פרשת המיילדות העבריות פותחת לנו פתח לשינוי אדיר המתרחש בתכונת עם ישראל מעת ירידתם למצרים, שעתיד להיות גורם מפתח ליצירת הקשר העתידי בין ישראל לשאר אומות העולם.
בתלונת פרעה אל המיילדות מדוע לא עשו כדבריו להמית את הבנים היילודים, עונות לו המיילדות – "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א', י"ט).
פשט הדברים הוא, כי פיזית, ילדו העבריות בזריזות כחיות, ללא צורך במיילדות.
אולם, ביאור רש"י בעניין גורם להרמת גבה!
"…והיכן משולות לחיות, גור אריה (בראשית מ"ט), זאב יטרף, בכור שורו (דברים ל"ג), אילה שלוחה (בראשית מ"ט), ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (בראשית מ"ט כ"ח) ויברך אותם…".
אם המדובר הוא ביכולת פיזית של לידה מהירה, מדוע נצרך רש"י למקור על הדמיית השבטים לחיות? מדוע ליעקב עצמו כל כך חשוב להמשיל את השבטים לחיות? מדוע דואג הכתוב להשלים את ברכתו זו של יעקב גם לשאר השבטים? – "ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן"?
אין לנו אלא להסיק מכך, כי תכונת החיות עליה מצביעות המיילדות הינה תכונת חיים מהותית ביותר, המובלטת בנשות ישראל דווקא עתה, עת מפגשן בלחצם של מצרים.
מהי תכונה זו?
על כך נוכל ללמוד מכוחה של פועה המעוררת בנשות ישראל את תכונת הנחש שבהן, במעשה לידתן.
כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה – תכונת הנחש, להרחיב את מצרניות הגוף
בביאור רש"י את משמעות כינויה של מרים בשם "פּוּעָה", הוא מבאר בתחילה –
"על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה…" (רש"י על שמות א' ט"ו).
אולם מיד לאחר מכן הוא מבאר שם זה מלשון צעקה.
"...פועה לשון צעקה כמו (ישעיה מ"ב) כיולדה אפעה".
מעבר לתהייה שבשימוש המיילדת במעשה צעקה, מוזר ביותר הוא, כי אֶפְעֶה הוא שם נרדף לנחש!
"רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה- נחש שרף" (איוב כ', ט"ז ורש"י שם).
אנו נצרכים אם כן להבין, מהי אותה פעייה ודיבור לוולד שהיא גם צעקה המוציאה את הוולד, כשכל אלו כלולים בשמו של נחש?
תשובה בדבר אנו מקבלים מדברי איוב, המלמדים על מעורבות הנחש במעשה הלידה.
"הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר – לשון חיל יולדה (ירמיהו) האילה רחמה צר ואין הוולד יכול לצאת ובשעת לידתה אני מזמן לה דרקון ומכישה ברחמה ונפתח…" (איוב ל"ט, א' ורש"י שם).
אם לדידנו הכשת הנחש היא פעולת מוות, הרי חז"ל מלמדים אותנו כי הכשתו של הנחש ברחמה של האיילה בשעת לידתה, היא פעולה מצילה, בפתיחתה את רחמה הצר ליציאת הוולד. ברור, כי חז"ל לא באים לתאר לנו את טבען הפיזיולוגי של האיילות. בעניין זה, שווה טבען לשאר החיות.
את דברי חז"ל האלו יש לייחס לתכונת המציאות הכללית, כי את קושי המציאות להוליד חיים מתוך "צרוּת" רחם הבשר מלהופיעו, פותרת דווקא האחיזה בתכונת הנחש.
האם יתכן הדבר?
תשובה לכך אנו מקבלים מקללתו של הנחש – "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" בראשית ב', י"ד).
תכונת העָפָר שבנחש
הנחש קרוב אל האדמה הן בהליכתו על גחון והן באכילתו עפר. בקו הקללה משמעות הדבר היא כי אין לנחש טעם במאכלו שהינו כטעם העפר. אולם מדברי הגמרא על תכונת העם החווי אנו למדים על קו המעלה הקדמון שבו .
"… וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ (לאיזה דבר ראויה – רש"י) כחויא (כנחש שמאכלו עפר – רש"י)" (שבת פ"ה, ע"א).- שהיו טועמין העפר ויודעין אי זו נטיעה ראויה לה" (רש"י על בראשית ל"ו, כ').
ה"חיויא" הוא הכוח "לטעום" דרך הארץ את החיים לגווניהם ולהתפרטותם ("מלא קנה זה ל…ומלא קנה זה ל…"). היא היכולת לגעת במקור יצירתם של כל החיים ולעצבם משם מכוח הרצון החופשי.
מעלה זו היא השמה את הנחש בראש פירמידת החי!
"…אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה עכשיו ארור הוא מכל הבהמה…" (ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז כט).
את היכולת הזו מנכסת חווה אליה בחיבורה עם הנחש.
הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי – חיבור האישה אל תכונת הנחש
מתשובתה של חווה אל הקב"ה על חטאה בעץ הדעת, למדים חז"ל על החיבור שנוצר בין האישה לנחש
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ב', י"ג). השיאני – לשון נשואין(שבת קמ"ו, ע"א).
מחיבור זה מקבלת חווה את שמה. כך מביא האור החיים בשם הזוהר
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה…" (בראשית ג', כ'). – "…ששמעה דברי המסית קרא אותה על שמו והוא אומרו חוה מלשון חויא שהוא הנחש וכמו כן הוא בספר הזוהר…" (אור החיים במקום).
אולם מצד שני מביא לה החיבור הזה את מעלתה להיות מעתה אם כל חי.
" …כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (המשך הפסוק שם).
הזוהר מבאר, כי שמה של חוה הוא פאן המעלָה שבנחש
"א"ר פרחיה אין לך בעולם דבר שאין בו מעלה כדוגמתו…נחש חיויא הוא חויא זכר והיא חוה נקבה…" (זוהר חדש כרך א' פרשת בראשית דף ל"ב ע"ב).
המשך דברי הזוהר מבארים, כי מעלת ה"חוה" שבה, היא – "על שם חיה שמחיה את ולדותיה…"
תכונת ה"חיויא" היא אם כן תכונת ה"חיה" הבסיסית, תכונתה של חוה, המצליחה להביע בוולדות הארץ את תכונת המקור – עפר הארץ! את התכונה הזו צועקת פועה עם היולדת בעת משבר הלידה, לחולל בבשר את הווייתו המקורית הרדומה בו מעת קיללת הנחש. חילול זה הפותח בבשר את הפתח למרחבי החיים המתחדשים הוא תכונת החיה, עליה מעידות המיילדות באמירתן לפרעה – "כי חיות הנה". היא התכונה אותה מבקש יעקב להנחיל לעם ישראל בהמשלתו את השבטים לחיות. היא מעלת החיים המופיעה בבריאת האדם – "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז'). מעלה שבגניזתה, עולה ומשתלטת תכונת ה"רוח ממללא" (תרגום אונקלוס לנפש חיה) – כוח המחשבה והדיבור שבאדם.
כשאנו רוצים לחבר את אומות העולם אל מקור החיים, דווקא אל כוח החיה\חוויה הזה המתחדש לנו מן הארץ, ניתן לחבר אותם. המחשבה והדיבור שפת לימוד התורה, זרה להם ולא להם נועדה!
העצמתו של כוח חיים זה בנו, הוא התנאי להפיכתנו כאומה ל"גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם" (בראשית, ל"ה, י"א) ש"כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב", ג'), ממנה מתברכים.