לפעמים כשאנו מגיבים תגובה קשה לאירועים או לדברים הנאמרים בקול על ידי אחרים, נובע הדבר דווקא מן ההדים שאנו שומעים לאותם הדברים בתוך קירות ליבנו, המפחידים אותנו ושאותם אנו מנסים להשתיק בכוח, שלא יצאו מתוכנו.
המעמד הבלתי מוסבר של חפצי המצווה
כך נראה יש להתייחס גם לעליהום התקשורתי שפרץ כבר פעמיים, לאחר דבריהם של הצייר והסופר יאיר גרבוז והטרול התקשורתי פרופסור אמיר חצרוני, על מנשקי המזוזות. כי אכן בעולם מערבי, עתיר המשאבים הטכנולוגיים, מהו היחס שאנו יכולים לתת לחפצי מצווה? שאלה זו רלוונטית במיוחד כשאנו מתקרבים אל חג הפסח, העמוס פעולות בחפצי מצווה בליל הסדר. אכילת מצה, מרור, אכילת קורבן הפסח (כשבית המקדש היה קיים) ושתיית ארבעה כוסות. חיוב לאכל מהם דווקא כמות מסוימת ("כזית"), בזמן מסוים ("תוך כדי אכילת פרס"), באופן מסוים (הסיבה), כשברקע דין התורה המחייב כרת (מיתה בידי שמים), את מי שנמנע בזדון מלאכול את קורבן הפסח.
הָאֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה?
בעולם המערבי שאנו בניו הנאמנים, כל החפצים הינם כלי שרת לקיום רצונו של האדם. האדם משתמש בשולחן, כדי להקל עליו את מעשה האכילה. משתמש באת חפירה, בכדי להקל על עצמו על כריית בורות, בעט כתיבה בכדי להביע את מחשבותיו באופן בהיר.
ברור שבתרבות זו, כל החפצים והכלים, לא יכולים להיות מושא לסגידת האדם. הם לעולם לא יביאו את האדם מעבר לרף הקיום של עצמו, שהרי הוא זה שיצר אותם על פי גבולות רצונו. במדע הבדיוני, רצים הסיפורים על מחשבים שהשתחררו מגבולות שליטת האדם, לפעול מכוח רצונם העצמי, אולם האפשרות הזו לעולם לא עברה את רף עולם הבדיה.
מכאן, מגיעה הבנת רוב הציבור הרחב ובתוכם גם רוב מקימי המצוות, כי חפצי המצווה נועדו לחזק את הרגשת האדם, דעתו ואמונתו. באכילת המצה והמרור, הוא נזכר במעשה יציאת מצרים, בהנפתו את ארבעת המינים הוא "מתחבר" אל שליטת ה' בטבע, וכך ביחס לשאר המצוות. אולם אם כך באמת היה הדבר, מדוע שיהיה קיום מוחלט ומדוקדק לעשיית המצוות והשימוש בחפציהן? כמות מסוימת של מצה, דקדוק מטורף שלא תהיה נקודה שחורה באתרוג? האם ייתכן ששינוי ולו מסוים יש בו לפגום בבניית תחושת החיבור של האדם לערך הרוחני או הרגשי אותו אמור מעשה המצווה לחזק?
התייחסות נבדלת יותר לציווי המצוות וחפצי המצווה המתלווים להן היא, כי אכן אין משמעות אמיתית למעשי וחפצי המצוות. עיקרם הוא בעשייתנו את רצון ה' על פי ציוויו. אולם גם על פי מגמה זו, אין באמת משמעות לדקדוק בפרטי המצוות – אפיית המצה באופן שלא תחמיץ לאחר ח"י רגעים, או שחיטה דווקא על פי סימני השחיטה, שהרי באותו האופן, יכול היה המֵצַווה האלוהי, לבחור בסך ציוויים אחרים לגמרי, בכדי לקיים את מרותו על הבריות.
