מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה – כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"

תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם

קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן

מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד

האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.

(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)

 

 

כשנפתחו בתי המדרש הראשונים המשותפים לחילונים ודתיים, הייתה בכך משום בשורה ותקווה, כי הדבר יקרב בין הציבור הדתי והחילוני ובעיקר יחבר את הציבור החילוני אל התורה, בבחינת "המאור שבה מחזירן למוטב".

התפיסה הרווחת הייתה, שאף שלימוד זה אינו מגיע אצלם מתוך מחויבות מקדימה לדרישות התורה ולקיומה, עצם החיבור אל המקורות, יביא לחיזוק התורה בקרבם ומתוך כך יימשך גם המעשה.

הם קראו לכך התוודעות אל "ארון הספרים היהודי". הם ביקשו לימוד פלורליסטי פתוח, הנוגע במקומות החשובים להם. ואכן, את זה הם גם קיבלו. מוריהם וחבריהם הדתיים נזהרו שלא לגעת במקומות הקונפליקט, שלא להתעסק עם אותם סוגיות שאינן תחת הקונסנזוס הכללי. נגעו בנושאי גבורה, אמונה, עזרה לזולת, סוגיות "חברתיות" וסננו את כל הסוגיות והדינים בהם התורה יוצאת "לא נחמדה", לא מוסרית או "הזויה".

 

אמנם אצל חלקם של לומדי התורה האלו, התחזקה תפיסת התורה ויש רבים שמצאו עצמם חוזרים בתשובה. אולם בבד בבד, התרחש תהליך שהיה בתחילה סמוי מן העין.

 

בתי מדרש ארכיאולוגיים לאברים מתים

 

חלקם של אותם לומדים ואולי גם המוכשרים שבהם, שהתוודעו אל המקורות היהודיים השונים, אל השפה ואל צורת המשא ומתן, אך נותרו ללא ההתבטלות וקבלת דברי חכמים שבתורה שבעל פה ללא סייג, הבינו מהר מאוד שמה שעשו עד עתה בעזרת ה"דתיים", הם יכולים לעשות לבד על פי דרכם.

חברת הכנסת רות קלדרון, ד"ר לתלמוד, היא דוגמא טובה לדבר. זכור נאום הפתיחה שלה בכנסת, בו לימדה קטע מן הגמרא תוך שימוש בכל המוטיבים הלמדניים הידועים. באותה יכולת תלמודית שרגשה אלפים, היא השתמשה בלא למצמץ בכדי לדרוש בעצמה כי "חביב אדם שנברא בצלם" – "לרבות ההומואים". את דין המיתה המושת על משכב זכור היא פתרה בהיקש נוסף שעשתה מדין "עין תחת עין", שעל פי דבריה השתנה אף הוא עם התקדמות הדורות.

 

עתה מתעוררים בקרב רבני הציבור הדתי לאומי שחלקם הובילו בעבר את תהליכי הלימוד המשותפים, לכשל שיצר המהלך הזה. הם מדברים על בתי המדרש החילוניים כ"חיטוט ארכיאולוגי באברים מתים" ועל לימוד שאין בו "בקשת דבר ה'". הם תוקפים את חברת הכנסת רות קלדרון כי "אינה תלמידה חכמה" וכי לימודה מעוות. אולם זאת התעוררות מאוחרת מידי.

בתי המדרש החילוניים כבר עומדים בזכות עצמם. חלקם הקימו מכינות משלהם ואף "ישיבות". הם דורשים במפגיע להכניסם אל מסלול ה"הסדר" כדוגמת הישיבות הקלאסיות. אין הם מזדקקים כבר למלמדים מן המגזר הדתי לאומי. יש להם אנשי רוח משל עצמם, הלומדים את המקורות על פי דרכם. הם כבר מוזמנים ללמד במערכת הצהלית ובמקומות נוספים שאף מעדיפים אותם, בהיותם משוחררים מנטל המחויבות לקיום המצוות המתלווה למלמדים הדתיים.

