האישה נקנית "בשלש דרכים"- שלוש סוגים של חיבור בין האיש לאשתו

 

א. כותרת המשנה- האישה נקנית "בשלש דרכים"- קנין בשלש מישורים של האישה

ב. ההווא אמינא בירושלמי

ג. "אתקוש הוויות להדדי"- המשך האיחוד המהותי בין שלושת דרכי הקנין

ד. סיכום ביניים

ה. קנין כסף- קנין במישור החומר והמשקל שבאישה

ו. קנין שטר- קנין במישור האותיות שבאישה

ז. קנין ביאה- המישור המעשי האישותי שבאישה

 

 

המשנה:

 

האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.

 

שאלות על המשנה:

האם אשה נקנית כמו חפץ? מהו "קנין"?

האם לדעת בית הלל אישה שווה פרוטה (כעשר אגורות)?

מדוע המשנה צריכה לכתוב את הכותרת? וכי אין אנחנו יכולים לספור לבד?

 

 

א. כותרת המשנה- האשה נקנית  "בשלש דרכים"- קנין בשלש מישורים של האישה:

 

אנחנו ננסה ללמוד על המשמעות של הקנין מתוך דקדוק בלשון המשנה. נתחיל בדיוק בכותרת של המשנה. הכותרת לכאורה מיותרת.

 

מסקנה:

כשהמשנה מביאה "האשה נקנית בשלש דרכים", היא לא סתם מאריכה, היא מדגישה משהו, היא כאילו אומרת "יש לך שלוש דרכים ולא משנה באיזה אחד מהם תבחר". זה המשמעות בהדגשה לשונית בצורה פשוטה.

 

שאלה:

מדוע צריך את ההדגשה הזאת? מה הייתי חושב אילולי ההדגשה הזאת, הרי ברור שאפשר לבחור כל אחד מהשלוש דרכים!?

 

מסקנה:

מכאן צריך להבין שמאחורי ההדגשה של המשנה "בשלש דרכים" עומדת הווא אמינא שצריך את כל שלושת הקניינים כדי לקנות אישה (וכנגד הבנה זו צריכה המשנה לבוא ולשלול ולציין "בשלש דרכים"- "ולא משנה באיזה אחד מהשלוש דרכים תבחר").

 

שאלה:

מה ההגיון (בהווא אמינא) שנצטרך את שלושת הקניינים?!

 

לפני ההסבר, נחזק את ההסתכלות על ידי התבוננות בירושלמי. הירושלמי במהלך הראשון על המסכת מעלה את ההווא אמינא ואת הדחיה שהעלנו:

 

 

ב. ההווא אמינא בירושלמי

 

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה א:

גמ' כיני מתני' או בכסף או בשטר או בביאה ותני ר' חייה כן לא סוף דבר בשלשתן אלא אפילו באחד מהן.

קרבן העדה: כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' שהאשה נקנית באחד משלשה דרכים או בכסף וכו': 

לא סוף דבר. לאו דוקא בשלשה דרכים יחד נקנית אלא אפי' באחד משלשתן נקנית:

 

ר' חייא מציין שהמשנה לא מתכוונת שצריך את כל הקניינים (כסף שטר וביאה) אלא "או או קתני" ומספיק  אפילו אחד מהם.

 

מה ההווא אמינא ומה המסקנה?

 

נראה שההבנה שצריך את שלושת הקניינים נובעת מההבנה שכל קנין פועל משהו אחר. אם כל אחד מהקניינים (כסף שטר וביאה) היה פועל את אותו התוצאה לא היינו מעלים בדעתנו שצריך שלוש פעמים לבצע את אותו הפעולה (שהרי זה עושה בדיוק אותו דבר!). ההבנה היא שכל קנין מתייחס לקנין מ"סוג שונה". לא מדובר על פעולה טכנית שצריך לבצע על מנת להגיע לתוצאה מסויימת. אם היה מדובר על מעשה הסכמי לא היו מעלים כלל את האפשרות לחייב את שלושת הקניינים, הרי אין הווא אמינא לחייב לעשות את אותו פעולה (עם אותו תוצאה) שלוש פעמים. מכאן שלא מדובר על מעשה הסכמי (כגון מעשה שמגלה לנו ששני הצדדים הסכימו להתחתן). על ידי הקניינים נפעל משהו באישה שהוא מעבר להסכמה הדדית ביניהם. עצם הקנין מתייחס למישור מסויים באישה וכל קנין מתייחס לרובד אחר של חיבור בין האיש לאישה ועל כן אנו נצרכים לשלושת הקניינים על מנת שיהיה "קנין". (ממילא אנחנו נצטרך להבין ולהגדיר כל אחד משלושת הקניינים ולראות לאיזה רובד באישה הוא מתייחס בדיוק).

