הר הבית – תרבות של מגע אבן בגוף

הדרישה ההולכת וגוברת כיום, במיוחד בקרב הציבור הימני, לנוכח ניסיון הרצח של יהודה גליק היא, "לממש את הריבונות הישראלית על הר הבית". היעד הבסיסי שהוצב לעת עתה – לאפשר לכל יהודי החפץ בכך, לעלות להר הבית ולהתפלל בו כרצונו. 

 

התגובה למהלך הזה ידועה! המוסלמים מביעים את התנגדותם הנחרצת, בפיגועים והתפרעויות בחלקים שונים של ירושלים, המתפשטים אף לחלקים נוספים בארץ.

 

אכן, נכון הוא שאם העלייה על הר הבית היא שאלה של ריבונות ואם התנגדות המוסלמים לעליה הזו, היא אחת מדרכי ההתנגדות לריבונות הישראלית של מדינת ישראל, התגובה המתבקשת האמורה להיות היא –  חיזוקה של הריבונות הזו על אפם וחמתם של המוסלמים.

 

אלא שמאמר זה, מעלה סימן שאלה על שתי הנחות יסוד.

האחת – האם אכן זכות העלייה להר הבית היא שאלה של ריבונות?

השנייה – האם הר הבית הוא מקום של תפילה?

 

מתוך התייחסות המאמר לשאלות אלו, יתברר כי המאבק על הר הבית כפי שמתממש היום הינו טעות בייסודו. וכי התנגדותם הקשה של המוסלמים, מן הטעות הזו היא נובעת.

 

מפגש בין אבנים

 

התבוננות באחד מסיפורי החזון העתידי של האסלאם, תוכל לתת לנו כיוון ביחס לשאלות ייסוד אלו. הסיפור מתייחס לחיבור שעתיד להתרחש בין אבן השתיה ואבן הכעבה באחרית הימים. יסוד הסיפור, הינו תלונתה של אבן השתיה, על שינוי קיר הקִבְלַה (כיוון הסגידה), מכיוון אבן השתייה בירושלים אל כיוון הכעבה שבמכה.

 

"או אלוהים, לא חדלתי להיות קִבְלַה של משרתיך עד אשר שלחת את בחיר יצירך (מוחמד) ורק אז נלקחה ממני הקיבלה".

 

על כך משיב לה האלוהים

 

"שמחי שכן עליך אשים את כתרי, אליך אאסוף את כל יצרי ואעביר משפטי ובאותה שעה את תשמשי מושבי. ביום הדין יתאחדו אבן השתיה ואבן הכעבה יחדיו. אז גם המאמנים יתאספו אל מקום זה והסלע ישמש להם כשער דרכו יבואו המאמנים לגן עדן לחיי נצח"[1].

 

על מנת להבין מה משמעות החיבור הזה בין האבנים, וההשלכות מכך ליחס אל הר הבית, יש לחזור אל משמעות אבן השתיה והמשקל שלה במהות הר הבית. 

 

חז"ל מלמדים אותנו כי אבן השתיה, מתייחסת לתשתית הופעת החיים מן הארץ

 

משנה. משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת (שממנה הושתת העולם[2]), גבוה מן הארץ שלש אצבעות.."[3].

 

על אופן המגע עם אותה התשתית, נוכל ללמוד מציווי נוסף של התורה, האוסר מעשה השתחוויה על רצפת אבן.

 

אבן המַשְׂכִּית – כלי הקודש הבסיסי הנמשך מאבן השתיה

 

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"[4].

 

מהי אֶבֶן מַשְׂכִּית?  רש"י מבאר כי המדובר בריצוף האדמה באבנים, שעליהם היו משתחווים.

 

"ואבן משכית – לשון כסוי, כמו (שמות ל"ג, כ"ב) ושכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים".

 

נראה היה לכאורה להבין כי איסור ההשתחוות על רצפת האבן, היא עוד דוגמא לאיסורי העבודה זרה של הגויים הנאסרים על ישראל. אולם רש"י במקום מבאר במפתיע איסור זה, מטעם הפוך לחלוטין – על מנת לשמר את ייחודיות עבודה זו בבית המקדש.

 

"להשתחות עליה – אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש"[5].

 

המנחת חינוך[6] בהבאתו את דעת רש"י, משווה בין האיסור הזה לבין איסור התורה להעתיק כלים כדוגמת אלו הנעשים במקדש, מחוצה לו.

 

"…וערש"י מגלה דהטעם דהוי כעין מקדש ואסרה התורה משום דוגמת מקדש כעין לאו דלא תעשון[7].

