ושבתה הארץ שבת לה'
פרשת בהר-בחוקותי
מקורות בסוף[1]
שבת הארץ
בתחילת הפרשה מופיע מצוות השמיטה עם ביטויים מעניינים: "ושבתה הארץ שבת לה'", "שבת שבתון יהיה לארץ". אמנם ברור שמבחינה מעשית האדם שובת אך נשמע שההגדרה מכוונת לארץ עצמה. הייתכן?
שהאדם ישבות או שהארץ תשבות
באחרונים ובפוסקים מצינו חקירה יסודית: האם מהות המצווה שהאדם ישבות או שהארץ תשבות. שאלה זו אינה רק תאורטית אלא גם עם השלכות הלכתיות מעשיות- כגון אם מותר ליהודי להשכיר שדהו לנוכרי קודם השביעית שיעבוד בשדה (ראה באריכות במקורות בהערת סיום). לפי הדעה שהארץ צריכה לשבות ניתן ללמוד דבר מדהים: ארץ ישראל זה מקום מיוחד. זה לא רק "טריטוריה". יש בה קדושה עצמית. גם לה יש שבת. נכון שהארץ משרתת את האדם, אבל גם האדם משרת את הקרקע. מצוות השמיטה חושפת קשר עמוק שלנו אל האדמה קשר שיש בה הדדיות:
הארץ מקיאה את יושביה (עוון שמיטה)
הגלות מגיעה בעוון השמיטה, ובשמירת השמיטה עם ישראל יושב לבטח על ארצו. מדוע? כי יש קשר הדדי בין עם ישראל לארץ ישראל. ארץ ישראל מקיאה מתוכה את מי שלא מתאים לה. היא גם לא נותנת את פירותיה למי שלא מתאים לה, לכן כל ימי הגלות היא שוממה. הארץ "משלימה" את זמן המנוחה שהיא אמורה לשבות על ידי שנות הגלות. רש"י מביא את החישוב עד כמה זה מדויק שנה כנגד שנה. מכאן נוכל ללמוד שמצוות השמיטה בעצם מסמלת את "תמצית" הקשר העמוק שלנו אל הארץ. קשר של חיים והדדיות.
סוד קדושת הארץ והשביעית
מהפרשה לומדים שמי שדר בארץ ישראל ה' הוא לו לאלוהים ומי שלא כעובד עבודה זרה. בתוך דבריו מסביר הרמב"ן את סוד הדבר. כל שאר הארצות נמשלים על ידי מלאכים ושרים ואילו ארץ ישראל בהשגחה ישירה, בלי אמצעים. לכן יש בה "רגישות יתר" למי שלא מתאים. על פי זה גם מבאר מדוע בעוון השמיטה יש גלות כי יש כאן פגיעה בארץ החיים של ימי בראשית ושל לעתיד לבא.
קדושת פירותיה
מכאן נוכל גם להבין את התוצרת של השביעית. פירותיה, שצמחו מרגבי אדמתה קדושים ותופסים דמיה כהקדש. לפי דברינו שמיטה חושפת את עומק קדושת ארץ ישראל ואת הקשר המיוחד של ישראל אליה.
