מהי בכלל "זהות יהודית" – העיקר החסר מחוק הלאום

חוק הלאום שעלה השבוע להצבעה בממשלה, מטרתו לכאורה ברורה. לתעדף את היסוד היהודי של מדינת ישראל על פני הייסוד הדמוקרטי, על מנת לחזק את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, מפני סכנת הפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה". לכאורה חוק נכון וראוי. קדימות לייסוד היהודי בסוגיות הלאומיות ושמירה על שוויון זכויות של המיעוטים הלאומיים ברמת הפרט.

אז אם המדובר בחוק כל כך חיוני וחיובי, מדוע ההתנגדות לחוק זה כל כך עזה, אפילו מעבר לים? מדוע תיעדוף הייסוד היהודי כה מאיים?

 

נראה שתשובה לשאלה זו, נוכל לקבל מהתייחסותו המעניינת של שר המשפט לשעבר פרופסור דניאל פרידמן, להצעת חוק הלאום[1].

 

 

מַהו יהודי? – הפחד מפני "מדינת הלכה"

 

בהתנגדותו לחוק הוא מציין כי "חוק הלאום לא יפתור דבר, מכיוון שהוא לא ישיב על השאלה מי נכלל בעם היהודי והאם המדינה היא גם מדינתו של בן לאב יהודי ולאם שאינה יהודיה, או של מי שעבר גיור רפורמי או קונסרבטיבי". ולכאורה דבריו תמוהים. גם אם שאלת "מהו יהודי" אינה פתירה, חוק הלאום לפחות מייחד את מדינת ישראל ללאום היהודי ומונע את הפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה", ביחס ללאומים אחרים נוספים. שאלת מיהו יהודי, הינה לכאורה שאלת משנה בתוך הגדרת הלאום הישראלי כלאום יהודי?

 

אלא שכנראה, לא כך הדבר.

 

חוסר ההבנה מהו ההבדל בין מי שנולד מאימא יהודיה לבין מי שנולד מאב יהודי, חוסר הבנת השוני שבין טקס גיור אורתודוכסי לבין טקס גיור רפורמי, קונסרווטיבי או אזרחי, חוסר ההבנה על ההתעקשות לקיום מצוות בקבלה לגירות כשרוב בני הלאום היהודי עצמם אינם מקיימים תורה ומצוות, הם כולם ביטויים לחוסר ההבנה העמוק מַהו באמת "יהודי"! מתוך כך נתפסת קביעה זו כקביעה הלכתית בלבד! מכאן ועד לפחד מפני פיחות זוחל לעבר מדינת הלכה ואיבוד תפיסת העולם השוויונית המהווה בסיס לקיום החברה המערבית שאנו מרגישים בשר מבשרה, המרחק הוא קצר.

 

מסיבה זו, גם אם היה מתקבל חוק זה על פי גרסת זאב אלקין[2], לא היה הדבר מועיל, בהגעת סוגיות עקרוניות להכרעת הרשות השופטת.

 

האקטיביזם השיפוטי

 

צפיותיהם של נפתלי בנט[3] ואיילת שקד[4] כי חוק זה, יאלץ את בית המשפט לקבל חוקים כדוגמת חוק המסתננים, מופרכות בעליל.

כזכור, בכוח האקטיביזם השיפוטי שלו[5], הפך השופט אהרון ברק שני חוקים שבאו לעסוק בזכויות הפרט – חוק יסוד כבוד האדם וחרותו[6], וחוק יסוד חופש העיסוק[7], לבעלי מעמד על, של חוקה גם בהקשר הלאומי, בלא שאף אחד מיוזמי החוקים הללו התכוון לכך. את ערך השוויון הוא הפך בלא למצמץ, מעצמו בלבד, לערך יסוד בהגדרת לאומיותה של מדינת ישראל. מתוך כך, הוא כיוון את פסיקותיו לתפיסה אזרחית מחודשת, כי ביחס לזכות ההצטרפות ללאום הישראלי, ישנה עדיפות לבני העם היהודי[8], אולם בתוך מדינת ישראל, מדינת ישראל הינה מדינת כל אזרחיה[9]. מכוח ייסוד השוויון הזה, אותו העלה כאמור, השופט ברק למעמד על, חייב בית המשפט העליון בבג"צ קעדאן, את הישוב קציר לאפשר למשפחת קעדאן הערבייה לבנות את ביתם בישוב [10].

