לפרוץ את תקרת הזכוכית

הבחירות בעוד פחות משבוע, ואנחנו כבר צריכים לחשוב על היום שאחרי.

מן המצב השוויוני שבין מפלגת העבודה והליכוד ומקיבוע חוגת המנדטים של הבית היהודי סביב 12 מנדטים, אנו למדים כי האג'נדות הפוליטיות המסורתיות, אינן מסוגלות להכריע בשאלת הובלת הציבוריות הישראלית. הימין המסורתי, אינו מסוגל לחרוג הרבה מעבר ל 12 מנדטים. הפרגמטיזם הליכודניקי, אינו מצליח להגיע להכרעה שלטונית וכך גם לא הנהגת השמאל.

 

הסיבה לכך היא, שהמערכת הפוליטית לכל כווניה, מתרכזת בסימפטומים הטריטוריאליים של הסכסוך הישראלי הערבי, אולם סכסוך זה אינו סכסוך טריטוריאלי, אלא תרבותי. קיום ישות מדינית בעלת תפיסה תרבותית אירופאית, בתוך איזור תרבות מזרח תיכונית, אינו אפשרי. מסיבה זו, גם אם נוותר על רוב שטחי מדינת ישראל לטובת התושבים הערביים שבתוכם, לא יפתור הדבר את בעיית זרות הקיום שלנו באזור.

 

מול התרבות האירופאית שהשילה מעצמה את בסיס קיומה האתני, שכבר אינה רואה את תרחיש ההולדה ומקום ההולדה כבסיס לקיום וההשתייכות ללאום. חברה שאינה רואה בהגירה בעיה ערכית, הדוגלת ברב תרבותיות, כשהמאגד הלאומי הוא האינטרס הכלכלי, עומדת תרבות המזרח התיכון בהווייתה הקדומה, המזהה את הקשר הפיזי אל האדמה וההולדה הפיזית מן האישה, כגורמים הבסיסיים המחוללים של הלאום והתרבות.

 

שלא במקרה, השוני התרבותי התהומי הזה שבין תרבות המערב לזו המזרח תיכונית, הוא גם בסיס למחלוקת והקרע האזרחי בתוכנו אנו.

היהדות כמו האסלאם, רואה בטבעים הפיזיים גורם מעצים ולא גורם מעכב בהופעת התרבות והלאום. על כן, היא מעודדת הפרדה בין המינים (לפני הנישואין) ודוגלת בחיבור זוגי דווקא ביניהם (בנישואין), על מנת להעצים את התשוקה ליצירה של השלמה. היא מחייבת הפרדה בין העמים, בחיתון ובטריטוריה, על מנת לאפשר העצמה לאומית אינדיבידואלית, כתנאי להשלמה תרבותית בין הלאומים. את השוויון בין בני האדם ובין הלאומים היא משאירה לרמת הקיום הפרקטי (שוויון בהשתכרות, שוויון בתעסוקה וכו'), אך לא ברמת הטבעים והלאום.      

 

מתוך כך עולה, כי הדרך היחידה לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו, המקיימת בתוכנו ריכוז אזרחי עוין ומסביבנו לאומים אויבים, המשאירה את המערכת השלטונית שלנו בטלטלה קבועה בין ימין ושמאל, תלויה ביכולת שלנו להתעלות מעבר לעמדות הימין והשמאל הפוליטיות, להחזיר לעצמנו את הזהות הישראלית האותנטית, להצביע על היסודות התרבותיים המשותפים לעם היהודי ולעמי האסלאם ולהפוך את מדינת ישראל לישות המעוררת, מעצימה ומעדנת של התרבות המזרח תיכונית. רק הכרה זו, תפיג את מתח הסכסוך הישראלי הערבי רב השנים ותאפשר להציג עמדה שאינה נצרכת לוותר על ההוויה הלאומית שלנו ונכסינו הטריטוריאליים, בלא שזו תהווה איום ופגיעה באינטרסים הערביים. בתוך כך, תביא התחדשות תרבותית זו, לרגיעה גם למתח הקשה הקיים כיום בסוגיות תורה ומדינה.