הקמת השם בעצם החיבור של "והיו לבשר אחד"

א. עיון בפסוקים

ב. יבום גם כאשר אין סיכוי להולדת ולד

ג. השאלות

ד. מהות היבום- "הקמת שם" בעצם החיבור של "והיו לבשר אחד"- "הבכור אשר תלד"- היבם בעצמו

ה. פירוש הפסוק ומהות היבום לאור חז"ל

 

א. עיון בפסוקים:

 

מצות הייבום מובא בספר דברים:

 

דברים פרק כה:

(ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:(ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:(ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:(ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:(י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל:

 

לכאורה מדובר על מקרה שבו האח מת ועל ידי שאשתו מתחתנת עם אחיו, יוולד ילד, והוא  יקרא על שם אחיו. כך לא ימחה שמו של האח שנפטר.

לכן גם אסור שהאישה תהיה איילונית- כלומר אישה שאינה מסוגלת ללדת. (כך מביא רש"י על המילים "אשר תלד"- פרט לאיילונית, פסוק ו')

 

אלא שמתוך התבוננות בפרטי הדינים נראה שלא רק שמצות היבום אינו מחפש דווקא להוליד ילד אלא שאפילו במקרים שאי אפשר כלל במציאות להוליד ילד עדיין היבום מתקיים.

 

ב. יבום גם כאשר אין סיכוי להולדת ולד:

 

היבום מתקיים גם כאשר היבם הוא סריס אדם [1] , כלומר אדם שנכרתו ביציו או גידו [2].

 

היבום מתקיים גם כאשר האישה זקנה [3].

 

היבום מתקיים גם כאשר האישה עקרה [4] .

 

היבום מתקיים גם כאשר הביאה היא שלא כדרכה שאי אפשר להתעבר מביאה כזו[5].

 

היבום מתקיים רק בביאה הראשונה [6],בשלב של ההעראה בלבד [7],ואפילו בלי שהוציא שכבת זרע[8].

 

היבום מתקיים גם כשהוא מתכוון לגרש מיד אחרי הביאה הראשונה [9].

 

היבום מתקיים גם ביבמה קטנה שהיא בת שלוש שנים ויום אחד [10] .

 

היבום מתקיים גם ביבם זקן שתשש כוחו [11].

 

אם נשווה זאת לדין "פרו ורבו" שם חייבים בן ובת ועד שאין בן ובת המצוה לא התקיימה [12].

 

כמו כן, בהזרעה מלאכותית לא מקיימים מצוות יבום [13].

 

ג. השאלות:

 

1. איך יתכן שהיבום מתקיים במקרים שבהם אין כלל סיכוי להוליד ולד?

 

2. האם המטרה היא לא להקים שם לאח על ידי ולד?! מהפסוקים נראה שכן: "יקום על שם אחיו המת", "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל".

 

3. האם ניתן לומר שהתורה מחייבת רק לעשות את ה"השתדלות" המינימאלית להוליד ילד? מדוע שמצוה תהיה מוגדרת על פי סיכויים קלושים?! יתירה מכך, ראינו שהיבום מתקיים גם כאשר אין בכלל סיכוי ( אפס סיכוי!) לולד!? האם התורה מצווה על יבום ולא אכפת לה מהתוצאה של "הקמת השם"?

 

4. מדוע התורה אוסרת על אישה איילונית להתייבם? האם אכפת לתורה הולדה או לא?

 

דבר זה מחייב אותנו לחזור לפסוקים ולהתבונן שוב פעם במהות ומטרת היבום:

 

ד. מהות היבום- "הקמת שם" בעצם החיבור של "והיו לבשר אחד"- "הבכור אשר תלד"- היבם בעצמו:

 

דברים פרק כה:

(ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:

(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

 

הגמרא מתבלטת אם הקמת השם ביבום נעשה על ידי ילד שנולד או על ידי היבם שקם תחת אחיו לנחלה:

 

מסכת יבמות דף כד עמוד א:

תנו רבנן: +דברים כ"ה+ והיה הבכור – מיכן שמצוה בגדול לייבם; +דברים כ"ה+ אשר תלד – פרט לאילונית שאין יולדת; יקום על שם אחיו – לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף – קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן +בראשית מ"ח+ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה; ולא ימחה שמו – פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי

רש"י:

מכאן שמצוה בגדול – הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור.

אשר תלד – ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית.

יקום – היבם על שם אחיו לנחול נחלתו ולא יחלקו אחיו עמו.

אתה אומר לנחלה – והאי יקום ביבם משתעי.

או אינו – אלא בבן שיולד לו משתעי שאם היה שם המת יוסי קורין לזה יוסי.

אין מקרא יוצא מידי פשוטו – ואע"ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו מיהו לא נפיק לגמרי.

ואפיקתיה לגמרי – שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת והכי גמר לה מרביה.

