פעמים שהתשוקה לשלטון, מוצאת את המשתוקקים אליו, ללא מאום בידם.
לא צריך להיות בעל ראיית מציאות עמוקה מדי, בכדי להבין שנקודת המוצא של ה"שוויון בנטל", עקומה ביסודה וזאת בשתי הנחות היסוד שלה.
האחת – כי ישנו שוויון במערכת החיים האזרחיים במדינת ישראל.
השנייה – כי הפרמטר היחיד לשותפות בלאומיות הישראלית הוא – השירות בצבא.
מול הנחות יסוד מעוותת אלו, צריכים היינו להתעקש ולהעמיד ציבורית את האמת המורכבת, כי ביסוד לאומיותה של מדינת ישראל ניצבות כמה ליבות המשלימות האחת את השנייה. ליבת התורה, לבית הצבא, ליבת הכלכלה וליבת הילודה. להצביע על כך שפעמים נושאי ליבה אחת נעדרים ואף עוינים את ליבותיה האחרות של הישות הלאומית. מתוך כך להתנגד נחרצות ולסרב להצטרף אל תהליך גיבושו של החוק המכונה "שוויון בנטל" המחשיב אך ורק את ליבות הצבא והכלכלה ומתעלם מתרומת התורה והילודה ללאומיות הישראלית.
ברור, כי בטווח הקצר היינו אולי משלמים על כך בקביעות קשות יותר בפרטי החוק. אולם לטווחים הבינוניים והארוכים היינו זורעים זרע מנהיגות של אמת, הפועלת מתוך תפיסה מערכתית כוללת, שאינה נטפלת אל תפיסות עולם חד ממדיות אגוצנטריות.
אולם למנהיגי הציבור שלנו, אצה הדרך להגיע אל פסגת ההנהגה הפוליטית. לשם כך, הצטרפו אל מצג השווא של השוויון בנטל, שהם בונים על כך שהשותפות בתהליך עיצוב החוק והישיבה בראשות הוועדה, תמתן את החוק ובכך תשאיר על כנו את לימוד התורה במצב הסטאטוס קוו הקיים ואולי אף תכניס את לימוד התורה הציוני אל תוך חיק הקונסנסוס הלאומי. אולם לא כך קרה. המחיר לשותפות הזו ולאחיזת העיניים כי אנו בין אלו המחזיקים כביכול את הגה השלטון, הוא עצום. אמנם ברמה הפרקטית הצליחה המעורבות שלנו בתהליך, למתן זמנית את חוק השוויון בנטל, אולם היא הפכה אותנו שותפים לנקודת מוצא תרבותית מעוותת מן הייסוד. משותפות זו קשה יהיה לנו לחזור. לעומת זאת מן ההקלות שהשגנו בחוק, כבר חמק שר הביטחון בעוד לא יבשה הדיו על כתיבתן בקביעתו כי לא יפתחו ישיבות הסדר חדשות, אלא על בסיס הערכת שירותם הצבאי לשנתיים ימים. בפעולתו זו, לימד אותנו עד כמה מתעלם החוק ביסודו, משותפות התורה בבניין הלאומי.
מכאן מגיע גם המחיר הגדול שמשלמת החברה הדתית לאומית, על בחירתה בדרך הנהגה קצרת אופקים זו – יצירת שסע מעמיק והולך בקרבה. הדגשת החוק את הדרת התורה מלהיות בעלת מעמד שווה בבניין צביון הלאום הישראלי, היא שהביאה חלקים גדולים מן הציבור שלנו להשתתף בהפגנה החרדית, אף שאינה מזדהה ובחלקה אף עוינת את הלאומיות הישראלית. מכל זאת יכולים היינו להימנע אם היינו מבינים כי הדרך הקצרה להנהגה, היא הדרך הארוכה העומדת על ערכיה ועקרונותיה לא רק בלימודה, אלא גם במעשיה הפוליטיים.