[1] פרשת בהר-בחוקותי – מקורות:
שבת הארץ
ויקרא פרשת בהר פרק כה
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
האדם ישבות או הארץ תשבות
לאור ההלכה, הרב ש"י זווין, שמיטה, ב':
"שתשבות הארץ בשביעית" – נוסח זה של מצות עשה הראשונה הוא במנין המצות של הרמב"ם (ריש שמיטה ויובל), "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ…" – הוא הנוסח שבגוף הלכותיו. והרי שאלה יסודית במהותה של מצוה זו, שביתת הארץ היא המצוה (כהוראת לשון ראשון), או שביתת האדם מעבודת הארץ (כמשמעות לשון אחרון)? ואין זו שאלה מופשטת, הדבר נוגע אף להלכה מעשית: אם מותר מן התורה לישראל לשכור פועלים נכרים לעבוד בשדהו בשביעית? אם הארץ צריכה לשבות – אסור, ואם האדם צריך שישבות, לא יהיה בדבר אלא משום "אמירה לנכרי שבות", אבל לא איסור תורה. עמדו על הספק בצורתו המופשטת האחרונים, והוכיחו מפשטות סוגיית הבבלי כצד הראשון: "…והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית…" (עבודה זרה, טו:). ולא זו אף זו: התוצאה המעשית אף היא נפשטת מסוגיא זו, שכן הסוגיא משוה שם שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמתו בשבת, עד שהיא מקשה מזו על זו, ובבהמתו בשבת הרי אסור לעשות מלאכה אף על ידי גוי. והדברים מפורשים באחד מהראשונים: "דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית, כדפירש המורה (רוצה לומר: רש"י) דנפקא לן משבת שבתון יהיה לארץ. ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית" (תוס' רי"ד ע"ז שם). כן כתב המהרש"ל: "…כי בודאי אסור אמירה לנכרי בשביעית, אפילו אם תאמר שמותר בשבת, לפי שהשביעית תלה השי"ת קדושה בארץ, דכתיב, שבת שבתון יהיה לארץ" (חכמת שלמה, ב"מ צ:). וכן סוברים רוב האחרונים (ראה מנחת חינוך מצוה קיב, תורת הארץ לר"מ קליערס פרק ו', ועוד. בתורת הרץ העמיד-הרחיב בשבר הרבה). אלא שהמבי"ט (ח"ב סימן סד) ובנו המהרי"ט התירו להשכיר השדה לגוי בהבלעה על כמה שנים ושביעית בתוכן. ולא עוד אלא שהמבי"ט הביא את התוספות רי"ד והסכים לו ובכל זאת התיר בהבלעה. הדבר עורר משא ומתן באחרונים: מה נשתנה שכירות בהבלעה מסתם שכירות? ישובים שונים נאמרו בשבר. הגרא"י קוק ז"ל חולק על כל היסוד המוסכם מהאחרונים וסובר שאין המצוה שהארץ תשבות, אלא שהאדם ישבות, ולפיכך מותר מן התורה לעבוד על ידי גוי או להשכיר שדהו לגוי (שבת הארץ קונטרס אחרון, סימן א'…הרצ"י קוק בספר זכרון להגרא"י קוק, ירושלים תש"ה, מאריך להצדיק את דעת אביו הרב, ז"ל).
ילקוט יוסף, מצוות התלויות בארץ, חלק א', שמיטה, פרק א' הלכה יז':
אסור להשכיר את השדה (בארץ ישראל) לגוי מערב שביעית על מנת שיעבוד בה בשביעית, כי דעת רוב הפוסקים שגדר מצות "ושבתה הארץ" היא שעל בעל השדה לדאוג שהקרקע שלהם תשבות בשביעית, והיא מצוה בחפצא של הקרקע.
(ושם בהערה יז' הביא לזה 12 נפקא מינות)
פניני הלכה, שמיטה ויובל, פרק ה', הלכה ט'
אמנם יש סוברים שמצוות השביעית שהארץ עצמה תשבות, ובכלל המצווה למנוע מגוי לעבוד בשדה שלנו, מפני שהוא מפר בכך את השביתה, קל וחומר שאסור לומר לו לעשות מלאכה בשדה (מנחת חינוך קיב, ב). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שמצוות השביעית היא שישראל ישבתו, ואין מצווה שהארץ תשבות, ולכן מותר ליהודי בשביעית לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכן הלכה. ולמעשה, אף שכיום מצוות השביעית מדברי חכמים, נוהגים להקל במלאכה שיסודה מהתורה רק במקרים דחוקים, ובמלאכה שיסודה מדברי חכמים גם שלא בשעת הדחק.
