מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה – כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"
תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם
קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן
מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד
האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.
(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)
בתוך מבול הצעות החוק בנושאי "דת ומדינה", צובר נושא שוויון הזכויות לזוגות החד מיניים – ההומואים והלסביות, תאוצה באופן מיוחד. לא מכבר, אושרה בכנסת בקריאה טרומית השוואת הטבות המס לזוגות חד-מיניים. הצעת חוק נוספת הונחה על שולחנה של וועדת השרים לענייני חקיקה לערוך רפורמה ברישום שמות ההורים בטפסים הרשמיים של המדינה. במקום "שם האב" ו"שם האם", לכתוב בטפסים – "הורה 1" ו"הורה 2". הצעת חוק נוספת כבר עומדת על הפרק לאפשר אימוץ ילד "לכל בני זוג, לרבות שני בגירים החיים יחד ומנהלים משק בית משותף". ומעל לכל, מרחפת הצעת החוק של ברית הזוגיות שנועדה לאגן בחוק הישראלי את זוגיות ההומואים והלסביות.
כל האנרגיות הרבות הללו, המושקעות באופן ממוקד בנושא זה, מעלות את השאלה, מדוע דווקא נושא הזוגיות בחברה ההומו לסבית בוער כל כך בעצמותם של מפלגות כמו יש עתיד ודומיהן? הרי חלקם בתוך אוכלוסיית ישראל הינו מזערי ביחס להשקעה והשמעת הקול בעניינם? מאידך, מדוע באמת שלא להתפשר ולתת גם ל"זוגיות" ממין אחד לממש את זוגיותם כרצונם?
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו. אולם התייחסותה של התורה שבעל פה, היא המדהימה ביותר. את הסיבה לדחיית זוגיות בין גברים היא מדייקת מלשון הכתוב בבראשית – "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ – ולא בזכר. דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו"[1].
האם ייתכן כי הנאת הבשר היא המצפן להגדרת הזוגיות בתרבות היהודית?
האם זו כל הסיבה להתנגדות המרה כנגד הזוגיות החד מינית?
בכדי להבין מה עומד מאחרי דיוק לא רגיל זה, אנו נצרכים לחזור אל נקודת המוצא של בניין הזוגיות בתורה.
ודבק באשתו – דבקות הבשר כחזון!
בתהליך בריאת האיש והאישה, מלמד אותנו הכתוב כי האישה נבראה מצלעו של האדם – "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה"[2]. את ה"תַּחְתֶּנָּה" מבינים חז"ל באופן – ש"נטל ממנו עצם ונתן לו בשר תחתיו"[3]. משמעות הדבר היא, שהערך המוסף של יצירת האישה ביחס לאדם הוא בהעצמתו לבשר. על הערך המוסף של העצמת בשר זו עומד הכתוב כבר באותו תהליך בריאה – "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"[4]. מגמת הבריאה הינה להעצים את הבשריות הזו, בהדבקות האיש באישה להיות בשר אחד. אם חושבים היינו כי ה"דבק באשתו" הינה אמירה מטפורית שבאה לציין את בניין הזוגיות, באים חכמים וקובעים כי ייסוד דיבוק הבשר בקיום האישות הוא כפשוטו. על כן, אין הוא יכול להגיע לייעודו אם אינו מתקיים בערום מלא – גוף דבוק בגוף! אם מסרב הבעל לכך, כופים אותו לגרש ולשלם כתובה[5]. דיבוק בשר זה ערכו כה גדול, עד כי חשיבותו עולה על חשיבות חיבורו של האדם אל אביו ואימו המולידים אותו. על כן בתהליך התפתחותו עוזב האדם את הוריו ודבק באשתו.
מה יש בדיבוק הבשר הזה, שהוא כה משמעותי לאנושות, עד שצריך היה "להמציא" אותו לאדם? על כך מלמדים אותנו חז"ל בתיאור תכונת ה"תיפלות" שבאישה.