 

מה היא מסקנת הירושלמי? האם דחינו את ההבנה הזו (שכל קנין היא תוצאה שונה) כאשר אנו אומרים שלמעשה מספיק אחד מהקניינים?

 

 

מסקנת הירושלמי:

 

הקונטרסי שיעורים מסביר שגם למסקנה הבנה זו (שיש שלוש תוצאות שונות) נשארה:

 

קונטרסי שיעורים (הרב גוסטמאן) קידושין שיעור א' אות ב':

וגדולה מזו מצאנו בירושלמי דיש מקום לומר דבעי שלשה מעשי קדושין ביחד כדי שיחולו קדושין גמורין שנכללו בו ג' ענייני חלות הקידושין הנ"ל…ומסתבר לומר דכוונת הירושלמי דאי הווא אמינא אשה נקנית בשלשתן יחד היינו דכיון דישנן בקדושין שלשה עניינים הנ"ל בעי מעשה מיוחד על כל ענין וענין, חלק הקנין שבקדושין חייל דוקא על ידי כסף…וחלק ההתייחדות לאישות חייל דוקא על ידי ביאה שזהו ענין אישות, וחלק האיסור חייל דוקא על ידי שטר קדושין…קמשמע לן דאו או קתני, ונהי דהאמת הוא כן דישנם בקדושין כל השלשה עניינים הנ"ל מכל מקום כולהו חיילי על ידי מעשה אחת או בכסף או בשטר או בביאה.

 

ישנם "ג' ענייני חלות" בקידושין, על ידי מעשה אחד האדם מסוגל לפעול את שלושת ה"ענייני חלות". אם נתרגם את זה, יוצא שאכן באישה ה"קנין" הוא יצירה "תלת מימדית" (מימד כסף, מימד שטר ומימד ביאה), רק שמבחינה מעשית אפשר על ידי אחד מהם, וזה בגלל שאצל האישה שלושת העניינים האלה מאוחדים זה בזה.

 

נחזור למשנה:

 

הבנת כותרת המשנה:

בהדגשה של המשנה בכותרת "בשלש דרכים" ראינו שיש הדגשה "לא משנה באיזה אחד מהדרכים תבחר". מתוך כך נאלצנו להסביר את ההווא אמינא שצריך את שלושת הקניינים. מתוך זה הבנו שלא מדובר על פעולה טכנית נקודתית (שבזה אין הבדל בצורת הקנין כלל!). לא מדובר על מעשה הסכמי (ששני הצדדים הסכימו להתחתן), על מעשה הסכמי[1] לא היינו מעלים בדעתנו הווא אמינא שצריך לבצע פעולה שלוש פעמים. מדובר על שלושה אופני חיבור בין האיש לאשתו שמתייחסים לשלושה מישורים שבאישה.

האם בכותרת של המשנה "האשה נקנית בשלש דרכים" יש להבין באופן שביטלנו את כל ההבנה הזאת שצריך את שלושת הקניינים ומספיק אחד?

נראה שלא!

אם היינו רוצים להישאר בכך שמדובר על פעולה טכנית נקודתית (או משהו הסכמי), לא היה צריך כלל להביא את הכותרת. הרי אנחנו מעולם לא היינו מעלים בדעתנו רעיון כזה להצריך את שלושת הקניינים (ועדיף היה לא להביא כלל כותרת והיינו מבינים שאישה נקנית "באחד מהדרכים"). לכן כאשר המשנה מביאה את הכותרת "בשלש דרכים" יש להבין שהמשנה עושה שתי פעולות מנוגדות במקביל:

מצד אחד, המשנה מפרידה את שלושת הקניינים להתייחס למישורים שונים שבאישה (הרי זה ההווא אמינא שהכותרת מלמדת, וכמו ההווא אמינא בירושלמי). לא מדובר על שלוש פעולות שכולם מביאות לאותה התוצאה. כל אחד מביא לתוצאה שונה.

מצד שני, המשנה מאחדת את הקניינים כך שמבחינה מעשית ניתן לקנות באחד משלושת הדרכים אבל אין זה אומר שהקנין לא מתייחס לשלושת המישורים השונים שבאישה. הקנין ממשיך להתייחס לשלוש "סוגים" שונים של חיבורים בין האיש לאשתו (חיבור כסף, חיבור שטר, וחיבור, ביאה) רק שאת שלושתם ניתן ליצור על ידי אחד (כמו שראינו בקונטרסי שיעורים בפירוש המסקנה בירושלמי).

