על פניו נראה כי הברית הבלתי כתובה בין בנט ויאיר לפיד, משקפת את כל מה שהיינו רוצים לראות בארץ. חיבור ושפה משותפת בין דור צעירים חילוניים ודתיים, המכבדים האחד את תרבותו וציפור נפשו של האחר. פתח ליצירת תרבות חדשה מאחדת. אולם מי שמקשיב באמת לנאמר, יראה כי לא כך הדבר כלל.
ברית חד צדדית
אם בוחרי הבית היהודי רואים את לימוד התורה וקיום דיניה כמרכיבי עומק אמיתיים של התרבות הישראלית, הרי לא כך הוא אצל יאיר לפיד. בעוד בוחרי הבית היהודי מעוניינים לשפוך את המים העכורים מן האמבט העכור של הדת, אך להשאיר את התינוק חי ולדאוג להתפתחותו, הרי אצל יאיר לפיד ה"תינוק" הזה חוץ מן הפולקלור שבו, הוא כאותם מים עכורים. הדברים אינם נאמרים בסתר אלא בגלוי. בנאומו של לפיד בוועידת הנשיאים אמר לפיד בפירוש כי הוא הולך "לקדם נישואים אזרחיים במדינת ישראל בכנסת הבאה ולהשוות את מעמדם של הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי למעמדו של הזרם האורתודוכסי". מבחינתו הליכי נישואין, גירושים, גיור, כשרות וכו', הינם תרבות טקסית, שאין כל סיבה כי יתקיימו על פי דרך מסוימת. אין הוא מעלה בדעתו כי המעשה ההלכתי, יוצר מציאות וממילא לא ניתן לכל אחד או לכל גוף לעשותו. גם אם לפיד אומר כי הוא "בעד שכל ילד חילוני ידע איך נראה דף גמרא", אין הוא מתכוון כלל שאותו ילד ילמד אותו מתוך מחויבות לתוכנו ולבטח שלא יקיים את מה שנכתב באותו הדף. ההבדל בין שניהם הוא ענק.
ניסיון כפיה תרבותית במסווה של "שוויון בנטל"
אז על מה עומד המכנה המשותף שבין הבית היהודי ויאיר לפיד? על מה שמכונה "שותפות בנטל"? הקשבה לדבריו של יאיר לפיד מגלה שאפילו בנושא הזה, אין כל קשר בין תפיסת בוחרי הבית היהודי לבין מגמותיו של יאיר לפיד. כשלפיד מדבר על מה שהוא מכנה "שותפות בנטל", הוא מדבר על "יכולתה של המדינה לפעול כריבון אל מול הקבוצות שמרכיבות אותה". מה שבאמת עומד מאחרי המלים התמימות "שותפות בנטל", הוא ההבאה בכפיה את החרדים להכרה כי המדינה היא הריבון העליון, גם מעל התורה. את תרגיל המנהיגות שעשו בצבא "בקטן" לדתיים הלאומיים בנושא שירת הנשים, הוא רוצה לעשות בגדול לחרדים. אולם אצל בוחרי הבית היהודי, הדברים הפוכים לחלוטין. אצל רובם התורה היא הריבון העליון בדרך התנהלותם ואצל רבים מן הנותרים, היחס שבין הריבון הלאומי ו"ריבונו של עולם", הינו בלתי פתיר. את החרדים הם רוצים בצבא מטעם אחדות העם ולא בכדי להמיר אותם על דתם ל"דת" הדמוקרטיה והמדינה.
מספרים לנו בבית היהודי על ערמומיותו של נתניהו ועל מה שעשה לחברי האיחוד הלאומי בממשלה הקודמת. אבל האם ה"שותפות" עם יאיר לפיד יותר אמינה. האם הדברים שהוא אומר בפה מלא, לא מספיקים בכדי להבין שבהזדמנות הראשונה הוא יפגע בעקרונות חיים ותרבותיים החשובים לקיומה של מדינת ישראל בשם השוויון, הדמוקרטיה ועוד עקרונות המכסים על בורות מדהימה בהכרת תכני היהדות? האם לא זכורה לנו השותפות הקודמת שבין אביו של יאיר לפיד לבין הציונות הדתית? עת בוטל משרד הדתות ונסגרו לגמרי תקציבי המועצות הדתיות מטעמי שחיתות? עת צהלו בציבור הדתי הלאומי על ביטול הסקטוריאליות הדתית? אולם מה שקרה בפועל היה הפוך לחלוטין. מצד אחד "זכינו" בתוכנית ה"התנתקות". מן הצד השני "הרווחנו" ייבוש כליל מתקציבים, של כל צורכי ה"דת". למי ששכח, אפילו בלניות המשרתות במקווה הנשים (לשם גם נשים חילוניות רבות נוהגות להגיע) לא קבלו את שכרן במשך כמעט כשנה והמשיכו לעשות את עבודתן המסורה בלא תמורה.
מחיר יקר לחסמים אישיים
מן הדברים הללו ברור, כי לשותפות הזו בין בנט ליאיר לפיד, מעולם לא היה מכנה משותף עם הערכים והחזון עליהם אנו חולמים ואותם אנו רוצים לממש. עדיפה הייתה השותפות המפוכחת עם ראש הממשלה נתניהו, שמבין כי לא ניתן להשתמש בנושא הצבא כמנוף לכפיה תרבותית של העולם החרדי. עדיפה החשיבה המעשית שמנסה לחבר בין הקצוות בלא לנסות לשבור האחד את השני. קשה לצאת מן התחושה, כי הכניסה הזו של בנט לחיבוקו של יאיר לפיד, יש בה הרבה מחסך הקשר וחוסר האמון שבין בנט לבין ראש הממשלה. הבעיה היא שחוסר האמון הזה, במקום שיטופל, הכניס אותנו ל"חיבוק הדוב" של אדם יאיר שחוץ מה"לוק" החיצוני, אינו שונה הרבה מאביו בכפיית התרבות אותה הוא רוצה לממש. כניסת הבית היהודי אל המקום ההרסני הזה, מובילה אותנו אל הבעיה הגדולה באמת שבברית הזו.
חוסר מנהיגות
במקום שהבית היהודי יציב סדר יום עצמאי משלו למדינת ישראל, הוא נגרר אחרי סדר היום הפופוליסטי שהציבה "יש עתיד". האם ה"שוויון בנטל" אמור להיות סעיף מרכזי בסדר היום הזה? התשובה הברורה לכך היא שלא! ככאלו ששרתו בצבא, אנו יודעים כי שרותם של החרדים בצבא אינו מעסיק באמת את אלו שכן משרתים. לעולם לא חשבנו בעת שרותנו, איך אנחנו הפריירים משרתים בעוד אחרים לא (וזה כולל גם אחוז גבוה מן החילונים שמשתמטים מן הצבא באמתלות שונות). הסיבה הפשוטה לכך היא כי את השירות בצבא אנחנו לא עושים מתוך כפיה או למען מישהו, אלא כיוון שאנחנו מרגישים חלק בלתי נפרד מן המדינה עם כל המשתמע מכך. זעקת השוויון בנטל, יותר משהיא זעקת אמת, היא חיפוש צדקני במגרעות האחר המכסה על חוסר בחזון עצמי ומימוש אידיאלי חיובי. את זה הבית היהודי צריך היה להוביל! הדגשת חוסר הרלוונטיות של בעיית ה"שוויון בנטל" והעלאת נושאי הליבה הערכיים האמיתיים לראש סדר העדיפויות הלאומי. אולם במקום זה נגררנו אחרי מנהיגות שטחית של יאיר לפיד ואולי גם…של עצמנו!