בסוף השבוע, עלה נפתלי בנט באופן מיוחד לראיון, להסביר את התנגדות הבית היהודי לנישואים חד מיניים בהיות נישואים אלו אסורים מן התורה, כאיסור אכילת בשר עם חלב.
השוואה זו נראית לכאורה פתרון נוח. היא מסירה את האחריות להתנגדות לנישואין אלו מאיתנו ומטילה אותה על מי שנתן לנו את התורה. אולם לטווח הארוך, המחיר שנשלם על כך, יהיה עצום.
בנקיטתנו בדרך זו, נשאר מעמד התורה במדינת ישראל כמרות הלכתית שאין לה כל עוגן תרבותי. תפיסה זו לעולם לא תוכל לעמוד מול זכות הפרט לממש את קשריו הזוגיים כפי הבנתו ורצונו והיא מעלה בצדק את שאלת מדינת ההלכה, שהציבור הכללי כה חושש ממנה.
כבר עתה, נאלץ נפתלי בנט להתפשר – "הכלל שלנו הוא פשוט: הכרה רשמית לא, זכויות כן. תמכנו בהקלות מס לזוגות חד מיניים". מה זה, אם לא הכרה דה פקטו בזוגיות זו!
ברור שלא זו הדרך!
את הסיבה להתנגדות לזוגיות החד מינית יש למקד ביסוד התרבותי הבסיסי אותה מובילה היהדות, הרואה בכל החיבורים ההולדתיים, האדם מן האדמה, הוולד מן האישה ובתוך כך זוגיות האיש עם האישה, כמחוללי התרבות והלאום. אתניות כל עם, מבוססת על תרחישי ההולדה האלו המהווים את הבסיס התרבותי המייחד את העמים, כל אחד במקום הולדתו.
התרבות המערבית, בזה לתרחישים ההולדתיים ורואה בהם פעולות טכניות בלבד, שיש להם תחליף באמצעים הטכנולוגיים. היא מאלצת את היסודות ההולדתיים לפעול כנגד טבעם ומשתמשת בהם ומשעבדת אותם לרצונו הפרוע של האדם.
זאת המלחמה האמיתית בין התרבויות ועל הבסיס הזה צריך להעמיד את המאבק על אופי הזוגיות במדינת ישראל וההתנגדות לחוק הפונדקאות ההופך תהליכים מכוננים כמו התרחיש הרחמי לתרחיש מדעי מנוכר.
מנהיג שאינו יכול להוביל את הקונפליקטים הרבים שבין תורה ומדינה ממקומות היסוד שלהם, יימצא עצמו פעם אחר פעם בעמדת התגוננות, שתביא אותו בסופו של דבר לנסיגה זוחלת מעקרונותיו. ערך רצונו של האדם הנראה לכאורה כה נאצל, יאפיל לו תמיד , על ערכי התורה, שאין הוא מסוגל לרדת לשורשם.