הפני יהושע אכן מייחס את הדיוק בירושלמי לכותרת המשנה "האשה נקנית בשלש דרכים":

 

פני יהושע מסכת קידושין דף ג עמוד א:

גמרא מנינא דרישא למעוטי מאי. אף על גב דבירושלמי מסיק עלה דמתניתין רבי חייא אמר לא סוף דבר שלשתן אלא אפילו אחד מהן אפ"ה סבר תלמודא דידן דלא איצטריך למיתני מנינא משום הכי כדאשכחן נמי בכולהו מתניתין דפירקין דקתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואף על גב דחדא מינייהו מהני אפ"ה לא נחית למנינא. ובירושלמי רבי חייא מימרא דנפשיה קאמר[2].

 

 

ג. "אתקוש הוויות להדדי"- המשך האיחוד המהותי בין שלושת דרכי הקנין:

 

נחזק את הכיוון בלימוד היקש של הגמרא- "אתקוש הוויות להדדי". הגמרא בכתובות מביאה שיש לאבא זכות לקדש את בתו בכסף בשטר וביאה:

 

מסכת כתובות דף מו עמוד ב:

האב זכאי בבתו בקידושיה – בכסף, בשטר, ובביאה.בכסף מנלן אמר רב יהודה אמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר ומנו אביה…שטר, וביאה. מנא לן? אמר קרא: +דברים כ"ד+ והיתה לאיש אחר, איתקוש הוויות להדדי.

 

אחרי שהגמרא מביאה מקור לקידושי כסף שהאבא זכאי לקדש את בתו ("ויצאה חינם אין כסף" אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר) היא שואלת על שטר וביאה מנין שיש לאבא זכות. על כך היא מביאה היקש בין כל ההוייות (אופני קנין).

 

שאלה:

לכאורה אנחנו לא צריכים את ההיקש הזה בכלל! ברגע שאנחנו יודעים שלאבא יש זכות לקדש את בתו בכסף לכאורה פשוט וברור שיש לו גם זכות לקדש את בתו בשטר וביאה!?  הרי אפשר לפתוח במסכת קידושין במשנה הראשונה ולראות שיש שלוש דרכים בהם האישה נקנית. אם כן, מהי כוונת הגמרא שמצריכה פסוק בכלל? ומה נתחדש אחרי שהגמרא כן הביאה את ההיקש בפסוק? אם יש לאבא זכות להביא לתוצאת הקידושין באופן אחד (כסף) ברור שיש לו זכות להביא לתוצאת הקידושין בשני האופנים הנוספים (שטר וביאה).

 

הסבר:

נראה שהסיבה שהגמרא חייבת פסוק לשטר וביאה כי היא מבינה ששטר וביאה שונים מהותית מקנין כסף. אם היה מדובר רק על פעולה טכנית נקודתית ברור שברגע שאנחנו יודעים על אופן אחד אז אפשר להשליך על שאר האופנים. כגון: אם אפשר לקנות משהו בלחיצת יד אז ברור שאפשר גם על ידי חתימה בצ'יק. אלא אם נסביר שכל קנין פועל באופן שונה מחבירו, קנין כסף שונה מהותית בתוצאה שהוא יוצר באישה מקנייני שטר וביאה. אם זה היה רק הבדל בפעולה לא היה צריך פסוק.

על כך באה ההיקש בפסוק – "אתקוש הוויות להדדי":

כל הקניינים הוקשו אחד לחבירו, כל אחד מהקניינים כלול משלושת הקניינים. שלושת המישורים שבאישה מאוחדים (מישור ה"כסף" מישור ה"שטר" ומישור ה"ביאה") ולכן האבא זכאי בשלושתם. יוצא שההיקש של "אתקוש הוויות להדדי" ממשיך את הדיוק שלנו בכותרת של המשנה "האישה נקנית בשלוש דרכים" (וכמו שראינו בירושלמי ובקונטרסי שיעורים) שבאה לאחד מבחינה מהותית בין שלושת הקניינים.