כוחה של האישה – בתיפלותה
בהידרשותם של חז"ל לשאלת לימוד התורה לאישה הם קובעים כי – "כל המלמד בתו תורה – לומדה תפלות"[6]. נראה היה לכאורה, שכוונתם לומר שהבל הוא ללמד אישה תורה מחסרון הבנתה. אולם המשך המשנה אינו מאפשר ביאור בדרך זו. בהתייחסותה לעניין ה"תיפלות" קובעת המשנה – "רוצה אישה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות". חז"ל מעמידים את ה"תיפלות" כניגוד ל"פרישות" וקובעים כי האישה מעדיפה ב"קב" כלומר, מזונות מועטין וש"יהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש", מאשר ט' קבין – כלומר, עשירות ופרישות מן התשמיש[7]. שימוש חז"ל במושג ה"תיפלות" בהקשר לחיבור האישות שבינה לבין אישהּ, מחייב להבין מושג זה באופן מורכב יותר. על כך אנו למדים משימוש חנה בתפילתה בלשון "תִּתַּפָּל" – "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל[8]. רש"י במקום מבאר לשון זו במשמעות של "נפתל" כמו "תִּתְפַּתָּל"[9]. האבן עזרא מוסיף לנו עוד נדבך בהבנת המושג הזה בחברו אותו ללשון ה"נפתולים" בקביעת שמו של נפתלי בן יעקב – "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי". שם בבראשית מבאר רש"י שהוא "לשון צמיד פתיל. חבורים מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים[10]". מכל אלו אנו למדים כי שורש ה"תיפלות" הוא ממשמעות החיבור שבנפתלות. חז"ל קובעים אם כן, כי האישה מעדיפה עניות שיש עימה דבקות של קיום אישות עם בעלה, מאשר עשירות שיש עימה פרישות מן האישות[11]. הבנה זו, מחזירה אותנו אל דבקות הבשר שבבראשית. דבקותה של האישה בתפילותה היא לאותה דבקות הבשר שהומצאה לאנושות מעת בריאתה. קביעת חז"ל במסכת סוטה – כי "כל המלמד בתו תורה – לומדה תפלות" מחייבת להבין כי התעקשותה של האישה לקיים את תיפלותה, היא שורשית! לימוד תורה ותיפלות הבשר שבמעשה האישות חד הם! שניהם מביאים לנגיעת עומק בנקודה בה מתחיל שורש החיים!
דיבוק הבשר, כ"פריחת נשמה"
דווקא מתוך הכוח האדיר הזה שמזהים חז"ל במעשה דיבוק הבשר, מועמדת במקומה ההבנה הידועה יותר של מושג ה"תיפלות" במשמעותו כ"הבל". המלמד את ביתו תורה מלמדה הבלים, לא כיוון שאין ביכולתה להבין בדברי תורה, אלא כיוון שהוא מלמד אותה דבר שהינו מיותר לחלוטין ואף פוגעני לכוחה. במקור החיים נוגעת האישה דרך דיבוק הבשר שבמעשה האישות[12]. אין היא נצרכת ללימוד התורה כלל. אדרבא, לימוד התורה רק יכול לפגוע בשלמות כוח הדיבוק הזה, מתוך שהוא מביא לידי פרישות[13]. את הפגיעה הזו, רואים חז"ל כסכנה לא רק לאישה עצמה, אלא לתרבות העולם כולו, התלוי בדיבוק הבשר שבאישה. מתוך כך הם קובעים נחרצות – "אישה פרושה – מבלה עולם"[14].
אף לימוד התורה, אינו יכול להוות תחליף לעוצמת הנגיעה במקור החיים שמגיע ממעשה דבקות גוף האיש לגוף האישה. אף שתלמידי החכמים בתקופת הגמרא תלו בדברי רב אדא בר אהבה מבחירי האמוראים לצאת ללמוד תורה תקופה ארוכה ולהיפרד מנשותיהן אף שלא ברשותן, הם שלמו על כך בחייהם[15], כיוון שפגעו בשורש קיומם!
את היכולת הזו האדירה לגעת בשורש החיים דרך דיבוק הבשר מקבל האדם מעת בריאתה של האישה, ההופכת את האנושות מעצם לבשר. דיבוק בשר זה, עוצמתו בראשיתית, לטלטל את האדם כטלטול פריחת הנשמה שבמעשה העקדה ושבמעמד הר סיני. ממנו, מגיעים שני בני הזוג להיוולד כברייה חדשה – לְבָשָׂר אֶחָד.
"וְדָבַק – ולא בזכר – זוגיות שאין בה הנאת בשר
מנקודת המוצא האיכותית הזו של דיבוק הבשר, נקבעת עמדת התורה ביחס לנושא הזוגיות. כשנצרכים חכמים להתמודד עם האפשרות לזוגיות מזן אחר, כגון זו שבין גבר לגבר אחר, הם שוללים אותה מהסיבה הפשוטה ביותר – "דליכא דיבוק![16]". כי אין בחיבור הזה דיבוק בשר. זהו חיבור שאין בו הנאה![17]. אין הכוונה שאותם בני זוג אינם מחברים את בשרם זה בזה או נהנים זה מזה. הכוונה היא שאין בו את ה"וְדָבַק" הבראשיתי, אותו דיבוק והנאת הבשר היוצאים משליטת האדם, הפורצים את גבולותיו לכדי בשר אחד. אותו דיבוק בשר שרק ממנו יכולה לצאת יצירה מאוחדת חדשה שאינה נגועה בנגיעות דעתו של האדם. דיבוק בשר זה אינו דיבוק חד פעמי. הוא מגדיר את עצם הזוגיות[18] ומלווה אותה לכל אורכה. הוא מושקע בתוך תכונת חייהם של כל אלו הנולדים ממנה ובו תלויה התפתחות חייהם השלמים והיצירתיים.
