מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה – כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"
תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם
קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן
מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד
האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.
(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)
וועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע הצעת חוק הכוללת בתוכה שני סעיפים מרכזיים. האחד. ביטול המינוי הזוגי רב אשכנזי ורב ספרדי לכהונת הרב הראשי. השני. הפרדה בין מוסד הרבנות הראשית לבן מערכת בתי הדין. לכאורה, בשורה טובה בשניהם. מצד אחד שדר של אחדות המתעלה מעבר לחלוקה העדתית בתפקיד הרבנות. מאידך, יצירת מעמד עצמאי למוסד הדיינות, כדוגמת זה הקיים בבית המשפט העליון.
פגיעה במרכיבי יסוד של הרבנות
אולם, עיון מדוקדק בייסוד החלוקה העדתית בין אשכנזים וספרדים, ומאידך ביסוד החיבור שבין תפקידי הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, מלמד כי הצעת חוק זו הינה נגיסה נוספת במהות תוכנה ויחודיותה של הרבנות הראשית, בהפיכתה את הרב הראשי לדמות ייצוגית, את הרבנות לגוף טכנוקרטי ואת מוסד הדיינות לגוף משפטי שאין לו אחיזה במציאות.
בכדי להבין מדוע, ניגע בקצרה באופן מדגמי ביחס שבין ההנהגה ופסיקת ההלכה האשכנזית לבין זו הספרדית, בכדי לרדת לשורש ההבדל שביניהם.
את השונות שבין תפיסת החיים האשכנזית לזו של בני עדות המזרח אנו פוגשים כבר בהנהגת התפילה בבית הכנסת. בעוד האשכנזים מציבים את החזן בקדמת בית הכנסת בסמוך לארון הקודש, מקום הימצאות הכרובים וספר התורה בבית המקדש, בני עדות המזרח מציבים את החזן במרכזו, במקום מזבח הקורבנות. בעוד הספרדים מברכים על תפילין של יד ופוטרים עם ברכה זו גם את של הראש, האשכנזים מברכים ברכה בפני עצמה גם על תפילין של ראש. בעוד האשכנזים מציבים את החופה מחוץ לבית על מנת ליצור זיקה לשמים ולכוכבים ומסתפקים במבנה של כלונסאות, בני עדות המזרח מקפידים לעשות את החופה דווקא בתוך הבית. בעוד האשכנזים מקיימים חדר ייחוד לחתן ולכלה בבית החתנות כשמעשה החופה נגמר כבר בבית החתנות, הרי בני עדות המזרח נמנעים מלקיים חדר ייחוד ואף רואים בו מעשה שאינו צנוע. את מעשה החופה הם רואים כמוגמר רק עם הגעת הזוג אל ביתם ממש. אף אופי הלימוד התורני שונה בין האשכנזים ובין בני עדות המזרח. אם בישיבות האשכנזיות בהדגש לאלו הליטאיות, רווח לימוד הפלפול, הרי בישיבות בני עדות המזרח, מוביל הלימוד לכיוון פסיקת ההלכה.
האשכנזיות והמזרחיות – זיקות שונות אל יסודות חיוניים
דוגמאות אלו, הינם דגימות בלבד, אולם הן מייצגות במכנה המשותף שלהן את ההבדל שבין בני עדות המזרח לבין בני אשכנז, באופן חיבורם אל יסודות החיים של התורה ואופן מימושם במציאות.
האשכנזיות מעצימה את הפאן המלאכי הנבדל שבתורה ואילו הספרדיות את הפן העצמי המחובר אל הארץ. מסיבה זו מחזקים בני אשכנז את הזיקה אל מקום הכרובים שבכנפיהם מתדמים למלאכים. לעומתם בני עדות המזרח קושרים עצמם בקרבה יתרה אל מזבח הקורבנות המחובר אל האדמה. התמדת כיוונם אל ייסוד הארץ, מביאה לכך שברכת תפילין של יד פותרת לדידם אף את זו של הראש. לעומת זאת בני אשכנז, הפונים אל השמים, מזקיקים משום כך ברכה בפני עצמה לתפילין של ראש.
פנייתם היתירה של בני אשכנז אל צד השמיים, היא גם שמתווה את דרכם במעשה הנישואין. וויתור על בניינו היציב של הבית והסתפקות בבית ארעי של כלונסאות ומאידך חיזוק זיקת הבית אל השמים והכוכבים. הפנייה אל הצד הנבדל השמימי של החיים, הוא גם שמביא את בני אשכנז לקיים אפילו את מעשה הייחוד בבית החתנות בציבור, על מנת להרוויח את מעמד השכינה המתקיים בו, אף אל פי שהדבר בא על חשבון צניעות הייחוד והפסד קיומו בבית הפרטי. לעומתם בני עדות המזרח מעדיפים קיום איתן של יסודות הבית ועל כן מקיימים את החופה בבית עצמו. משום כך, מעשה החיתון לא נגמר אלא בתוך ביתם ממש של בני הזוג. הדגש המימוש והפיזיות בהתנהלות בני עדות המזרח, אינו מאפשר ממילא את קיום מעשה הייחוד בציבוריות של בית החתנות מפאת הבלטת המימוש הפיזי את חוסר הצניעות שבמעשה זה.