 

כאן עולה השאלה הגדולה שחשיבותה רבה על מנת לבחון את הדרך הנכונה בהמשך. האם את הסטייה מן הדרך הם המציאו לבדם? התשובה לכך אינה נעימה. המתבונן היטב רואה שהם למעשה עשו מה שאנו בעצמנו עשינו בלמדנו אותם תורה. כשרצינו לקרבם, בחרנו דווקא באותם התכנים ה"יפים", ה"חברתיים", ה"מתחברים" לאדם החילוני. קברנו עמוק את אותם סוגיות ודינים היוצרים סימני שאלה ביחס לרלוונטיות וההומאניות של התורה. את מה שעשינו אנחנו לתורה, עשו גם הם בעצמם. לא הבנו שדווקא במקומות הקונפליקט, באותם הדינים שאינם מובנים, הנשמעים מופרכים, נמצאים הפתחים דרכם ניתן לפרוץ אל העולם שמעבר לנו. לא הבנו כי התעלמות מן התכנים הללו, היא התעלמות מכל מה שמייחד את התורה ביחס למוסר והתפיסה העכשוויים. ניסינו להתאים את התורה למידות שלנו בתקווה שמס השפתיים שלנו "בקשת דבר ה'", תספיק בכדי לשדר "משהו אחר" מעבר לחוכמה האנושית – ונכשלנו.

 

חתונה ללא אינטימיות מגע הגוף

 

אולם גם ההצבעה על מוקדי ההכשרה והעברת התכנים לזהות יהודית, אינה נוגעת במוקד הבעיה של הפיכת התורה לאמצעי ללימוד פלורליסטי חופשי. לא שם, בבתי המדרש המעורבים מתחיל הכשל. אי הנגיעה במקומות הקונפליקט, בדינים הנראים בלתי פתירים, מתחילה עוד בבית המדרש ובישיבות בו כולנו למדנו תורה. מדין האונס – לא יוכל שלחה כל ימיו. מדין קידושין בשווה פרוטה, מדין הייבום גם אם בא עליה בכפייה, מדין המשתין מרשות היחיד לרשות הרבים החייב מיתה, מדין עין תחת עין שמכומת בכסף שהזכרנו בתחילת המאמר, מדין השארת הנבלה לניזק, מפטור המזיק בטמון באש, באכלה ברשות הרבים ובנפילת אדם וכלים בבור, מדין אומן ששינה שאין הבעלים יכול לקבל דמי חומר הגלם שנתן, מדין חיוב שומר המציאה בגנבה כשומר שכר, ועוד דינים רבים שאינם בגדר "יוצאים מן הכלל" אלא הם חלק בלתי נפרד מסוגיות הגמרא ופסיקות ההלכה בכל חלקי השולחן ערוך. בכל אלו, מסתכם הלימוד במשא ומתן תלמודי פנימי אך ללא פיתרון לסתירת אותם דינים את ההיגיון והמוסר האנושיים, להציב בהם תפיסת מציאות מובנית החורזת דרך כולם בשלמות צרופה. בכך נשאר לימוד התורה בבחינת נישואין, אך שאין בהם את האינטימיות שבמגע עם הגוף – גוף המציאות התחתונה.

 

אמנם, עצר זה אינו מגיע בכדי, שתי סיבות ידועות לו. האחת היא – זרימת המשא והמתן התלמודי בבית המדרש בשפה פנימית שעיקריה בחינה לעומק של גדרי הדינים השונים. דרישת תמונת המציאות השלמה העולה מהם, אינה חלק מעולמה. על כן, גם אם התוצאה הדינית אינה משתלבת בהגיון החיים האנושי, לא עולה הדבר במלוא תוקפו כפי שעולה כאשר נמצא האדם מול תמונת מציאות ממשית.

הסיבה השנייה הקשורה בטבורה לזו הראשונה היא – אי מימוש דיני התורה במערכת האזרחית. כיוון שדיני התורה לענפיה השונים, אינה ממומשת באופן מעשי (כשאף בבתי הדין הפרטיים הדנים על פי דין תורה, שולט מעשה הפשרה), אין את הדחיפות שבפתרון הקונפליקט שבין תמונת המציאות התורתית לזו השולטת כיום בשפה האזרחית.

 

אך, האם המדובר ב"מעגל סגור" שלא ניתן לפורצו? אם אכן כך הדבר, לא ניתן להלין על בתי המדרש ה"עושים כמיטב יכולתם" במעגל הסגור שנכפה עליהם. אם כך הדבר, לא ניתן לקבוע כי ה"קיצוץ בנטיעות" אותו עושים לומדי התורה החילוניים, מאיתנו יצא. אולם, לצערנו (או אולי לשמחתנו, כי כך מתברר שהמעגל הסגור של מוות הגלות כבר נפרץ), אין הדבר כך.