את הדבקות ותשוקת החיים הבראשיתית הזו רוצה התרבות המערבית להחליף בדבקויות והנאות בשר יזומות, מזדמנות ומלאכותיות. היא מייצרת מיוזמתה זוגיות בין גברים לגברים ובין נשים ונשים. היא משתמשת בתכונת הדבקות שבבשר האישה לצרכים מלאכותיים זרים – פרסומות, סרטים וניצול מיני. בזוגיות שבין האיש והאישה, היא משליטה קרבת בשר מזדמנת ומממנת את האמצעים למניעת תוצאותיה. את רחם האישה שאמור להכיל את פירות דבקות הבשר, היא הופכת למכשיר הריון הניתן להשכרה לכל דורש.
המאבק על הגדרת הזוגיות, הוא אם כן מאבק בין תרבויות. בין תרבות המעדיפה את שליטת האדם על חייו אף במחיר צמצום עוצמות החיים שלו בגבולות תודעתו והבנתו, לבין תרבות המכוונת עצמה במודע אל דבקות ותשוקת הבשר הלא נודעים. תהום עמוקה פעורה בין שתי האפשרויות. בחירתנו בין שתיהן, היא קריטית לקביעת תמונת חיינו העתידיים.
[1] "ודבק ולא בזכר – דליכא דיבוק, דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו" (רש"י מסכת סנהדרין דף נ"ח, ע"א).
[2] בראשית ב', כ"א
[3] מסכת אבות דרבי נתן פרק ח'
[4] בראשית ב', כ"ד
[5] "והיו לבשר אחד. וסמיך ליה ויהיו שניהם ערומים. רמז למה שאמרו ז"ל (כתובות מ"ח, ע"א) הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה" (בעל הטורים בראשית ב', כ"ד).
[6] סוטה כ', ע"א
[7] "רוצה אשה בקב ותיפלות – חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות לפיכך אין טוב שתלמוד תורה" (רש"י מסכת סוטה כ"א, ע"ב).
[8] שמואל ב', כ"ב, כ"ז
[9] "לשון נפתל ועקש ובספר תהלים (י"ח כ"ז) כתוב תִּתְפַּתָּל".
[10] בראשית ל', ח' ורש"י שם.
[11] מתוך כך גם פסקו חז"ל שזכותה של האישה למנוע מבעלה מלצאת ולהתפרנס בפרנסה שתביא לריחוקו ממנה – "יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה" (שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן ע"ו סעיף ה').
[12] זו גם הסיבה שבגינה קובע השו"ע – "צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו). אין דעתן של הנשים להתלמד וכו', לא מפני קטנות שכלן, אלא כיוון שאין הן תלויות בלימוד התורה על מנת להגיע לדבקותן במקור חייהן. על כן, לא ימסרו נפשן להבנת דברי התורה כפי שמוכרח הדבר אצל האיש.
[13] כך מביא רש"י במקום – "רוצה אשה בקב ותיפלות – חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות לפיכך אין טוב שתלמוד תורה" (רש"י מסכת סוטה דף כ"א, ע"ב).
[14] סוטה כ', ע"א בסוף המשנה
[15] "אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: זו דברי ר' אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לת"ת ב' וג' שנים שלא ברשות. אמר רבא: סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו – והוא בא להם ליטול מהם נפשות שנענשים ומתים" (מסכת כתובות דף ס"ב, ע"ב).
[16] ודבק (בראשית ב') – ולא בזכר, דליכא דיבוק" (סנהדרין נ"ח, ע"א ורש"י שם).
[17] "ודבק ולא בזכר – דליכא דיבוק, דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו" (רש"י סנהדרין דף נ"ח, ע"א).
[18] בכינוי התורה את אשת האיש – "שְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו" (ויקרא כ"א, ב') מבארים חז"ל כי "אין שארו אלא אשתו (רש"י שם) – דקריבא לגופיה (תרגום יונתן שם)