אין ספק כי חיסולו של ג'יהאד מורנייה ויחד עימו עלי מוחמד אללה-דאדי ממשמרות המהפכה, מהווה ניצחון בעוד קרב נגד הטרור, אולם ביחס למערכה הכוללת, קשה שלא לראות כי התמונה הפוכה לחלוטין. ככל שפוגעים בתשתיות הטרור ובמבצעיהם, הוא צץ ועולה ביתר שאת.
עתה, לא רק מארצות האסלאם הוא מגיע, אלא אף מתוככי אירופה, מאזרחי המדינות שם, המתגייסים לזרוע המדינה האסלאמית לקיים את מצוותה. המלחמה כנגד הטרור בלבנון, הולידה לנו את חיזבאללה. המלחמה כנגד הטרור בעזה הולידה לנו את החמאס. עתה מופיעים ניצנים של דעאש בגבול הצפון ואפילו בתוככי מדינת ישראל.
נחישות צבאית ופוליטית כבר אינה מספיקה, לעצור את ההתדרדרות הזו. יחד עימה יש לרדת לשורש הבעיה. בכדי לעשות זאת, יש להעמיק לשורשי שתי התרבויות.
התורה כמקור לתרבות המזרח תיכונית, נותנת לנו את הארכיטיפ – אב הטיפוס של הקשר שביניהן.
בצריבתה בתודעה הלאומית את סיפור היעזרותה של שָׂרָה בהָגָר להיבנות ממנה להוליד בן, בעדותה על הולכת יִשְׁמָעֵאל בנה את יצחק לפניו בעת מותו של אברהם ובקביעתה כי מת בצדקו, היא מלמדת כי קשר עם ישראל ומדינת ישראל עם האסלאם, הוא קשר של השלמה! גם האסלאם מציב קשר דומה, בראיית חזיונו העתידי את איחוד אבן הכעבה עם אבן השתיה בהר הבית.
השאלה הנשאלת היא אם כן, איך הפכה תרבות האסלאם בגלגולה הנוכחי, לטרוריסט מספר 1 כנגד ישראל והעולם?
התשובה לשאלה זו טמונה בתרבות המשותפת לנו ולאסלאם המקורי. תרבות זו, רואה בקשרים האתניים – קשרי ההולדה הפיזיים, האדם מן האדמה, הוולד מן האישה, ההיריון והלידה וקשרי הזוגיות המביאים אותם, כמחוללי התרבות ולאומיות העמים.
יסודות אלו רומס המערב ברגל גסה. את קשר האדם אל האדמה הוא ביטל בנתינתו לגיטימציה לתרבות הגירת המונים ממדינה למדינה. את אתניות העמים הוא הרדיד בכינוסו את כולם תחת מטבע אחד. את יכולת האישה להורות ולהוליד הוא הפך מכלי מכונן חיים, לכלי עובר לסוחר (פונדקאות) ואת המשיכה אליה, לאמצעי פרסום לסרטים ומוצרים.
כל זאת אינו נותן לגיטימציה לטרור. נגדו צריך לפעול בכל הכוח. אולם לנו נותנת השותפות התרבותית הזו עם האסלאם, מפתחות ליצירת השלמה עימו שתביא לרגיעתו. הצומת המחברת בין תורה ומדינה, היא גם צומת פתרון סכסוך האסלאם עם העולם.
ללא השלמה זו שבין התרבויות, גם שאלת קיום מדינת ישראל בתוככי מדינות האסלאם לא תגיע אל פתרונה.