למה את לא מוכנה שיהיו לי ילדים? שאל הומו מוצהר את חברת הכנסת, לקול מחיאות הכפיים של חבריו לתיכון. במקביל התבשרנו השבוע, על פריצת דרך מדעית שתאפשר בעתיד הלא רחוק, "לייצר" ילד מעבדה אשר הוריו הביולוגים הם מאותו המין. אז אם אנשים כל כך רוצים, והמדע גם יכול לאפשר להם זאת, אז באמת למה לא?
התשובה לשאלה זו, נעוצה בהבנת מרכזיותה של האישה בעיצוב הקיום והתרבות האישית והלאומית.
בתרבות הישראלית שהיא ערש התרבות המזרח תיכונית, עיקר כוח האדם והלאום נקבעים בתהליך בישולו במקור היווצרו. ככל שבישולו יהיה עמוק יותר ויסודי יותר, כך פועלו שיבוא לאחר מכן, יהיה מלא ושלם יותר. כל יכולותיו לפעול וליצור, נגזרות מן הבישול הזה.
על כן, בתרבות הישראלית, דווקא האמא היא הקובעת, את הגדרת הלאום. על כן, האם הפונדקאית היא האם על פי (רוב פוסקי) ההלכה היהודית. על כן, וולד שחסר חלק מן התהליך הרחמי השלם (ניתוח קיסרי), אין בו קדושת בכור ואין פודים אותו בלידתו. מסיבה זו, זוגיות חד מינית בין שני גברים אסורה בתורה לא מפאת הומופוביה, אלא כיוון שחסרה בה "והיו לבשר אחד".
את הייסוד הזה למדה אותנו התורה כבר ביציאת מצרים. הדחיקה של משה את ההשגחה האלוהית להוציא את ישראל מרחם מצרים בחיפזון, מביאה את עם ישראל לאכילת לחם עוני לדורות.
התרבות הרוצה לאפשר זוגיות שאינה מכוח "והיו לבשר אחד" שבין האיש והאישה, התרבות הרואה בפונדקאות עוד סוג של עסקה, זו ששולחת את האישה לעבודה ודוחקת אותה להיות הישגית דווקא בתנועתה, שאינה מעריכה את הבישול הרחמי של האישה את כל משפחתה ואת אומתה, היא היוצרת מתוכה אנשים שכל חייהם אין להם מנוחה, פרותיהם לעולם אינם מגיעים לבשלותם. אותה תרבות, היא זו שאינה מספקת לבניה בית לשכון בו, מעבידה אותם כעובדי קבלן ומאלצת אותם לחפש להם תעסוקה חדשה כל שלש שנים וחצי בממוצע.