תרבות של שחורים – לזכרו של נלסון מנדלה

מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה – כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"

תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם

קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן

מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד

האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.

(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)

 

העולם כולו נפרד ביום שלישי, בטקס מפואר מאין כמותו ממנהיג דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה, שהיה סמל המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. מאבק זה מסמל לעולם את ערך השוויון, עליו מושתת כיום מוסרית התרבות המערבית. שוויון שאינו מבדיל בין שחורים ולבנים, בין גברים ונשים ובין לאומים. שוויון הדוגל בחופש מוחלט של הגירה ומשאיר את תרבותם האתנית של העמים כחוויה "רב תרבותית" אישית בתוך ההוויה הדמוקרטית השוויונית.

מעבר לתמיהה הקשה שעולה על העולם, על שנתן למדינה לעורר מחדש את שלילת החירות מן השחורים (האפרטהייד למי שאינו יודע התחיל בדרום אפריקה בשנת 1948) ולקיימה במשך כמעט 40 שנה (עד שנת 1994 אז ניתנה זכות הבחירה לשחורים ובוטלה ההפרדה בין לבנים ושחורים)  בעת שהעבדות כבר הייתה בפח הזבל של ההיסטוריה כבר כמעט מאה שנה (עם סיום מלחמת האזרחים בארצות הברית בשנת 1865), מתבקשת השאלה, האם אכן זכו השחורים בדרום אפריקה ובכלל, במאבקם הזה לשוויון? האם קבלת זכות הבחירה שניתנה להם ב1994 אכן הביאה להם את החרות הנכספת?

 

התפיסה המערבית סוברת שאכן כן! בהיותה תולדתה של התפיסה הנוצרית המדירה את הפיזיות והגוף מעולמו התרבותי והערכי של האדם, היא מזדהה אך ורק עם שוויון הרוח שבין בני האדם. אין היא מתייחסת לייחודיות צורת גופו, צבעו או מקום הולדתו בהגדרת תרבותו. האתניות של העמים, (כפי שמכונה התרבות שהמוצא והמאפיינים הפיזיים הם הגורמים המשמעותיים בה), מהווה רכיב פרימיטיבי בהגדרתם הלאומית של העמים, שיש להצניעו בתוך מרחב הרב תרבותיות האישי של האדם ולא להבליטו במפת הלאום.

 

אך האם כך הדבר?

 

האם יתכן שתרבות האדם המערבי הלבן והתרבות האפריקאית השחורה חולקים את אותה התרבות? האם צבע העור הוא אך ורק עניין של פיגמנטים, או שהוא חלק בלתי נפרד מהגדרת התרבות האינדיבידואלית של העמים?

 

העור השחור – בין מעלה לביזיון

 

מתברר כי התרבות העברית, בניגוד לתרבות המערבית, אינה אדישה לצבע העור. סקירה של המקורות התורניים בעניין צבע עורם של בני העמים הכושים, מטלטל אותנו בין מעלה לביזיון.

 

בהתייחסות חז"ל לצבע עורם השחור של בני כוש מספרים חז"ל כי כוש בנו הבכור של חם קיבל את צבע עורו השחור, כי לקה בעורו בעקבות חטאו של אביו  שקיים יחסי אישות בתיבה בעת המבול, אף שהדבר נאסר[1].

 

כשיורד אברהם למצרים, מספרים לנו חז"ל על אזהרתו את שרה מפני המצרים שהינם אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, שלא הורגלו באשה יפה[2].

 

גם בשיר השירים, כשרוצה שלמה המלך לתאר את כיעורם של ישראל החוטאים, הוא משתמש בצבע השחור, כתיאור לכיעור החטא – "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת"[3].

 

אולם במקביל, משתמשים הכתובים בחזות הכושית, דווקא בכדי לתאר מעלה יוצאת דופן. הן ציפורה אשת משה, הן שאול המלך, הן צדקיהו המלך והן עם ישראל, מכונים בכינוי זה, למעלתם!

