפוח שם עוררתיך והוא לשון חבת אשת נעורים המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב מחבקתו ומנשקתו" (שיר השירים ח', ה').

[9] "מתרפקת על דודה – מתחברת על דודה מודה שהיא חברתו ודבוקה בו" (רש"י שיר השירים ח', ה').

[10] "שמה חבלתך – הרי אמרנו שהקב"ה קראה אמו שם נהיתה לך לאם:

חבלתך – לשון חבלי יולדה, חבלתך באו לך חבלים ממך כמו (ירמיה י') בני יצאוני יצאו ממני" (רש"י שיר השירים ח', ה').

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.