מכאן אנו למדים, עד כמה הוחדר ייסוד השוויון אל תוך הגדרת לאומיותה של מדינת ישראל. הסיכוי כי הרשות השופטת תמיר ייסוד זה בעבור זהות יהודית הלכתית, הוא אפסי. על כן, גם אם תחוקק הכנסת את חוק הלאום בניסוחיו המחמירים, ימשיך בית המשפט לתעדף את עיקרון השוויון, כפי שעשה עד עתה, בנתינתו פרשנות עצמאית העוקפת את כוונת המחוקק, גם לחוק זה.

 

נראה על כן, שהסיכוי היחיד כי ייסוד הזהות היהודית יתפוס את בכורתו בהגדרת הלאום היהודי, יהיה אך ורק אם נצליח לתת לו נפח ותוכן. רק תשובה אמיתית לשאלה מַהו יהודי, יכולה לאפשר לזהות היהודית לקבל את התעדוף שכל כך הגיוני היה שיהיה, מתוך היות מדינת ישראל מדינת העם היהודי.

 

אז, מַהו באמת יהודי?

 

נראה, שאת התשובה לשאלה זו יש לגזור דווקא מן הקביעה ההלכתית הבלתי פתירה עד היום, כי יהודי הוא זה הנולד דווקא לאימא יהודייה. לקביעה האולטימטיבית הזו נוספות קביעות נוספות באותו הכיוון.

• הבכור, בעל הזכות הקדומה לכהונה, הוא דווקא הבכור מן הרחם. כלומר, דווקא בכור מן האימא ולא מן האבא.
• רק מי שעבר את כל שלבי הלידה – עד ליציאה מנרתיק האישה, יש לו מעמד של בכור. מי שלא הגיע לכך, כגון מי שנולד בניתוח קיסרי, אינו מגיע למעמד הזה.
• האישה הפונדקאית, היא האם ולא בעלת הביצית[11].

 

מכל הקביעות ההלכתיות הללו, עולה מסקנה אחת ברורה. הן הזהות הלאומית, הן הזהות האישית והן פוטנציאל הפעולה והיצירה של האדם (הבכוריות), נגזרים מן האישה, מכוח התהליך העיבור הרחמי וההולדתי שבה. לא הובלת הרוח, לא הקביעות ההסכמיות ולא ההכרעות המשפטיות הן המגדירות את בסיס מרחב החיים שלנו, אלא דווקא התרחישים הפיזיים הנוצרים באדם מעת עיבורו ולידתו. האישה, היא המחוללת אותם, בגופה!

 

הזהות היהודית – תחיית הגוף, החומר והחושים להיות מחוללי תרבות

 

המסקנה הזו, משנה לחלוטין את מעמד הייסוד היהודי בקביעת זהות הלאום הישראלי ואת אופן השפעתו על הקשר שבין מדינת ישראל לשאר מדינות העמים ובמיוחד כלפי עמי האסלאם.

כבר אין מדובר על יחס שבין עיקרון תרבותי מכונן – שוויון, לבין עקרון הלכתי דומם וכופה – זהות יהודית. בין שיתוף (שוויון) לבין בידול (יהודי). הבחירה היא בין שני מבני תרבות. האחד רואה בגוף ובתרחישים הנוצרים בתוכו, מתוכו ומכוחו, כתרחישים בחיריים, יצירתיים ומכונני תרבות. השני רואה ברוח, בכוונה ובמחשבה, את עיקר הגורם המחולל את האדם ותרבותו. המבנה הפיזי והתרחישים המופעים ממנו, הינם דוממים ומשרתים בלבד את רצון האדם באשר הוא.

 

מנקודות המוצא השונות כל כך של כל אחת מן התרבויות, ינבעו השלכות רבות.

 

         התרבות הראשונה תראה באדמת ההולדה, צורות הגוף ואפילו צבע העור, ביטוי לגווני תרבות שונים המחייבים הבדלה לשם חידוד והעצמת ההגדרה העצמית. הכוח שיחבר בין הפרטים השונים הוא, תשוקתם להשלמה – בין איש ואישה, בין אדם לאדם ובין לאום ללאום. השלטת ערך השוויון בתרבות זו, הינה כפייה של פעולת השטחה והרדדה על גווני החיים השונים.

       התרבות השנייה, תראה ברוח השווה בכולם, את הכוח המחולל. מתוך כך את ערך השוויון כערך המשתף והמפרה בין כולם. הבלטת שוני מקום ההולדה, צורת הגוף או הצבע, הינם גזענות בעלמא שאין לה משמעות ועל כן פסולה. 

