מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה – כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"
תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם
קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן
מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד
האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.
(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)
בכנס שקיים הבית היהודי בשבוע שעבר, בישרו ראשי המפלגה על המאמץ המיוחד שמתכוונת המפלגה לעשות, לשילוב שוויוני של נשים במערכת המפלגתית. נפתלי בנט הכריז על כך שבבחירות הבאות ידאג הבית היהודי לייצוג שווה של נשים וגברים בנבחרת המפלגה לכנסת. הרב בן דהן הגדיל לעשות ובישר על שינוי הקריטריונים לתפקיד מנהל בתי הדין הרבניים. ביטול דרישת הסף להסמכה לדיינות או לרב עיר כתנאי למועמדות לתפקיד, על מנת להכשיר מועמדות אישה למשרה. בכך מיישרת מפלגת הבית היהודי קו עם הטרנד המערבי העולמי בנוגע למעמד האישה ומצטרפת למאמץ לקידומו.
הקו הציבורי הזה, העולה מדרגה משמעותית מן הקו המסורתי שבו נקטו המפלגות הדתיות לאומיות שהיו עד כה, מעלה שלשה שאלות עקרוניות.
- האם התורה רואה עין בעין את מעמדה של האישה, כפי שרואה אותה התרבות המערבית?
- האם מעמד האישה אכן מורם מכוח השוויון הזה?
- מהן ההשלכות ההיקפיות הנובעות מן החתירה לשוויון הזה, מעבר לקידום מעמדן של נשים במערכות הציבוריות השונות.
תפקודי רוח זכריים ותפקודי גוף נקביים
מפורסם הוא ולא כאן המקום להביא את כל המקורות בעניין כי ההלכה מדירה את האישה מן המעגלים המוגדרים "ציבוריים" בהלכה. היא פסולה לעדות, לדיינות, למלכות ולכל הנהגה הנגזרת ממנה. היא אינה מצטרפת למניין, אינה קוראת בתורה ואינה מחויבת ואף מודרת מלימוד תורה.
מאידך, את הזהות היהודית קובעת בלעדית האישה. רק הנולד ממנה הוא יהודי ולא מן האיש.
גם מעמד הבכורה שהוא המעמד המקורי של עובדי המקדש תלוי באישה. דווקא הבכור מן הרחם, יש לו מעמד של בכור. רק הוא מיוחד לעבודת המקדש ועל כן רק אותו פודים חלף הכוהנים. יותר מכך. קיום מעמד הבכורה, מותנה במעבר הבכור תהליך לידה מושלם מן הרחם ועד יציאתו מנרתיקה של האישה, ללא כל זאת (כגון בכורות שנולדו בניתוח קיסרי), לא הושלמה הווייתו כבכור. ממילא גם כיום הוא אינו נפדה.
המסקנה העולה מן החלוקה הקטגורית המוחלטת הזו שבין תפקודי האיש והאישה היא ברורה. המערכות התפקודיות הנאצלות מן הרוח, מופיעות דרך הגבר. לעומת זאת הקטגוריות הנאצלות מן הגוף, מופיעות מן האישה.
נחיתות תפקודי הגוף בעולם המערבי
בנקודה זו, אנו פוגשים את העיוות התרבותי. ביחס שבין טריטוריית הגוף לטריטוריית הרוח, מחשיב האדם ה"נאור" המערבי דווקא את הרוח. הרוח היא המאצילה את יכולת הבחירה, היצירה, הדמיון ופריצת הדרך אל מחוזות ויכולות עצומים מאין כמותם. במחשבתו ובעזרת דמיונו מפרק האדם מכוח המדע שפיתח את החומר ויוצר חומרים וכלים המאפשרים לו לנסוק אל מקומות שגופו לבד לא היה יכול להגיע. לעומת זאת הגוף נחשב בתפיסה המערבית מציאות מגבילה, הכפויה על האדם במעשה ההולדה. הוא מזדקן במהירות, מאבד את כושרו, צורתו ויופיו, בעוד המחשבה ממשיכה ואף משתפרת עם השנים.
בתוך הקטגוריה הנחותה הזו של הגוף, כלול תרחיש ההיריון, קיום הוולד ברחם ומעשה ההולדה (וגם ההנקה) של האישה כתרחישים בלתי בחיריים "חייתיים".
כל זאת כאמור, בסיס תפיסתה של התרבות המערבית.
