בין תורה קיומית לדת וירטואלית פרק א´ – פתיחת אזורי הרישום לנישואין

 

מאמר זה, הינו חלק מתוכנית "כנפי האדמה – כלים להכרעה בסוגיות תורה ומדינה"

תוכנית רחבת היקף הנוגעת בכל סוגיות הליבה האזרחיות, המציעה כלים ייחודיים שאינם

קיימים כיום במערכת החשיבה האזרחית להתמודדות והכרעה בסוגיות המרכזיות בהן

מתחבטת החברה הישראלית וביניהן – מרכיבי הזהות היהודית במדינת ישראל, מעמד

האישה, הסכסוך הישראלי הערבי ועוד.

(לאתר התכנית בעברית ובאנגלית לחץ כאן)

 

הצעת החוק לפתיחת אזורי הרישום התקבלה ב 28.10.13[1]. הסיבה הציבורית שהביאה חוק זה, הוא הרצון לקרב את מוסד הנישואין כמה שיותר לציבור הכללי, שמאס בדרך ההתנהלות של המערכת הרבנית. פעמים רבות נקטה מערכת זו במקומות רבים בסחבת, חוסר התחשבות, חוסר זמינות ואף בנהלים שנתפסו כמשפילים כלפי זוגות שבאו להינשא. פתיחת אזורי הרישום פתחה למעשה מעין "תחרות" על ליבו של ה"לקוח", במקרה הזה הזוג הנשוי, מה שאמור לדעת יוזמי החוק לשפר את השירות. הסיבה הרשמית שהתלוותה להצעת החוק הייתה – אי ההכרות של רב העיר כיום את יושבי עירו, מה שהופך את חיוב הקשר שבין תושבי העיר לרבנות עירם ללא רלוונטי[2].

 

ההשלכה מחקיקת חוק זה גלויה לעין. היא סותמת את הגולל על מוסד רבנות הערים. מעתה, לא תלויים יושבי הערים והישובים השונים ברבנות עירם או מחוזם, אפילו בנושא היחיד שבו הייתה לרבנות אחיזה – נושא הנישואין (בנושא הגיטין, לא נגע בשלב זה המחוקק).

 

בכך מצטרף חוק זה, לכרסום שכבר קיים במעמד הרב המקומי – ה"מרא דאתרא", שהוסבר מטעם "ניידותם הרבה של האנשים וזמינות אמצעי התקשורת השונים המאפשרים התקשרות עם רבנים שונים במקומות אחרים"[3]. הריחוק שנוצר מצד אחד בין רב העיר לבין אנשי עירו ומאידך אפשרויות הקשר הרבות הפתוחות לציבור עם דמויות רבניות רחוקות, מייתרות לכאורה את הצורך בחיבור דווקאי של הציבור לרבנות המקומית.

 

 

אולם. עיון במקור החיוב למינוי הדיינים (והרבנות הנגזרת ממנה), מראה כי לא הקשר האישי שבין הרב לתושבי המקום, הוא הגורם לרלוונטיות שלהם, אלא דווקא מקומם המשותף!

 

ייסוד הדיינות והרבנות – מקומו של הציבור!

 

את ייסוד הקשר שבין מוסד הרבנות או הדיינות למקום, אנו למדים מן הכתוב בדברים – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ"[4], המבואר שם ברש"י – "בכל עיר ועיר".

אם רוצים היינו לבאר חיוב זה מן הסיבה הפרקטית על מנת שמוסד הדיינות יהיה זמין לתושבים (מה שהיום ניתן לעשות בטלפון הנייד והSMS  כאמור), מגיעים חז"ל ולומדים מלשון "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", כי דווקא בארץ ישראל יש חובה למנות דיינים בכל עיר. לעומת זאת בחוץ לארץ מספיק מינוי לכל פלך[5]. הרמב"ם מרחיק לכת עוד יותר ומסיק מלשון זו, שבחוץ לארץ אין חובה למנות דיינים אפילו בכל פלך ופלך[6]. מאידך, בתוך ארץ ישראל, אף במקום שמבחינת הציבור אין כל צורך בדיינים, כגון במצב שכולם שם ממשפחה אחת, חלה בכל אופן החובה להקים בית דין[7].

 

ברור, שאם סיבת מינוי הדיינים לערים היה מטעם צורך הציבור לבתי הדין זמינים, לא היה מקום להבדיל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. צורך היושבים בחו"ל לדיינות זמינה, אינו פחות מצורך היושבים בארץ. מאותה הסיבה, לא היה מקום למנות דיינים במקום מושבם של בני משפחה אחת, בעת שמבחינתם אין כלל צורך בדבר.

 

המסקנה העולה מכל זאת, היא ברורה. נקודת המוצא של הרבנות או הדיינות אינו השרות שהן נותנות לציבור או לחילופין מרות הציבור להנהגתן, אלא זיקתם למקום מושבו של הציבור.