 

התייחסות התורה לאיסור ההשתחוויה על אבן המשכית, כחלק מאיסור העתקת עבודות המקדש מחוצה לו, מביאה למסקנה מדהימה. מעשה ההשתחוויה על רצפת אבנים, הינו יסוד בעבודת המקדש המצריך על כן את שימורו וייחודיותו. רצפת האבנים, הינה כלי לעבודה זו, כדוגמת כלי המקדש האחרים.

 

מן הגמרא במסכת מגילה, עולה כי שני תנאים מקיימים עבודה זו. האחת שההשתחוויה תהיה דווקא על רצפת אבנים. השניה – שההשתחוויה תהיה בפישוט ידיים ורגליים.

 

"דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד…דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד"[8].

 

יש אם כן לבחון מה הייסוד בעבודה זו, הן במעשה ההשתחוויה שבה והן בהתניית עבודה זו דווקא בכלי רצפת האבן, מה שאין כן על האדמה.

 

ההשתחוויה על אבני רצפת המקדש – כמעשה המשכב עם ייסוד הבית

 

תשובה בדבר נוכל לקבל מנבואת זכריה על הקמת הבית השני, המתייחס לאבן, כיסוד הבית.

 

"כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן (יסוד הבית אשר יסדתם בימי כורש – רש"י) אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם (סופו להרחיב אל א' שבעה – רש"י) הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה צְבָאוֹת …"[9].

 

היות האבן בבחינת ייסוד הבניין, הוא המגדיר את ייסוד בית המקדש כאבן השתיה, אותה הזכרנו בתחילת המאמר, שממנה הושתת העולם.

 

מכאן נוכל ללמוד, כי ייחודיות רצפת האבן ביחס לכלי המקדש האחרים היא, בהיותה הכלי הקרוב ביותר אל מקור הופעת החיים במקדש. הקרבה הזו, מאפשרת את המגע הצמוד ביותר בין צד נותן השפע לבין צד מקבל השפע.

 

מן הצמידות הזו מגיעה לאבן שמה, המורכב מן החיבור שבין אב ובן. כך מבארים חז"ל בברכת יעקב.

 

"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל – לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו"[10].

 

איחוד האב והבן, הוא מצב החיבור האינטימי ביותר שבין נותן החיים לבין מקבל החיים. משום כך גם מגע האדם עם אבן המשכית הינו מגע מוחלט של הגוף באבנים, בפישוט ידיים ורגליים.

 

"ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה"[11].

 

שמה של רצפת האבנים – "אבן משכית", אף הוא מגיע מתוך החיבור האינטימי הזה שבין האדם לבין רצפת האבן, כחיבור של משכב אישות.

 

כך מתרגם תרגום יהונתן את "בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ", כ"חדרי משכבו".

 

"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ –  ואמר לי החזיתא בר אדם דסבי בית ישראל עבדין בקבלא גבר באידרון בית משכביה, ארי אמרין לא גלן עובדנא קדם ה' רחיק ה' ית ארעא" "[12].

 

עולה אם כן, שעבודת ההשתחוויה על אבן המשכית, היא פעולת החיבור הבסיסית ביותר והאינטימית ביותר אל תשתית החיים המופיעה במקדש כאבן השתיה. האבן בהיותה כבר בבחינת כלי, מאפשרת את האחיזה במוצא החיים, מה שאין כן האדמה שאינה בבחינת בית אחיזה לחיים הללו. כל האבנים שילוו את עם ישראל מעת ייווצרו ועד להקמת המקדש – האבן ששם יעקב מראשותיו[13]. האבן שהוא מגולל מעל פי הבאר[14], אבני לוחות הברית[15], האבנים המושמות בירדן והנלקחות מן הירדן לבנות איתם את המזבח על הר עיבל[16].- מכוח החיבור האינטימי אל ה"שתיה"[17], מחצבם[18]. הם יעוצבו ממצג שכיבתו של יעקב הקובע את האבן ששם מראשותיו להיות בית אלוהים[19], ועד למצג של מבנה, בהקמת מזבח הקורבנות – "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ"[20].

 

קעקוע מעמדו של הר הבית, בהפיכתו למקום תפילה

 

האם אל אופן המפגש הזה, אנו חותרים כיום בעלייתנו אל הר הבית? האם בסיס עלייתו שמה, הוא לשם התדבקות גוף בגוף – גופנו עם רצפת האבנים שעל ההר? או שלשם תפילה אנו עולים, כשאנו רואים במקום, מקום סגולה לקבלת התפילה? התשובה היא ברורה לחלוטין. כבני התרבות המערבית, תולדתה של  התרבות הנוצרית, איננו מסוגלים לראות במגע הגופני, כמגע שמסוגל לחבר אותנו אל מקור החיים. קל וחומר שלא במגע גוף האדם עם אבן הרצפה. המעשים הגופניים נחשבים במקרה הטוב, לאמצעים להעצמת הקשר הרגשי, הנפשי או הנשמתי בינינו לבין הבורא, אולם לא כאלו המחוללים את עצם הקשר. אנו אף סולדים מכך ורואים בתפיסה שכזו הגשמה פרימיטיבית ואולי אף סוטה!