הגוף והחומר כמחוללי תרבות
אולם לא כך רואה היהדות את מעמד הגוף והיכולות הנלוות אליו. מוטת כנפי השפעת הגוף הפיזי והמעשה הפיזי הנאצל ממנו גדולה לאין שיעור בתרבות העברית, ממרחבי השפעת הרוח. לגוף האדם וגם לגוף הדומם, הצומח והחי, יש יכולת השפעה תוכנית ערכית גדולה לאין שיעור מיכולת השפעת הרוח, המחשבה הדיבור והלימוד. עוצמת החזרת האדם אל המקור במעשה הכפרה המתקיים בהקרבת הקורבנות והשעיר המשתלח, עמוקה הרבה יותר מכל מעשה התשובה של האדם, עד כדי שהם פועלים אף על אדם העומד במחשבתו במרדו! החיבור שיוצרת טבעת שווה הפרוטה בין בני הזוג במעשה הקידושין, חזק הרבה יותר מכל הסכם בעל פה או בכתב שיעשו בני הזוג הנישאים בפני כל ערכאה שיפוטית. אור המנורה במקדש מביא חוכמה לאדם, יותר מכל קריאת ספרים ולימוד תורה שילמד בחייו. כל עבודת המקדש ומעשי המצוות בנויים על הבסיס הזה.
סיבת הדבר היא שהיחס שבין המקור להופעה הנגלית במרחב הגופני, קרוב הרבה יותר מאשר המרחק שבין מקור המחשבה למחשבת האדם בפועל. הגורם המרכזי המקיים את הקרבה הזו היא האישה! הקרבה הזו מופיעה בגופה ממש! היחס שבין נקודת המקור – מקום הערווה והרחם לבין הופעתה החיצונית הוא ביחס קרוב מעין כמוהו. מתוך היחס הקרוב הזה נובעת התשוקה שיש לכל בני המין האנושי לגוף האישה, למראיה ואפילו לקולה. ה"ערווה" בתרבות העברית נגזרת מ"מְקֹרָהּ הֶעֱרָה" – גילוי מקור. בתשוקה זו וקרבה זו למקור שולטת האישה ובכוחה להפעילה באופן בחירי לחלוטין. ביחס שבין הנקביות והזכריות, פועל קשר האישות והזוגיות שבין האיש והאישה בתרחיש קבוע של הכלה והולדה. לא רק הכלה והולדה ברמה הפיזית הבסיסית של יצירת ההפריה שבין הזרע והביצית והולדת הוולד מבין שניהם, אלא כמאפיין קשר קבוע לכל אורך חייהם. הכלה במקור – אל רחם האישה והולדת האיש מתוכה מחדש בכל פעם, אל מרחבי הפעולה הציבוריים. בתרחיש קשר קבוע זה שבין האיש והאישה, מהווה האישה בתרבות העברית את המצפן האנושי ונקודת המוצא ליצירה, המפעפעת ישירות מן המקור אל החוץ. תרחיש זה, מורחב ביהדות אף ביחס שבין האדם לבין תבניות גוף משניות ובמיוחד אלו שעוצבו במקדש ובמעשי המצוות השונים (כגון ארבעה מינים, מצה וכו').
בכל זאת בעטה הנצרות. מתוך תסכולה, היא הפכה את גוף האישה והגופים הנלווים אליו למעשה שטן. בעוד הערווה בתורה היא "מקורה הערה", הפכה הנצרות אותה לדבר מגונה. בעוד שחכמים קובעים ששיבוח הכתוב את שערה וקולה של האישה ("שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים וכו'), הוא סימן לכך שהם תאווה, הרי הנצרות רואה בתאווה גועל ולא סימן לקרבה אל המקור!
בכך הודרה האישה ולמעשה כל העולם כולו מן המשאב העיקרי והמרכזי שלו – יכולת גוף האדם וגופי החומרים להוות מצפן התרבות וההתפתחות של האדם.
שוויון הרוח בתמורה לזנות הגוף
המערביות תולדתה של הנצרות, המשיכה את אותה המגמה באופן מתוחכם הרבה יותר. היא הבינה שאין היא יכולה להשאיר את הנשיות בעמדתה הנחותה שכפתה עליה הנצרות. על כן היא מציעה לה "שוויון". את דפוס הפעולה הזכרי – כוח הפעולה, התנועה ומעשה השלטון, היא מציעה גם לנשים. בכך היא הכניסה את הנשיות לתחרות במגרש שאינו המגרש הטבעי שלה. על כן, לא תוכל לעולם להגיע בו לשוויון (את האבסורד של מגמה זו אנו פוגשים בניסיון השלטת ה"שוויון" בתוך הצבא ואין כאן המקום להאריך). אולם זו לא הבעיה המרכזית בהצעת ה"שוויון". הבעיה המרכזית בה היא, שבעטיו של המאמץ הנשי להגיע לשוויון כוחות עם העולם הגברי, הפקיר העולם והנשיות עימו את גוף האישה לזנות! גוף האישה והתשוקה אל מקומות הערווה הפכו להיות ממצפן העולם אל מקור קיומו ואל חזון תרבותו, לאמצעי למכירת מוצרים וסרטים. גם גופי הדומם הצומח והחי "זכו" מכוח השוויון הזה לעבדות נצח בידיו של המדע, המפרק ומרכיב אותם לצרכיו, בלא להתייחס כלל לכוחות וליכולות הטמונות בו להביא את האדם אל מקורות היווצרות שאינן קיימים באדם (מתוך קרבתם הגדולה יותר אל יסוד האדמה).