 

כובש נבואתו

 

שיוך הנבלה לניזק, קידושי אישה בשווה פרוטה, כפיית השארת חומר הגלם אצל בעל הבית גם כשהאומן שינה ופגם, קרבת דיני ארבעה אבות נזיקין להיות דיני קניין ולא פיצוי על ממון שאבד, נובעים כולם ממכנה מציאות אחד משותף – מהיות החומר מציאות חיה שאינה כלה. קיום תכונת חיים זו שבחומר, הוא קריטי להבנת כל סוגיות התורה באשר הן. הוא לב ליבו של דין תשלום ההיזק המאפשר לכסף להיות "עין תחת עין" ו"קצותה את כפה"[1], ברמה של –  "לא תחוס עינך". רק כך ניתן לבאר כי הכסף הינו חומר גלם די אן אי של האדם, שבכימות כספו של המזיק כפי דמי עינו, הוא מגלם אל תוכו את כוח עינו כדוגמת ביאה אל אישה, להופיע מתוכו את תולדת עינו, להשיבה אל הניזק. רק כך ניתן להזים את קיצוץ הנטיעות של חברת הכנסת רות קלדרון שמתוך אי יכולתה לראות בנתינת הכסף מעשה עליו ניתן לומר "עין תחת עין" ו"לא תחוס עינך", למדה על "התפתחות" התורה, על פי דרכה.

 

ההכרה בעוצמת קיום זו של החומר בכלל ובתוך כך חומר הכסף בפרט אינה פשוטה. היא מצריכה גב תורני חזק. למשוך אותה מן הקביעה הדינית, לתת לה אחיזה כתבנית של מציאות קיומית.

אכן, את פריצת הדרך ותקיעת היתד לקיומה כבר עשה תלמיד חכם אחד וותיק, יחיד ומיוחד בדרך לימוד הגמרא, שאת הסמיכה לתלמודו קיבל עוד מהרב צבי יהודה בישיבת מרכז הרב. בלימודו העמוק הוא עבר את גבול ההבנה, מן התבנית הדינית אל דפוס התבנית הקיומית העומדת מאחריה. אולם…וכאן עולה בי צער רב לומר את הדבר, את התקדמות תהליך ההכרה הזה הוא עוצר בידיו! בכל פעם שמגמה זו המעצימה את החומר לידי האנשה מתבקשת מתוך מהלך הסוגיה, הוא ברגע האחרון מונע מסגירת המעגל ומשאיר את המהלך שרקם כתנועת סרק. הרבה שנים לא הבנתי מה סיבת הדבר. עד לאותו הרגע בו הזדמן לי לשמוע את שיעורו בפתיחת מסכת שבת. שם, בהזכרתו את "יום שכולו שבת" תיאר עולם ללא גוף שאין בו אכילה ושתייה בו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנין מזיו השכינה. מתברר, כי בעולמו האמוני הוא קרוב אל דרך תיאורו של הרמב"ם את השלמות שלעתיד לבוא[2]. עולם, ששלמות הגוף והחומר, אינם שותפים בו.

תפיסת חזון התורה בדרך זו, אינה עולה בקנה אחד עם התכונתיות המואנשת הבלתי כלה של החומר, כפי שעולה כאמור מסוגיות הגמרא כדוגמת אלו שהבאנו לעייל. במאבק שבין תפיסתו האמונית והמסקנות העולות מן הסוגיות, גברה התפיסה האמונית לחסום את המבנה האדיר שבונה הגמרא נדבך אחר נדבך במהלכי סוגיותיה. כי זאת יש להבין. את העולם בו החומר והגוף אינם הינם מרכזיים בהופעת האלוהות, כפי שעתיד להיות בעת חזרת עבודת בית מקדש על מכונה, לא יכולה לקיים שום תפיסה או לימוד אמוניים. גם אם הראב"ד באותו מקום בו מתאר הרמב"ם את עת הלעתיד לבוא בלא גוף וגוויה, נוזף בו במילים קשות כי "דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד" ומתאר כי לעתיד לבוא "אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב", אין הדעת ההגיונית יכולה לקלוט וממילא לקדם מהלך שכזה. את זאת יכולה לעשות רק הגמרא בלימודה המידתי דרך ההתנהלות הדינית בגזָרות החיים השונות, צעד אחר צעד. שם מתגלה עוצמת החומר והגוף במלוא הדרו ורק דרך שם היא יכולה להתממש. את הטוב הזה מונע אותו תלמיד חכם מפואר מלהתממש, מתוך עכבותיו האמוניות – בבחינת "כובש נבואתו".

 

כשגודל כזה של עולם עצום שהיה אמור לצאת מסוגיות הגמרא, מסברותיה ומדיניה, אינו יוצא, היא נשארת במוזרותה. כשעולם עשיר ועתידני שכזה הקיים בתורה, אינו נחשף בפני בני האדם, הם נוטים במהרה, לקצץ בנטיעתה, לדמותה לעולמם, בו אין הגוף והחומר כי אם כלי מת לשרות אנושיותו של האדם.   