אז אנחנו לא יוצאים נגד מנשקי הקמעות, ואנחנו אפילו מנשקי קמעות בעצמנו, אבל לא רק שאין בכך בכדי להסיר את סימני השאלה הגדולים על מעמד מעשי המצווה, אלא יש אף מצב שהתגובות הקשות שלנו כלפי המזלזלים במעשי המצוות, נועדו לפחות בצד מסוים להשתיק את ה"רעשים" שיש לנו בעצמנו, מול סימני השאלה הקשים שהבאנו לעיל!
תצורות פתח רחם האדמה
אמנם נראה, שדווקא נבוכות זו, יכולה לפתוח לנו פתח אל בסיס התרבות הישראלית, שאבק נוצרי ומערבי רב נערם עליה במשך הדורות. מעמדם הרם של המצוות וחפצי המצווה, להוביל אותנו אל מחוזות שמעבר למיקומנו הנוכחי, מלמד כי גם אם האדם מעורב ביצירת מעשה כלי המצווה (כגון בעשיית המצה), מעמדו של החפץ המצוותי הוא עצמי! הציווי האלוהי, נועד לעורר את הכוח העצמי הזה הטמון בחפצי המצווה. כל חפצי המצווה, בהיותם כולם תוצרי האדמה (בין אם ארבעת המינים הגדלים מתוכה ובין אם המצה של פסח, שבה מעורבות האדם בייצורה גדול יותר), הם הינם תצורות הבעה שונות של רחמיות האדמה. המגע האלוהי עם כלי המצווה, נועד לעורר את הקשר הזה שבין החומר והכלים, לבין האדמה ובכך להופכם מכלים המשועבדים לאדם, להיות המשכת האדמה את עצמה לכלי וצורה.
התחדשות התמידית של האדם, בתצורות וגוונים
כשהאדם פועל את מעשה המצווה בעזרת כלי המצווה, הוא כונס עצמו אל תוך הכלי המצוותי, מתבטל אליו, כמו אדם החוזר אל מקור הולדתו הרחמי, ומופיע עצמו מחדש דרכו, כשהוא מעצב את עצמו בתכונת האדמה אליה חזר, כפי ציור הכלי שמתוכו הוא מתחדש מעתה. בדרך זו, ניתנה לאדם האפשרות ליצור עצמו מחדש, מכוח כינוסו והולדתו התמידיים אל האדמה וממנה, בתצורות הבעה מגוונות ושונות. כלי המצווה, הם השותפים עימו ביצירת התחדשות זו.
את כוח הכינוס הזה אל תוך כלי המצווה, ניצל עם ישראל וכל העולם כולו, לעבודת האבן, הצומח והחי. בני האדם, כנסו את עצמם אל תוך מרחבי החי, הצומח והדומם של האדמה, ובכך אפשרו לעצמם להוליד עצמם בתצורות הבעה מגוונות ושונות, אולם באופנים שהעצימו תצורות הבעה אלו באדם, מעבר לגבול המותר.
נישוק כותרות פניה של האדמה
נישוק חפצי המצווה, הוא קצה מעשה החיבור הרחמי הזה, שהוא כדוגמת מעשה האישות שבין האיש והאישה.
עוררות קיומית זו של האדמה דרך חומריה בתצורותיהם השונות, נגנזה מאיתנו מעת גלות ישראל מאדמתם. במקומה תפסה המחשבה את הגמוניית העולם. מכאן ולהבא, כל מי שלא ניחן ביכולת חשיבה לוגית, נחשב נטול חיים, שרת לשימושי האדם ולצרכיו (על הקשר שבין התהליך הזה, לנחיתות מעמדם של בני עדות המזרח, במאמר נפרד).
יאיר גרבוז, אמיר חצרוני ולמעשה בסתר גם כולנו, הם תוצרים של העולם הנכה הזה, שאינו מקבל ובצדק את הייתכנות של נישוק אינטימי של חפצים, שלעינינו הטרוטות הינם נטולי חיים.
חזרת החיות של כלי האדמה השונים ומתוך כך המעשים האינטימיים הנגזרים מכך, היא תחילתו של תהליך העוררות מחדש של הקשר המתמיד שבין האדמה אל וולדותיה לתצורותיה השונות. נישוקם, הוא נישוק כותרות פניה.