בין תרבות של שוויון לתרבות של השלמה
השלטת תרבות הרוח הזכרית ודחיקת הגוף הנשי מזירת ההשפעה על התרבות העולמית, מולידים כשל מערכתי נוסף הנישא על כנפי אצטלת השוויון. בהיות הרוח חסרת צורה וצבע, היא מתייחסת לשוני לא רק שבין הזכר והנקבה, אלא גם לזה שבין העמים, בין החומרים, הצורות והצבעים, כשוני מקרי חסר משמעות מהותית. לא כך רואה את הדבר היהדות. דווקא מתוך הדגשת התפתחות התרבות מנקודת המוצא של הגוף והחומר, יש לכל לאום, מין, צורה וצבע אישיות אינדיבידואלית משל עצמו. על כן, היחס שבין תולדות החיים השונות הינו ייחס של השלמה ולא של שוויון.
מכאן עולה, כי אימוץ תרבות השוויון המערבי, השלכותיו הינן הרסניות למעגלים רחבים הרבה יותר ממה שמעלים בדעתם כל אלו שהשתתפו במפגש ההשקה של פורום הנשים בבית היהודי. שכחת תרבות הגוף הנשי, הופכת את כל מה שקשור בפיזיות ללא עקרוני ולא קיומי. את מעשה המצוות היא רואה כעשייה בעלת מעמד רגשי בלבד, או אף כמעשי פולקלור. היא מקעקעת את הרלוונטיות של בית המקדש, בניינו, כליו ועבודותיו ככאלו המחויבים לצמיחת התרבות הישראלית. היא משטחת ומבטלת את הייחודיות וממילא יחסי הגומלין שבין איש ואישה, גוי ויהודי, כהונה, לוויה וישראל ואפילו מבטלת את החשיבות לגבולות הארץ כגבולות מחויבים ודווקאיים.
מיקום הגוף בין יסוד למלכות
אמנם יש להודות, כי הכניעה לתכתיבי תרבות השוויון המערבי אינה מתחילה וגם אינה "זכות" בלעדית של חברי ה"בית היהודי". השפעתה הקשה של הנצרות וממשיכתה התרבות המערבית על התרבות העולמית לא פסחה גם על אנשי התורה ורבניה. רבנים רבים הושפעו בתפיסתם האמונית מן המגמה שהשליטה הנצרות בעולם. הם מודים אמנם שהגוף הנשי הוא בסיס לקיומה של הישראליות, אך לא רואים בגופניות הזו כוח השפעה תודעתי שמסוגל להוביל תרבות וחזון. אפילו את בית המקדש, כליו ועבודתו הם רואים כביטויים מעשיים המצטרפים לכוונות האדם ומחשבותיו, ולא כבעלי כוח פעולה עצמאי, המסוגלים להחזיר את האדם אל מקורו ומשם להולידו מחדש אל רום יצירתו שלא מכוח כוונתו. ראשיתו של מאבק תרבותי זה מתחיל כבר במאבק האחים ביוסף ובטענתו לזכות הגופניות למלכות ולא רק ליסוד. חוסר האטרקטיביות בקיום המעמד הגופני להוות ייסוד בלבד, הוא זה שגורם בסופו של דבר להטיית הנשיות אל שדה השוויון המערבי.
הבית היהודי אם כן, לא המציא את הדרת הגוף ממעמדו הפועל, אולם הוא כן הרחיק לכת הרבה מעבר למה שעשו קודמיו, בפריצתו גבולות שנשתמרו עד כה במסגרת הסטאטוס קוו. אמנם, דבר אחד טוב יש בכך. גלישה זו במדרון התרבות המערבית מלמדת אותנו, כי סטאטוס קוו לעולם אינו יכול להמשך לעולמי עד. סופו שינגסו בו ודווקא אלו שאמונים על שמירתו! רק נתינת המקום לייסוד הנשי המקורי, הוא זה שיוכל להביא לנטישת התחליפים האובדניים שיצרה למעננו הנצרות. דבר זה, אינו יכול להיות תלוי במעשה שמים, כי כאמור לא שם נמצא הייסוד הזה!