השבוע הועלתה בעיית גנבות הרכב המתרחשות משום מה דווקא במקומות מסוימים במדינת ישראל ומבוצעות באחוזים גבוהים דווקא על ידי תושבים ממוצא אתני מסוים מאוד. הפתרון שהוצע לבעיה הבוערת – הגברת האכיפה על ידי המשטרה. גם מועמדת ראויה הוצעה לעמוד בראש המשרד הממונה.
האם בבעיה פלילית אנחנו עוסקים?
אך האם בבעיית בטחון אישי ובאכיפה פלילית אנחנו עוסקים?
האם הגברת האכיפה היא אכן הפתרון לבעיה?
מדוע לא נעשתה עד היום אכיפה משמעותית בנושא, סתם מתוך עצלנות?
התשובה לכך ברורה. נאמנות המגזר הערבי (הנה, גיליתי את הסוד…), למדינת ישראל אינה כנאמנות המגזר היהודי אליה. במקרים רבים, היא אף אינה קיימת כלל. ראו את הקרע שנוצר בין המגזר הזה לבין מפלגת העבודה, כיוון שזו כינתה עצמה בשם "המחנה הציוני". בעיית הנאמנות הזו, היא המביאה בעקבותיה, לחולשה בכיבוד החוק, הנגזר ישירות מרמת שייכותו של הפרט לחברה וללאום.
מסיבה זו, לא אכפו ממשלות ישראל עד היום את סמכותם ברמה הפלילית באופן ראוי על המגזר הערבי. החשש היה תמיד, שלחץ רב מידי במישור הפלילי, יעביר את משקל הפעילות השלילית, אל המישור הלאומני עם כל המשתמע מכך. הגבול שביניהם דק ביותר, כיוון שכאמור, שאלת הנאמנות הלאומית היא זו שעומדת, מאחרי ההיתר שמורים לעצמם אותם גורמים פליליים לבצע את פעילותם העבריינית.
הסיבה השנייה ל"הבלגה" באכיפה היא, המגרש המדיני הבין לאומי.
ההיבט הלאומני הסמוי של הפשיעה הערבית גורם לכך, שכל פעולה באפיק הפלילי מול המגזר הערבי, מתפרשת מיד כפעולה באפיק הלאומני והיא גוררת בעקבותיה תגובות קשות בשדה הבין לאומי הערבי והמערבי.
הזדהות ונאמנות – הבסיס לשמירה על החוק
העולה מכל זה, כי הגברת האכיפה אינה יכולה להוות סעיף ראשוני ומרכזי בהתמודדות עם בעיית הפשיעה וחוסר הביטחון האישי באזורים מרובי אוכלוסיה ערבית, כיוון שאכיפה והטלת מרות, אינן יכולות להוות תחליף להזדהות ולנאמנות שאינן קיימות. ללא הן, הגברת האכיפה רק תגביר את הבעיה. מי שחשב להגביר פעילות אכיפה כי "מפסיקים להתנצל", ימצא עצמו מתנצל ועוד איך, מול המחיר חסר הפרופורציה שיצטרך לשלם על מעשה זה.
ולפני הצגת הפתרון, הערה קטנה. שואלים אותי אם אני תומך במפלגת הבית היהודי, מדוע אני מרשה לעצמי להציב סימן שאלה, על נושאים שונים העולים על הפרק. התשובה לכך היא, כי דווקא בגלל הפוטנציאל שנוצר למפלגה זו, להיות מפלגה מובילה, חשוב שעמדותיה תהיינה עמדות של מפלגת שלטון, המתאימות לגוף ממלכתי ולא של גוף ימני קיקיוני, שזווית ראייתו צרה ושלעולם אינו צריך לפרוע את שטר התחייבויותיו.
אז מהו באמת הפתרון לבעיית הביטחון האישי באזורים מרובי אוכלוסיה ערבית?
לאומיות הבונה הזדהות, מן המשותף התרבותי
התשובה היא, לעורר את הקשר התרבותי הקדום שבין העם היהודי והלאום האסלאמי, כגורם מרכזי, בתפיסה המדינית והאזרחית של מדינת ישראל.
ברור, שערביי מדינת ישראל לעולם לא יוכלו להזדהות עם לאומיותה של מדינת שיראל כפי שהיא כיום. צודק זוהיר בהלול, הטוען שהוא אינו יכול להיות ציוני כיוון שהוא ערבי! לאומיות ישראלית, הבונה את עצמה על בסיס היותה ציונית, אינה יכולה להכיל את ערביי ישראל בתוכה.
אולם, מי שאמונת התורה מובילה אותו יודע, כי לאומיות עם ישראל אינה מתחילה בציונות. בסיסה הוצק בתורה. בתורה, הקישור שבין הלאום הישראלי והלאום הערבי הוא ברור ובל ינותק. הזיקה שבין הגר לשרה הנבנית ממנה, בין יצחק לישמעאל התורם לו מכוחו להשלימו, אינם רק סיפורי היסטוריה של העבר, אלא בבחינת ארכיטיפ – אב טיפוס ומודל לאופי הקשר הקבוע שבין שני הלאומים. כבר נגענו בעבר (הסכסוך הישראלי הערבי – החזרה אל תרבות המזרח התיכון הגנוזה), כי בקשר הזה, תרומת האסלאם יוצאי חלצי הגר וישמעאל, לישראל, היא מצד כישרון זיקתם הקבועה אל מקור ההיווצרות – האדמה והאישה. יש הרבה מה להרחיב בנקודה זו במאמר בפני עצמו, אולם, בקביעה זו מונחת אבן הפינה, בהבנת היחסים שבין הלאום הישראלי והערבי ובתוך כך, ערביי מדינת ישראל. את הזיקה הזו, לא שייך לקדם דרך האפיק הציוני של מדינת ישראל. זהו כאמור, ניסיון מגוחך שלעולם לא יצלח. האפיק האפקטיבי היחיד הוא דרך החיבור התרבותי הקדום שהבאנו עתה, על ידי הפיכתו לגורם המרכזי בהוויית לאומיותה של מדינת ישראל. אפיק זה, הוא גם היחיד המסוגל לחבר אותנו אל מיליוני המאמינים האסלאמיים במדינות ערב הסובבות אותנו. תפיסת מיקום העמים האסלאמיים שסביב ישראל, כגורם בונה וכחלק בלתי נפרד מהגדרת הוויית לאומיותה של מדינת ישראל, היא גם זו שתאפשר לערביי ישראל לחבר את עצמם אל מדינת ישראל, כחלק מתמונת הפסיפס הכוללת של המזרח התיכון כולו. הזדהות זו, היא שתביא ממילא להורדת רמת מעורבות החברה הערבית בפעילות הפלילית ובמקביל תאפשר אכיפה שוות ערך לזו הקיימת בחברה היהודית, בלא שתחשב להתגרות לאומנית.