 

כאן במקום הזה, עומד האסלאם להגן על מעמדו ותכליתו המקוריים של הר הבית.

 

אחיזת המסגד על הר הבית – שימורו כמקום סגידה!

 

נראה היה לכאורה לחשוב כי המסגד הוא הגרסה המוסלמית לבית הכנסת של היהודים. אולם מהתייחסות לשורש השם "סגד", מתברר שלא כך הדבר. המילה מסגד (مسجد) נגזרת מן השורש סג'ד (سجد), כלומר – מקום שבו משתחווים. ל"סג'וד" יש כללים מדויקים. הצמדת המצח לקרקע, כאשר הישבן גבוה מן הראש. השתחוויה זו, היא סימן הזיהוי של המאמינים על פי הקוראן[21]. מעשה הסגידה לארץ, היא המטרה והיא דרך החיבור הראשית של המאמין המוסלמי אל אלוהיו.

המסקנה העולה מהבנה זו היא ברורה וגם נוראה. כל עוד יתעקש עם ישראל להתחבר אל מקור היווצרו דרך הפה – במחשבה, בדיבור ובתפילה, לא ייכון הר הבית בידו. כי הר הבית הוא מקום חיבור אל התשתית, דרך מגע גוף בגוף חומר בחומר. כל עוד יתעקש עם ישראל להתחבר למקור היווצרו, דרך זכות הריבונות שיש לו על המקום, לא יצלח לו הדבר. כי ריבונות היא אדנות, זכות שליטה ושימוש ואילו החיבור אל ההר הוא חיבור של משכב! אדנות וריבונות קובע החוק הכתוב, ואילו המשכב, הינו דבקות המגע.

חבירת מאמיני אבן הכעבה אל מאמיני אבן השתיה, אותה הזכרנו בתחילת המאמר, תיתכן רק אם יגלו מאמיני אבן השתייה את יכולת הזיווג הגנוזה במגע האבסולוטי עם האבן.

 

יצירת מגעים אינטימיים הולדתיים, דרך מגע עם חומרים

 

רק לאחר ההודאה הזו, באפקטיביות המגע הבסיסי עם אבן המשכית, יוכל הקשר עם הר הבית להתקדם אל השלב הבא שלו. מן השלב בו שותפים אבן השתיה והכעבה, אל המבנה המורכב שמעליהם – בית המקדש והכלים המייחדים אותו.

לא לחינם, מופיעה לישראל אבן התשתית בגובה שלשה אצבעות (כ 6 סנטימטר)[22], בעוד באסלאם היא עולה לגובה של חמישה עשר מטר. מגע הגוף באסלאם הינו גולמי ונמשך אף גבוה מעל לפני השטח. אף מעורבות השמים במבנה הכעבה, מופיעה למוסלמים כאבן גולמית – האבן השחורה הקבועה בפינה הדרום מזרחית, שעל פי המאמינים ירדה מן השמים מגן העדן למכה[23]. מתוך כך תוצרי החיבור הזה באסלאם הם אינטואיטיביים וגם פשוטים, לטב ולמוטב. לעומת זאת אצל ישראל, מעל לגובה שלושה אצבעות, מוצב ארון הברית העשוי זהב, הבנוי יחד עם כל כלי המקדש על פי הוראות הכתובות בתורה. היחס שבין משקל ומעורבות השמים ומשקל הארץ בכלים, נע בין מזבח הנחושת המחובר לאדמה וממולא אדמה[24] לבין ארון הברית הנעשה מעשה כרובים בדמות המלאכים[25]. אולם בכללו של דבר, יסוד השמים ביצירת הצורות העולות מאבן השתייה גדול הרבה יותר מזה הנמצא באסלאם במבנה הכעבה, המבליט יותר את ייסוד הארץ כלפי מעלה.

שילובם יחד של קווי המתאר הסלעיים עם קווי המתאר המשוכללים, העדינים והמפורטים של מבנה וכלי המקדש, אמורים ליצור ביחד את האפשרות לממש את תרבות הר הבית המצליחה לגעת דרך מגע הגוף והחומרים, בראשיתיות החיים.

 

לא במלחמה על ריבונות אנו נמצאים. לא על זכות לתפילה על ההר אנו צריכים להילחם. אלא, לחבור בידידות אל כשרון ה"סג'וד" שבאסלאם, לקנות את יכולת ההתדבקות אל אבן המשכית, ומשם לבנות את קומת הבית השלישי.