קיצוניות באיחוד שבין שלושת הקניינים אנו מוצאים בר"ן. הר"ן מביא (ודוחה) את שיטת בעל העיטור שאי אפשר לקדש אישה בתורת כסף במחובר לקרקע:

 

ר"ן מסכת קידושין א' עמוד א' ד"ה בית שמאי:

מיהו איכא מאן דאמר (בעל העיטור) דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין הני מילי מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הויה ליציאה ומהך היקישא ילפינן קדושי שטר וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לא שאין כותבין את הגט במחובר לקרקע… אף הויה נמי במחובר לא…וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקידושין הני מילי בקידושי שטר…דמקשינו ליציאה אבל נתן קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה…דאע"ג דכי מקשינן הויות להדדי לגמרי מקשינן להו…אפילו הכי כיון דההיא דגיטין לא מוכחא…מסתברא דהוו קידושין…

 

לשיטת בעל העיטור, אע"פ שאפשר לקדש אישה בשווה כסף (בגדים וכלים) אי אפשר לקדש אישה בקרקע או במחובר לקרקע. הוא לומד זאת מגיטין ששם אסור במחובר, יש לימוד העושה הקבלה בין גט לקידושין ("מקיש הויה ליציאה") ומקידושי שטר הוא "מייבא" את הדין הזה גם לקידושי כסף. הר"ן דוחה את דבריו ומסביר שדין זה של פסול מחובר קיים רק בשטרות וזה לא קשור לשווה כסף ולכן אין להעתיקו לקידושי כסף.

אם נסביר את שיטת בעל העיטור נוכל לומר שה"אתקוש הוויות להדדי" כל כך מאחד בין שלושת הקניינים עד כדי כך שהוא גורם להעתיק דין "שטרי" (פסול מחובר) גם לקידושי כסף. אע"פ שבעל העיטור לא נפסק להלכה נוכל ללמוד מכך על האיחוד המהותי שבין שלושת הקניינים.

 

 

ד. סיכום ביניים:

 

מתוך הכותרת של המשנה ("האישה נקנית בשלש דרכים") הבנו שיש למשנה הווא אמינא שצריך את שלושת הקניינים ביחד (ועל זה היא באה להדגיש שמספיק אחד מהם "לא משנה באיזה דרך תבחר")[3]. מתוך כך למדנו שהקניינים לא מהווים מעשים נקודתיים על מנת להגיע לאותו תוצאה משותפת. הקנין יוצר חיבור בין האיש לאשתו. חיבור זה קיים בשלוש מישורים שונים שבאישה- מישור הכסף, מישור השטר ומישור הביאה. למסקנת המשנה "בשלוש דרכים" שלושת המישורים מאוחדים זה בזה באישה ולכן מבחינה מעשית ניתן להסתפק באחד מהשלושה. גם למסקנה, שלושת החיבורים ממשיכים להתקיים באישה במקביל.

אם נחבר מסקנה זו להקדמה (מהפסוקים ומדין טבילת כלים) נוכל לומר שבקנין, האישה נוצרת מחדש עם "שמו" של הבעל בתוכה. "שם" זה של הבעל שנוצר באישה בקנין נוצר בשלוש אפיונים ומישורים שונים (להבנה שצריך את שלושת הקניינים בירושלמי, ובקונטרסי שיעורים). "שם" הבעל במישור הכסף, "שם" הבעל במישור השטר ו"שם" הבעל במישור הביאה. כל מישור כזה לא מתייחס למעשה נקודתי בלבד. הקנין של אישה היא יצירה "תלת-מימדית" של "שם" הבעל (כסף שטר וביאה) באישה.

 

נעבור להתבונן בשלושת הקניינים כפי שעולה מפשט המשנה:

 

 

 ייחודיות כל קנין- כסף שטר וביאה- כמתייחס למישור אחר (ולא רק כפעולה טכנית):

 

ה. קנין כסף- קנין במישור החומר והמשקל שבאישה

 

מסכת קידושין דף ב עמוד א:

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. בכסף – בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי.

 

לכאורה היה נראה שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל הוא לגבי השווי של אישה. בית הלל לכאורה הלכו למינימום של מה שאפשר לקנות איתו. היות והיום פרוטה שווה מעט מאוד, העלה הסמ"ע אפשרות ששיעור הפרוטה משתנה היום:

 

חלקת מחוקק אבן העזר סימן כז' ס"ק כד':

ועיין בחושן משפט סימן פח' מ"ש הסמ"ע דצריך עיון בזמן שלנו שהפירות ביוקר אם חשוב שווה פרוטה לקדש בו אשה כלומר ולא יהיו רק קידושי ספק.

 

הסמ"ע הבין שזה המינימום שאפשר לסחור בשוק.

אמנם הסמ"ע לא התקבל:

 

שו"ת היכל שלמה חופה וקידושין עמוד קעא':

משקל חצי שעורה הוא פחות מחצי גרם. כסף צרוף במשקל כזה, שוה בימינו כמה אגורות. אע"פ שבסכום כזה לא ניתן לקנות כלום, מכל מקום הוי קידושין (אם הסכימה)- כן דעת רוב האחרונים. ודלא כסמ"ע[4].