 

לפי מסקנת הגמרא "הבכור אשר תלד" הכוונה ליבם בעצמו. הקמת השם לאח הנפטר אינו על ידי ילד אלא על ידי שהאח נוחל את נחלתו. עד כדי כך הבנה זו מחודשת היא ביחס לפשט הפסוקים שהיא נחשבת "הוצאת פשוטו של מקרא לגמרי".

 

גם בירושלמי מגיעים להבנה זו. לא מתוך גזירה שווה ("יקום על שם אחיו" "על שם אחיהם יקראו בנחלתם") אלא מדיוק בפסוק:

 

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יבמות פרק ב הלכה י:

מצוה בגדול לייבם שנאמר [דברים כה ו] והיה הבכור אשר תלד. מה אנן קיימין אם בנולד יאמר קרייה יקום על אחי שם אביו המת… אלא אם איננו עניין לנולד תניהו עניין למייבם.

 

בפסוק יש בעיית פשט- אם מדברים על הולד שנולד היה אמור להיות כתוב ש"הבכור אשר תלד יקום על שם אחי אביו המת". הרי מדובר כאן על האחיין של הנפטר.

מתוך דיוק זה מסיק הגמרא בירושלמי ש"הבכור אשר תלד" לא מדבר על הולד שנולד אלא על היבם בעצמו (אחיו של הנפטר).

 

ה. פירוש הפסוק ומהות היבום לאור חז"ל:

 

אף על פי שהפשט יצא מידי פשוטו לגמרי (בכך שאין מדובר על הולדת ולד שיקרא על שם הנפטר), בכל זאת חייבים להבין איך בכל זאת מתפרשת כוונת התורה על פי זה. יש צרוך "להרכיב את המשקפיים" של חז"ל ולחזור לקרוא את הפסוק מחדש עם הלימוד של חז"ל. רק כך נוכל להבין את עומק ההסבר שלהם לפסוק (כלומר, רוח הקודש).

אם "הבכור אשר תלד" הוא היבם, ו"הקמת השם" זה על ידי שהוא נוחל את נחלתו. מכאן שהקמת השם הוא בעצם החיבור והקשר שבין היבם ליבמה. בעצם החיבור שלהם של "והיו לבשר אחד", בזה עצמו מתקייים הקמת השם. הקמת השם מתקיימת ביבם עצמו, הוא עצמו השם לאחיו המת. הפסוק מגדיר ומתאר את התהליך הזה כ"והיה הבכור אשר תלד"- מכאן שעל ידי החיבור והביאה שבין היבם ליבמה היבם נולד מחדש על ידי היבמה. היבם שבא על אשת אחיו הוא "נהיה בכור"[14] והוא נולד. על ידי לידה זו ממילא הוא ממשיך את אחיו וקם תחתיו לנחלתו כמו כל יורש.

 

היבמה מצליחה להוליד את בעלה מחדש בתוך אחיו. לידה זו עד כדי מוחשית עד כדי כך ש"בכור" זה לא רק הכינוי של היבם, אלא אפילו האופן שבו הוא נוטל את הנחלה של אחיו. כך מובא בגמרא:

 

מסכת יבמות דף כד עמוד א:

ואלא בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא? לגריעותא, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק.

רש"י:

בכור אינו נוטל – חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב בכל אשר ימצא לו (דברים כא) אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק.[15]

 

מכאן צריך לחזור לאותם המקרים שבהם אין סיכוי להולדת ולד שפתחנו בהם. התורה כלל אינה מעוניינת בולד שיוולד. אין ולו ביטוי הלכתי אחד (!) לכך שצריך ולד (לעומת מצוות פרו ורבו למשל שצריך בן ובת, וכמו שראינו ביבום בכל המקרים שבהם אין סיכוי כלל להולדה). התורה מגדירה ביבום את הלידה המחודשת ביבם עצמו. מעשה הביאה שבין היבם ליבמה הוא עצמו יוצר "הקמת שם"[16]. עצם החיבור שלהם כ"והיו לבשר אחד" הוא ברמה של ולד והוא עצמו הולדה. הולדת הבעל הנפטר ביבם המייבם, זהו הפירוש של הפסוק המתאר- "הבכור אשר תלד". יבום מביא לנו יכולת הולדה של היבמה המסוגלת להוליד את בעלה מחדש ביבם[17]. העובדה שאין איילונית מתייבמת זה מפני שאין  לאיילונית כוח הולדה להוליד במעשה ביאה. לפי הבנה זו אין האיילונית תנאי כדי שיהיה ילד (כי אין זה מטרת היבום כמו שראינו), אלא הפסול של איילונית הוא תנאי להגדרת מעשה הביאה כחיבור משמעותי. היות ולאיילונית אין כוח הולדה בהגדרה שלה עצמה, אין היא מתייבמת[18]. הולדה זו של היבום היא עד כדי כך מוחשית שהיבם נהיה בכור ונוחל את נחלתו של המת כמו בכור. על ידי זה עצם החיבור של "והיו לבשר אחד" הוא "מקים שם" לאחיו המת. הוא עומד במקומו, נכנס לנעליים שלו, הוא בעצם נולד בו.