"צהל ממשיך עוד מאותו דבר", או במקור באנגלית "more of the same"', זו הכותרת הבולטת באתרי החדשות ביחס למבצע "צוק איתן" המתנהל נגד החמאס בעזה.
אכן גם במבצע זה, משתמשת ההנהגה המדינית של ישראל בדיוק באותה דרך פעולה שפעלה במבצע "עמוד ענן" בסוף 2012. כזכור, מבצע זה לא רק שלא הביא להכרעה צבאית לטובתה של ישראל, אלא אף חיזק את ההכרה המדינית בחמאס כגורם שלא ניתן להתעלם ממנו בזירה הבין לאומית (ראו ראיון עם פרופ' שאול משעל – "עזה יצאה לאוויר העולם" 22.11.12)
מכאן אנו למדים על חוסר התוחלת ומפח הנפש העומדים ליפול בחלקנו בסוף תקופת המבצע, מה שמביא אותנו אל היוזמה האזרחית של "ישראל ייעודית", השואפת לחזון מדיני המושתת על הגדרת היסוד של התרבות הישראלית. הישנות המבצעים הצבאיים והתהליכים המדיניים, למרות כישלונם פעם אחר פעם, מלמדת עד כמה אנו חייבים לגזור את המעשים המדיניים והצבאיים מתוך הבנת עומק של התרבות הישראלית מחד, הערבית מאידך ויחסי הגומלין ביניהם.
כפי שנגענו במאמר "הסכסוך הישראלי הערבי – חזרה אל תרבות המזרח התיכון הגנוזה", התרבות הערבית המוסלמית כמו זו הישראלית, הינה תרבות נשית, המבוססת על תרחיש ההכלה וההולדה הרחמיים שבאישה כגורם מקיים ובונה (זאת בניגוד לתרבות המערבית המדגישה ומחשיבה דווקא את הכוח הזכרי הפועל). משמעות הדבר היא, שלא מי שמפעיל כוח, ופועל על האחר, הוא בעל ההשפעה הגדולה, אלא דווקא זה שיש בכוחו להכיל אל תוכו את הכוח הפועל, גם אם הפעולה עליו, נעשתה בכפיה. תרגום הקביעה הקיומית\תרבותית זו, למישור הצבאי, הינו – שכל עוד מחזיקה הישות החמאסית מעמד מול תקיפות ישראל ומצליחה להכיל אותן בלא להתמוטט, כוחה כישות לאומית דווקא תועצם. ככל שירבו ההתקפות, הכלתה של הישות החמאסית אל תוכה את הישות הישראלית הפועלת בה, תגבר (כפי הכלת האישה את כוח האיש אל תוכה, להוליד ממנה וולד שישותו הלאומית, כמותה).
הכרת מקור התרבות הערבית ותפיסת המשותף התרבותי שבין הלאום הישראלי והערבי, מחייבות על כן, תהליך הפוך מזה הנעשה כיום. לא התרכזות בפעולות התקפיות על מנת ליצור הרתעה צבאית ואף לא ניסיונות היפרדות כדוגמת "שתי מדינות לשני עמים", אלא תהליך של הכלה של התרבות הערבית כחלק מהחזון התרבותי הישראלי (עיין פרופ' יהודה שנהב, המתייחס לחזון "שתי מדינות לשני עמים" כחלק מניסיון הדרתה של המזרחיות מן התרבות הישראלית)
בתרגום תפיסה זו למעשה המדיני, מתבטל החשש מלהכיל ריכוזים ערביים גדולים בתוך הישות הלאומית הישראלית, כיוון שהיא נעשית כחלק מתהליך האינטראקציה עם התרבות הערבית ולא במגמה של דיכוי, כל זאת במקביל להקפדה על הפרדה בין הלאומים, כפי שמובא בהצעתחוק יסוד ישראל ייעודית.
על פי רוב, אנו נוטים להתעלם ואף לזלזל בהגדרות עומק תרבותיות, ולהסתפק בניתוחים פרקטיים פוליטיים שטחיים ובתגובות תואמות.
אולם לאחר עשרות שנים של מפח נפש מדיני הגיע הזמן לגזור את המעשים המדיניים שלנו, מתוך תפיסות העומק התרבותיות.
יוזמת ההתארגנות האזרחית של "ישראל ייעודית", שיצאה לדרך לפני כשבועיים דרך הצעת "חוק יסוד ישראל ייעודית", הינה הצעד המשמעותי הראשון בדרך זו, בהצבתה כללי התנהלות יסודיים הבנויים על תשתית התרבות הישראלית והערבית.
הכנסו ליוזמה, קראו אותה והצטרפו אלינו לקראת הכינוס הקרוב –
לטיוטא של הצעת החוק המשופרת – לחץ כאן
למעוניינים להשתלב בתהליך שיפור וקידום חוק זה, עד למימושו – לחץ כאן לרישום