       התרבות הראשונה, תייחס לגוף האישה קדושה כאבן השתייה ותקדש את המגע הגופני עימה למעשה היצירה. התרבות השנייה, תציע לאישה תיפקודים שכליים, ותרשה לעצמה להשתמש בגופה במשיכתה המינית וביכולת ההולדה שבה, לצרכים מסחריים.

      התרבות הראשונה, תראה בתשוקה הגופנית ביטוי נעלה של משיכה אל מקור הקיום ואל מעשה היצירה ותשמר אותה למופעים אלו. התרבות השנייה תראה בתשוקה זו, סוג של בילוי.

 

גם ביחס למבנה הלאום ואופי הקשרים בין הלאומים השונים, מייצרות שתי התרבויות, התייחסויות הפוכות.

 

       התרבות הראשונה רואה באתניות של העמים, אדמת הולדתם, תבנית מראיהם וצבע עורם, ביטוי לעושר הבעה של הלאומים. היא תשאף לגיבוש תרבותם הנבדלת ורק אז תבקש ליצור השלמה בין התרבויות.

      התרבות השנייה תראה, באתניות סכנה וגזענות. היא תשאף לערבב את העמים לישות אחת גדולה – כפר גלובאלי אחד, תראה בתרבות האתנית  פולקלור בלבד, ותשאף לצמצמה לרמת מנהג במסגרת הרב תרבותיות המשפחתית.

 

בתוך מערכת היחסים הבין לאומית, ההשלכה החריפה ביותר לזיהוי התרבות היהודית, מתקיימת ביחסי הגומלין שבין מדינת ישראל ועמי האסלאם.

 

אבנים מחוללות תרבות – הקו המקשר בין הזהות היהודית והאסלאם!

 

ההתייחסות למוטיבים הפיזיים כמייצרי תרבות, מרחיקה לכת ביחס לעמי האסלאם, הרבה מעבר למעמד האישה. היא מגיעה עד לרמת הדומם. היכולת לראות במציאות פיזית של אבן כמחוללת תרבות, קיימת בתרבות היהודית ונעדרת לגמרי מתרבות ה"שוויון" המערבי. בכך משותפת התרבות היהודית עם התרבות המוסלמית – אבן השתייה מצד הזהות  היהודית  ואבן הכעבה מצד הזהות הערבית. לעומתן, תרבות השוויון, הרואה ברוח כמחוללת החיים, לא מזהה באבנים אלו מאום. הסגידה להן הינה לדידה עבודת אלילים, הנמשכת מהרגלי העבר הפרימיטיביים. מתוך הבוז לתרבות הזו, קמות תכניות כדוגמת "שתי מדינות לשני עמים", המבקשות להתרחק כמה שיותר מן התרבות המזרחית[12].  

 

מסקנות מפתיעות

 

עולה, כי החתירה לעומק משמעות הזהות היהודית, מורה על כיוון הפוך מן הכיוון הנראה כיום לכל מי שעוסק בעניין. אין המדובר בזהות "הלכתית" או בזהות שבמהותה מדירה זהויות אחרות מעצמה ומקרבתה. המדובר בזהות שבניגוד לזהות הרוח השוויונית המשטיחה והמרדידה את העולם כולו להיות מציאות אחת גלובאלית, הינה זהות גופנית, שמתוך אחיזתה במקור הקיום הפיזי, באדמה, בגוף המוליד, בתרחישי ההיריון וההולדה, כגורמים מעצבי תרבות, היא מחוללת מכוחה תרבויות בעלות גוונים וייחודיות, המקושרות האחת לשנייה לא בקשרים של זהות, אלא בקשרים של השלמה. ראינו שדווקא הגדרת הזהות היהודית לעומקה, מביאה לגילוי פוטנציאל החיבור שבין הזהות היהודית לזו של עמי ערב.

את חוק הלאום יש לבנות עם כן דווקא על בסיס ההכרה בתוכן  הזהות היהודית. רק כך, יוכל חוק יסוד זה להוות אלטרנטיבה שקולה כנגד תרבות ה"שוויון" שנכפתה עלינו בלא שבחרנו בה מעולם…!

את עבודת הטיוטה לחוק הייסוד הזה כבר עשינו והרי היא מונחת לעיונכם. לעיון בחוק – לחץ כאן.