שם הערה 9:
אמנם יש שלמדו מע"ז טו, ב, שהמצווה היא שהארץ תשבות, ולכן אסור לישראל להניח לגוי שיעבוד בשדהו. כ"כ בתוס' רבנו אלחנן שם, מהרש"ל (ב"מ צ, א), ומנחת חינוך (קיב, ב). אולם מדברי התוס' ע"ז שם 'מי', עולה שהאיסור שישראל יעבוד, אבל אין מצווה שהארץ תשבות. וכן משמע מהחינוך קיב; בית יצחק יו"ד ח"ב קכא, ח-ט. וכ"כ פאת השולחן כג, לא; מרן הרב קוק בשבת הארץ א, א; קונ"א א. וכן משמע מכל שאר הראשונים והאחרונים שלא הזכירו שיש איסור שהגוי יעבוד בקרקע, וכפי שכתב האדר"ת (המובא בסוף שבה"א), שלא הזכיר זאת שום תנא ואמורא, ראשונים ואחרונים. וכ"כ רשז"א (מעדני ארץ שביעית יג), ובניין אב ג, מא. וכיוון שדעת רובם המכריע של הפוסקים להקל, וגם שביעית בזמן הזה מדרבנן, ברור ופשוט שאין לחוש כלל לדעת המחמירים.
הארץ מקיאה את יושביה (עוון שמיטה)
ויקרא פרשת בהר פרק כה
(יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:
רש"י:
(יח) וישבתם על הארץ לבטח – שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה, ושבעים שנה של גלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו היו:
ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח
(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ…(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
רש"י:
(כח) ולא תקיא הארץ אתכם – משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה. ותרגומו ולא תרוקין, לשון ריקון, מריקה עצמה מהם:
ויקרא פרשת בהר – בחקותי פרק כו
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ:(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:…(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
רש"י:
(לב) והשמתי אני את הארץ – זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה:
את אשר לא שבתה – שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה…ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים. וכן הוא אומר בדברי הימים (דה"ב לו כא) עד רצתה הארץ את שבתותיה למלאות שבעים שנה:
סוד קדושת הארץ והשביעית- הרמב"ן
ויקרא פרשת בהר פרק כה
(לח) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
רש"י: להיות לכם לאלהים – שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה:
רמב"ן ויקרא פרשת בהר פרק כה ב'
(ב) שבת לה' – לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית, לשון רש"י. ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן ולא יאמר באחד מהם "לה'", אבל אמר (לעיל כג כד) "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים (שם לב) "שבת שבתון הוא לכם". ולשון הברייתא בתורת כהנים (פרק א ב) שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה'. אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י), כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה, ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים:
והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר"א שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים:
והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח), שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (להלן כו לד). והחזיר הענין פעמים רבות, כל ימי השמה תשבות (שם שם לה), ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג), וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו', כי גם בעבד שביעית כיובל כו'. והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש, וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת, וקראתם דרור בארץ (פסוק י), כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א), שבה נאמר והארץ אזכור (להלן כו מב), וכבר זכרתי זה פעמים:
ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא ב) באמרם, חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, כי כל שמיטה שער בית אחד, והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש:
רמב"ן ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח
(כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ – החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו'. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס:
והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ, וכתיב (שם פסוק כד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות…
והנה בחוצה לארץ, אע"פ שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם…
והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בכל העולם ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא טז), כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר (מ"ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ, והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם. וכן שנו בספרא (קדושים יא יד), ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. ובספרי (האזינו שטו) ואין עמו אל נכר (דברים לב יב), שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו'. והוא מאמרם (כתובות קי ב) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, ואומר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים…
ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג), ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם:
והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה…
ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה, אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב), תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה):
קדושת פירותיה
ויקרא פרשת בהר פרק כה
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: … (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק והלכה ו
חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה תהיה בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קדש תופשת דמיה, נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה.
פניני הלכה, שמיטה ויובל, פרק ד', קדושת פירות, הלכה ז'.