שונות זו שבין דרך תפיסת בני אשכנז ובני עדות המזרח את נגיעתם באלוהות, מתעצבת גם דרך לימודם. הפלפול פונה אל היסודות האידיאיים של המעשים. את הנגיעה הזו מעדיפים בני אשכנז. לעומתם בני עדות המזרח, מעדיפים את המגע הפיזי עם התורה ועל כן, יקיימו אותה דרך הפנייה אל רובד ההלכה.
נמצאנו אם כן למדים כי החלוקה שבין בני אשכנז ובני עדות המזרח, אינה חלוקה מגזרית הנובעת מן הפזורה הגלותית ממנה הגיעו, אלא מערוצי קשר שונים אל האלוהות, ציווייה ומגמותיה. חלוקה זו מצאה את אחיזתה בחלוקת הפזורה בגלות, אולם קיומה הינו קדום כדוגמת החלוקה הקדומה שבין הכרובים והמזבח.
האם ניתן לקיים את היחס לאלוהות באופן המאחד בין שני ערוצי הקשר הללו? התשובה הברורה לכך היא לא! כמו שלא ניתן לבטל את ארון הברית בפני המזבח, או את המזבח בפני ארון הברית. הסיבה לכך היא, כי לא ניתן לתפוס את האלוהות בכללותה. על כן אופני הפנייה והקשר אליה, הם בעלי צביונות רבים, כפי צביונותיהם השונים של כלי המקדש, חגי ישראל השונים ומעשי המצוות המגוונים.
ברור אם כן, שאיחוד משרת הרבנים הראשיים, היא בראש ובראשונה ביטולה של ייחודיות האשכנזיות והספרדיות שהתקיימה במשרה זו. אם רואים אנו את הרבנים הראשיים כמובילי הקשר אל הקודש, הרי הביטול הזה פסול לחלוטין. שתי המשרות אינן כפולות, הן משלימות האחת את השנייה.
אז מהיכן צצה לה הצעת החוק הזו?
לצערנו סיבת הדבר היא, תפיסה חד ממדית שטוחה את מוסד הרבנות כולו כמוסד ייצוגי של "דת" כגוף טכנוקרטי. אם אין אנו רואים ברבנים הראשיים ככאלו שתפקידם לחבר את עם ישראל אל העולם האלוהי המורכב, אין צורך בערוצי קשר שונים ומשלימים. אם הרב הראשי הינו איש ייצוגי במהותו, אם המוסד שהוא עומד בראשו הוא גוף טכני בלבד, אין באמת צורך בשני מייצגים שונים. אין צורך בשני מנהלים.
השטחה זו של מרחב החיים התורני ומוסד הרבנות שבו, כפי שמתבטאת בהתעלמות מן הצורך בקיום גוונו האשכנזי והספרדי, מוצאת את ביטויה אף בחלקה השני של הצעת החוק המפרידה בין מוסד הרבנות הראשית לבין מוסד הדיינות.
בעיטת מוסד הדיינות אל מגדל השן
באופן מהותי ודווקאי, אין ביהדות את החלוקה שבין המערכת המשפטית למערכת הקיומית המממשת את התורה בחיי היום יום. אותו דיין היושב על כיסא הדיינות הוא אותו אחד שעונה לאישה על העוף הטרף, על כתמי הנידה ועל כל שאלה העולה בהנהגות המעשיות היום יומיות. הקשר הבלתי אמצעי הזה שבין גזרות התורה, הוא גם זה שאמור להתממש בחיבור שבין מוסד הרבנות הראשית העוסק בנושאי כשרות, הפצת יהדות, הכוונה בנושאים הלכתיים וקיום מערכת הנישואין והגירושין, לבין בתי הדין הפוסקים בנושאים הנמצאים בתחום אחריותם. ההפרדה בין שניהם, וקביעת מעמד בית הדין הרבניים כמוסד עצמאי כדוגמת בית המשפט העליון, מנתק מהם את הקשר הכמעט יחיד שהיה להם עם התנהלות החיים בשטח. במערכת שתחום אחריותה מקוצץ גם כך בלאו הכי רק לנושאי הנישואין והגירושין ושאין לה את הנגיעה עם המערכת האזרחית כדוגמת זו שיש לבית המשפט העליון במוסד הבג"ץ, פגיעה זו היא אנושה.
נמצאנו למדים כי המהלך החקיקתי הכפול הנוכחי ביחס למוסד הרבנות הראשית, יוצר את אותה הפגיעה עליה הצבענו במאמר נפרד, ביחס לביטול אזורי הרישום (למאמר – לחץ כאן) – ביטול הרלוונטיות של המערכת הרבנית ככזו היוצרת ומקיימת מציאות ממשית.
אמנם נכון הוא. יש צורך ברפורמות רבות במערכת הזו. אכן לא נכון הוא שרב שאינו מוסמך לדיינות, יוכל לעמוד בראש בתי הדין הרבניים. לא ניתן גם לעצום עיניים מכך שמוסד הרבנות בחלוקתו למגזר אשכנזי וספרדי, מלא תככים פוליטיים ועדתיים הרחוקים מאוד מן האידיאל שהבאנו בתפיסת הרבנות הראשית. אולם עלינו לזכור, שכשאנו רוצים לשנות, עלינו להקפיד לשפוך רק את המים העכורים מן האמבט ולא את התינוק שבתוכו.