הסלוגן של הליכוד לבחירות הנוכחיות, "ראש ממשלה חזק – ישראל חזקה", מלמד על קו המנהיגות אותו נוקט בנימין נתניהו ולמעשה כל מנהיגי הימין מאז המהפך הפוליטי של שנת 77. אפשר להגדיר אותו במילה אחת שכותרתה "עמידות".
העמידות – תנועה של דחייה
עמידות, היא תכונת המפתח המובילה את בנימין נתניהו כיום מול הגרעין האיראני, החמאס של עזה ואפילו העולם המערבי הלוחץ עלינו להגיע לפשרה מול הפלסטינאים. עם הכוח הזה עמד נתניהו מול אובמה בביקורו בארצות הברית. עם הכוח הזה נסע נתניהו אל קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, מייד לאחד החלטתו על בניה באזור E1. אסור לזלזל ביכולת הזו. זהו כוח חיוני לכל מנהיג הנצרך לעמוד מול תהפוכות המתרחשות במדינת ישראל לפעמים בהפתעה של רגעים. הוא הכרחי למצבי ביניים ללא פיתרון, הנמשכים לפעמים שנים רבות
אולם התבוננות מעמיקה מלמדת כי תכונה זו בטווח הארוך. יותר משהיא עוזרת לנו לעמוד על זכויותינו, היא גורם הכשל שהביא בסופו של דבר את כל מנהיגי הימין עד כה לקריסתם. בגין בימית, שרון בגוש קטיף ובנימין נתניהו בחברון ובהצהרת בר אילן. סיבת הדבר היא, כי העמידות כשמה כן היא – מעמידה את האדם במקומו. משום כך, עומסה רב ולבסוף היא שוחקת את האדם ומביאה אותו לכניעתו לתכתיבים זרים. כדי לפתור סכסוכים ובכלל זה את הסכסוך הישראלי הערבי, לא מספיק לעמוד על "צדקת הדרך", יש צורך בפתרון היוצר אינטראקציה עם הצד שכנגד. לשם כך חייבת המנהיגות נקודות השקה וקשר עימו ולא עמידות כנגדו!
משה כ"אִישׁ מִצְרִי"
את קו המנהיגות הזה, מציבה לנו התורה כבר מעת יציאת עם ישראל לחרות. אותו משה שעתיד להוציא את בני ישראל ממצרים, מכונה על ידי התורה בכינוי לא אחר מאשר "אִישׁ מִצְרִי" (שמות ב', י"ט). כך מתארות בנות יתרו לאביהן את משה – "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ". על כך עומד רב צדוק מלובלין ומבאר כי תיאור זה אינו תיאור סובייקטיבי של בנות יתרו, אלא תיאור אובייקטיבי אותו בוחרת התורה להנציח בכתוב כחלק בלתי נפרד ממכלול תכונת מנהיגותו של משה. קיום תכונה זו במשה מבאר רב צדוק, הינו הכרחי וקריטי על מנת שמשה יצליח במהלך הגאולה המתוכננת. הוא המשך ישיר לגידולו של משה בתוך בית פרעה והוא מתחבר בקשר ישיר להיות גאולתם של ישראל "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי "– כתינוק היוצא מרחם אימו (פרי צדיק על שמות וכן דברי חז"ל על הפסוק בדברים ד', ל"ד).
הסיבה לצורך במנהיג המקיים בעצמו את תכונת העמים הגויים היא בכך, שגאולת ישראל אינה בבחינת "עמידה מול" או "כנגד" אומות העולם. אם כך היה הדבר, אין בגאולת ישראל מאום מעבר לצורך מימוש עצמי אגואיסטי. גם לא ניתן לצפות כי עמי העולם יתמכו בתהליך שכזה. גואלם של ישראל חייב להופיע כ"איש מצרי" על מנת שהחזון שיישא יהיה חזון משותף גם לשאר העולם.
הבנת עומק זו יוצרת תפנית של מאה שמונים מעלות מן המחשבה והשפה האידיאולוגית והמדינית הנהוגות כיום. היא מחייבת הִפרדות מתכונת העמידות המובילה אותנו כיום ביחסים שלנו אל מול העמים הערבים שסביבנו ותהליך בניה של מארג יחסים חדש בינינו לבין עמי האזור. מערכת יחסים שמבקשת קשר ואינטראקציה, לעומת מערכת יחסים שביקשה הפרדה וניתוק (שני מדינות לשני עמים).
מעמידות לאינטראקציה
נקודת המפתח לשינוי ופריצת הדרך הזו בסכסוך הישראלי הערבי, תלויה ביכולת הבנת עומק המזהה דווקא את המכנה המשותף שבינינו לבין האסלאם שסביבנו מעבר לניראות הקשה שעל פני השטח. היא מצריכה אותנו להשתחרר מדימוי השואה הרודפת אותנו ללא הפסק ונטישת העמדה המצדיקה את הצורך שלנו במרחב קיום, מטעם "גבולות ברי הגנה" מפני העמים הרוצים לכלות את קיומנו. במקום לראות את עמי האסלאם שסביבנו כאיום אסטרטגי ותרבותי על מדינת ישראל, להסתגל לראות בהם תרבות משיקה ומעצימה את הקיום שלנו. לזהות איך האתניות האסלאמית המדגישה את החיבור הפיזי של האדם אל האדמה כמקור קיומו, יכולה רק להעצים את קיומנו אנו על האדמה שאליה חזרנו לא מכבר. לתת עדיפות לנטייה "מזרחית" זו, אל מול התרבות המערבית הווירטואלית.
האם אנחנו מסוגלים לשנות את התפיסה הפנימית והמדינית שלנו לכיוון הזה?
האם אנחנו מסוגלים בד בבד עם החלת ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון, לחשוב גם על אפשרות הכרה בחמאס לא כגורם מדיני, אולם כתנועה אסלאמית לגיטימית? למנוע כניסת אמל"ח אבל במקביל לפתוח לחלוטין את המעברים לכניסת סחורות? האם הדברים אמורים לסתור האחד את השני?
אין ספק שמהלך שכזה שובר את כל כלי המשחק הנוכחיים. הוא מבטל את החלוקה המסורתית בין "ימין" ו"שמאל". הוא מציב צביון מנהיגותי חדש שאינו חושש מן האסלאם, אלא אדרבא, רואה את מדינת ישראל כחלק בלתי נפרד מן הסביבה הזו בתוכה נולדה. זוהי הדרך היחידה המציבה אופק אמיתי לפתרון הסכסוך בין העמים וחזון עתידי של הדדיות בין הדתות.