 

תרבות שייסודה, חיבור האדם אל מקומו

 

התבוננות על הצעת מינוי הדיינים שמוביל יתרו מול משה, מלמדת את הסיבה לדבר. בהתייחסותו של יתרו להכרח להרחיב את מעשה הדיינות ממשה אל דיינים נוספים, מסכם יתרו ואומר למשה – "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם"[8].  מלשון זו למדים חז"ל, כי הצעת יתרו אינה סתם הצעה של ביזור סמכויותיו של משה, אלא יצירת דיינות המבוססת עַל מְקֹמוֹ של העם, המסוגלת להביאו בְשָׁלוֹם – "שיהא להם נחת רוח בדבר"[9].

לשון "נחת רוח" זו מלמדת על השלמה מהותית, שאינה רק מצד אי הצורך הפרקטי של הציבור לכתת רגליו אל הדיין.

כאן אנחנו צריכים לחזור למעמדו של משה, להבין מדוע כשבאו כל ישראל אליו, היה להם ממנו נחת רוח ומשם ללמוד איך חיבור הדיינים למקום מושבם של ישראל בכל אתר, יש בכוחו להביא להם את אותה "נחת רוח".

 

חז"ל מלמדים אותנו כי משה שקול היה כנגד כל ישראל[10]. מתוך כך יכול היה משה להלין בפני ה' –  "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ"[11]. מכך מסיקים חז"ל –  "שכל נשמות עם בני ישראל דור המדבר היו ענפי נשמתו של משה רבינו והוא היה להם לאב"[12].

היות עם ישראל ענפיו והתפרטותו של אישיותו הגדולה של משה, הוא הנותן למעשה הדיינות שלו את האפקט המרכזי המצופה ממנו – "נחת רוח". בהכירו את שורש נשמתו של כל אחד, מצליח משה לכוון במעשה הדיינות אל מקור קיומו של כל אדם ובכך לתת לו את הכלים לפרוץ לו דרך אל השלמתו. באופן זה, גם מתאר משה עצמו את המנהיג הראוי להנהיג אחריו את ישראל – "מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו"[13].

בנפשו הגדולה מזהה יתרו כי התחליף היחיד לאישיותו של משה המסוגל לחבר את האדם אל מקור קיומו, הוא מקומו של האדם! משום כך מציע יתרו את מינוי הדיינים דווקא בהקשר למקום מושבם של ישראל. את ההצעה הזו מקבעת התורה בהוראתה – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – בכל עיר ועיר ". 

 

המסקנה ממהלך זה היא ברורה וחריפה. חיבור הדיינים והרבנות הנגזרת ממנה, אל מקום מושבו של הציבור, הינו קריטי לעצם קיום האפקטיביות של מעשה הדיינות. מעשה הדיינות אינה פקידות משפטית שנועדה לממש את חוקי השלטון (במקרה הזה, השלטון האלוהי). אלא הם חוקים שתוכנם נועד לחבר את האדם אל מקומו ומשם להצמיח אותו אל יכולותיו, ייעודו ותכליתו. רק כך, יכולה להיות בדיינות הזו נחת רוח לציבור. ברור אם כן, שבניתוק הדיינות והרבנות ממקום מושב קהלם, נעקר מעשה הדיינות מן השורש!

פתיחת אזורי הרישום כמו גם השתלטות שו"ת האינטרנט וה s.m.s, הופכים למעשה את התורה להיות דת וירטואלית הסכמית המקיימת את הסכמותיה והדינים שקבעה לעצמה דרך רבניה, אך היא אינה מחברת אותם אל מקומם! שזהו עיקר תפקידה! רב העיר אינו המטרה ואפילו לא חוקי התורה. הרבנות, הדיינות וחוקי התורה, הם כולם אמצעי לעורר בבני האדם את הזיקה המקורית אל מקומם, שהוא שורש קיומם. מכוח זיקה זו ורק מכוח זיקה זו קובעים חז"ל – "כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן"[14].

 

בין המצוי לרצוי

 

כן אני יודע! יבוא הקורא, ירים גבה וישאל וכי כותב המאמר לא מכיר את מוסד הרבנות, שהוא מעמיס עליהם את כל העומק הזה של חיבור הציבור אל מקומו? האם אין הוא מכיר את השחיתות, חוסר האכפתיות והניכור שקיימים בחלק מן המקומות במיוחד כלפי הקהלים החילונים? וגם אם לא, האם מישהו מקרב הדיינים רואה עצמו יוצר את הקשר הזה שבין הקהל, אל המקום בזיקת קיום?

 

כל זאת באמת נכון. אבל השאלה הגדולה היא שכשאנו רוצים להתקדם לייעד מסוים באיזו דרך לנקוט. להתייחס לרבנות כגוף נותן שירותים לקהל לקוחות ולנקוט צעדים לשיפור השרות הזה, גם על חשבון עיקור הבסיס התוכני לקיומו, או להעדיף שמירה על מגמת המקור (גם אם בפועל אין הרבנות מקיימת אותה כלל), תוך שיפור השירות כמה שניתן בתוך המסגרת, בתקווה שבהמשך הדרך נוכל לממש את תוכנה. את התשובה לשאלה זו יכריע כל אחד בעצמו!