 

"ישראל נקראו כושים שנאמר הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי (עמוס ט' ז'). צפורה נקראת כושית שנאמר עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית (במדבר י"ב א'). שאול נקרא כושי שנאמר עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי (תהלים ז' א'). עבד מלך נקרא כושי שנאמר וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי (ירמיה ל"ח ז')"[4].

 

אמנם, חז"ל מבטלים לכאורה את צד המעלה שבתואר זה, בבארם אותו כתבנית לשון שבאה לציין שונות משאר הבריות ולא כמעלה עצמית – "מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו" וכו'[5] רש"י בעניינה של ציפורה, אף מגדיל לעשות לבאר כי השימוש בתואר ה"כושית" לציפורה באה על מנת להרחיק ממנה עין רעה[6]. אולם, למרות כל זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הכתוב עצמו מכנה בכינוי זה את מושאי הערצתו. גם תרגום יהונתן המתרגם כפשוטו, שמשה לקח לאישה את מלכת כוש[7], מלמד אותנו כי ה"כושיוּת" הינה מעלה שיש להדבק בה. אף אברהם עצמו, המתאר לשרה את המצרים כ"אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים", מבקש מה' – "לוּ יִשְׁמָעֵאל (הנולד לו מהגר המצרית) יִחְיֶה לְפָנֶיךָ"[8], אף שהובטח לו כי ייוולד לו בן משרה.

 

מהי אם כן מעלת האדם השחור? במה ייחודית היא ממעלת האדם הלבן? איך במקביל היא מופיעה כתכונה נחותה? על כך נוכל ללמוד מאותו מקור בסיסי שהבאנו על לקיית כוש בכורו של חם בעורו מפני ששימש בתיבה.

 

מוניטין המגע הגופני בצבע העור השחור

 

חז"ל מבארים, כי כיוון שחם "קבע את המוניטין שלו בתוך אהלו של מלך" (בתיבה), גזר המלך "שיתפחמו פניו" ו"יפסל מטבעו"[9]. מדברים אלו של חז"ל אנו למדים כי המוניטין של חם הוא בכוח מגעו הגופני. דרכו מובעת ומועברת אישיותו[10].

גם המצרים אותם מתאר אברהם כאחיהם של הכושים, מתמקד כוחם במגעם הגופני – "אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (אבר תשמיש – רש"י) וְזִרְמַת סוּסִים (קילוח הזרע) זִרְמָתָם (לשון ריבוי תשמיש)"[11].

ביכולת הזו של המגע הגופני להביע קשר תוכני חושקת גם השכינה, הקובעת משום כך את מדורה דווקא במקום שיא כוח תחושת המגע הגופני, באבר התשמיש – "וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם"[12].

 

יכולת הזו של המגע הגופני להביע תרבות, נחסמת בפניו של חם, בעקבות הבלטתו אותה יתר על המידה. העור השחור שהינו המשכה והחצנה של אדמומיות הדם והבשר הופך למציאות אילמת הנראית מעתה כצבע של לקיה[13] ומציאות מפוחמת.

 

האם העולם המערבי שהחזיר לשחורים של דרום אפריקה את זכות הבחירה ושוויון הזכויות, החזיר להם גם את שפת תרבותם – שפת הגוף, כמעמד שווה ערך לשפת המחשבה והדיבור? התשובה הברורה היא שלא! זכות השוויון ניתנה להם אך ורק אם ינהגו אף הם כאדם הלבן השכלי. תרבותם המקורית, נותרה משועבדת כבעבר.

 

דווקא התרבות העברית שטבעה את ברית אלוהיה בגופה במקום החוויה החזק ביותר באדם, היא זו שיש בידיה להביא עדנה לתרבות הצבע השחור, שהוא גם צבע דגלו של שבט יוסף[14] המכונה משום כך "שומר הברית".