 

את המצב הקשה הזה, בו אנחנו במו ידינו מונעים את מימוש חזון החיים של התורה ובתוך כך את בניין בין המקדש, מזהים באופן מפתיע דווקא המוסלמים באינטואיציה הטבועה בהם בפראיותם.

 

את נשמות היהודים כלא האלוהים בתוך קופים וחזירים

 

בתוך עולם הנשלט על ידי תרבות המערב מקיימים המוסלמים את דיני הסקילה, עין תחת עין, קציצת יד ומלקות כפשוטם המזוויעה. מול כל העולם עומד שגריר סעודיה בלונדון, בוגר האקדמיה הלונדונית ומצהיר כי "על פי ההשקפה האסלאמית, איש אינו יכול – האומה אינה יכולה, מיליארד ומאתיים מליון מוסלמים אינם יכולים – להפוך את האסור למותר ואת המותר לאסור". וכי "ההלקאה, קטיעת היד והסקילה באבנים. מצויים בלב האמונה האסלאמית"[3]. בעולם בו נאלמה חיות הגוף והחומר שתאפשר את קיום דין עין תחת עין בממון, הם מתעקשים להמשיך ולקיימו כפשוטו, כנגד כל הגיון.

 

מצב בלתי אפשרי זה בו מוצאים עצמם המוסלמים, הוא סיבת שנאתם העצומה ליהודים.

באינטואיציה פנימית, הם מזהים, כי בידי היהודים נמצאים הכלים לממש את פוטנציאל העולם להיות גופו וחומריו, מציאות חיה באדם. הם מזהים כי אצל היהודים נמצאים המפתחות לקיום דין הסקילה, קציצת היד, עין תחת עין והמלקות, באופן שלא יהוו מעשה ברברי של עולם פרימיטיבי נעלם. אולם בד בבד, הם גם מזהים את קיצוץ הנטיעות שאנו עושים, המונע מלהביא את העולם אל יעדו הזה. מתוך כך הם מתייחסים ליהודים ככלואים בתוך גוף של קופים וחזירים. "הם הורגים את נביאי האל, משבשים ומעוותים את מילותיו בתורה על ידי הוצאתם מהקשרם" טוען מוחמד סייד טנטאווי המופתי הגדול של מצרים[4]. "הם  כחמורים נושאי ספרים אשר האל כלא את נשמותיהם בתוך קופים וחזירים" הוא ממשיך ומתאר מתוך דברי הקוראן. הקשר הזה שבין טענת עיוות מילותיהם של נביאי האל לכליאת נשמותיהם בגוף של קופים וחזירים, אינו מקרי. הם מזהים כי מילות האל בתורה הם האמצעי להחזרת העולם אל רמת חיות החומר הגבוהה שבו, תנאי בסיסי לקיום המעשה המצוותי שהם כה מקפידים לעשותו כפשוטו. הם מזהים כי אנחנו בעצמנו מונעים מלממש את אותו עולם בעקמימותנו את תכני התורה השונים אל רמת קיומנו הנוכחית. מתוך כך הם משליכים את האילוץ שאנו מאלצים את העולם לחיות בגוף "בהמי" ישירות אלינו, בדימויים אותנו דווקא לקופים וחזירים, מתוך היות פני הקוף ותנועתיו מתדמים לבן האדם ופריסת טלפיו של החזיר להתדמות לבהמה הטהורה[5]. בכך הם מבטאים את התרעמותם, כי בני אברהם שאמר להם – "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר – עם הדומה לחמור"[6], הם עצמם אלו שמונעים את הוצאת הגוף והחומר מחמוריותו אל אלוהותו, שהיא התנאי לבניית בית המקדש וחזרת השכינה אל הר המוריה. כל מילה מעבר לכך, מיותרת!

 


[1] באישה שהחזיקה במבושי תוקף בעלה.

[2] רמב"ם הלכות תשובה פרק ח', הלכה ב'

[3] ע'אזי אל-קוסייבי, שגריר סעודיה בבריטניה, בראיון לכתבת היומון הלונדוני בשפה הערבית, אל-שרק אל-אוסט

[4] מוחמד סייד טנטאווי  בעבר המופתי הגדול של מצרים ומן הסמכויות הרוחניות הגדולות בעולם המוסלמי, מתוך הקוראן

[5] " עשו היה נמשל לחזיר…החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור" (רש"י על בראשית כ"ו, ל"ד ד"ה בן ארבעים שנה)

[6] רש"י על דברים, כ"ז, י"ח ד"ה ולא יהיה קדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.