 

כך ביאר הגר"א, שהחשבון הוא רק לפי התכת הכסף שבמטבע:

 

ביאור הגר"א יורה דעה סימן שה:

[ד] וי"א כו'. צריך לידע שאין משתנה שיעור הפרוטות וכל המטבעות מימות משה כמ"ש בפ"ק דקדושין (י"ב א') סבר רב יוסף פרוטה…ושקלו הגאונים הפרוטה ומצאו ששוקל חצי שעורה כמ"ש הרי"ף ורמב"ם … והנה בימות הראשונים היה מטבע שלהם כסף צרוף וגדול והיה בשביל זה כסף בזול מאד עד … ואח"כ התחילו לזייף המטבעות ולתת נחשת בתוכו ונתייקר הכסף עד שבימי מהרי"ל היה זקוק חמשה זהובים כמש"ש בסי' פ' ואחריו בימי מהרי"ו היה זקוק בששה …אבל עכשיו שנתקלקלו המטבעות ונזדייפו מאד מאד לא שערום אבותינו … ועכשיו אלו היינו באין לשער בכסף המטבע עצמו והנחשת שבתוכו אף ששוה קצת אין לחשוב כלל כמ"ש בנ"ש כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו והוצאתו וכ"ה ברמב"ם וש"פ החשבון רק לפי הכסף שבתוכו היה החשבון רב אלא שמ"מ יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף… עבת"כ פ' בחקותי ספי"א עשרים גרה יהיה השקל מנין שאם רצה לרבות ירבה ת"ל יהיה ומנין שאם רצה לפחות לא יפחות ת"ל הוא (ע"כ):

 

וכך ביאר ה"אבני מילואים" שהשיעור הוא קבוע לפי משקל המתכת של חומר הכסף:

 

אבנ"מ סי' כז' סעיף קטן א', וסעיף קטן כא':

מדברי הרי"ף והרמב"ם…נראה דמשקל חצי שעורה כסף הוא פרוטה לקידושין…ומשמע בין הוזל הכסף בין הוקר לעולם הוי שיעור קדושי כסף משקל חצי שעורה, וכן נראה מדברי הטור…וע"ש בדק הבית שכתב דכל כסף פחות מחצי שעורה אפילו שוה טובא מדברים אחרים אין כאן שיעור כסף שהצריכה תורה לקדושין…משמע דכסף דקרא הוא מתכת כסף…וכסף הוא כסף ממש ומשום דס"ל לבית הלל דכסף משקל חצי שעורה היינו כסף חשוב מש"ה ס"ל בפרוטה והוא חלק שמינית שבאיסר…בסמ"ע כתב דצריך עיון למעשה בזמן שלנו שהפירות ביוקר אם חשוב שוה פרוטה לקדש בו איזה ע"ש. ולפי מה שכתבנו בס"ק א' דעיקר כסף דקרא היינו כסף מתכת במשקלו שיערו חכמים דמשקל חצי שעורה חשוב כסף ושוה כסף סובב הולך על המשקל חצי שעורה שיהיה שוה לקנות בו חצי שעורה כסף ע"ש אם כן תו לא אזלינן בתר יוקר וזול התבואה אלא שיוכל לקנות בו חצי שעורה כסף…ואולי היה הלכה למשה מסיני כמו כל השיעורין כזית וככותבת דהוא הלכה למשה מסיני.

 

וכך ביאר החזון איש:

 

חזו"א אב"ע סי סו' אות כ':

אבל מה שכתב הסמ"ע שדין הפרוטה ופדיון הבן משתנה לפי החשיבות תמוה מאד שאין השיעור משתנה לעולם…והרי זו היתה דעת רב יוסף קידושין יב' א' שהפרוטה משתנה לפי חשיבותה בדור ואסיקנא שאינו כן אלא הפרוטה קצובה בכל דור וכבר באר כל זה הגר"א סימן שה'.

 

על פי המנהג היום, כל הנשים כולן מתקדשות בפרוטה ולא ביותר מזה:

 

רמ"א אבן העזר סימן לב' הלכה ב':

ומכל מקום נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה, גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן.

 

על פי מקורות אלה כבר אי אפשר לומר שקנין כסף פועל על יסוד ה"שוק" ומה שאפשר לקנות עם כסף שהרי עם שווי של פרוטה היום אי אפשר לקנות שום דבר!  (וגם אם כן אפשר, לא זהו היסוד כי זה יכול להשתנות). אם היסוד הקנייני של קנין הכסף היה היכולת לקנות בשוק אז ברור שזה היה אמור להשתנות היום (כשיטת הסמ"ע שלא התקבלה).

מכאן צריך להבין שיסוד קנין הכסף נובע מעצם המשקל והחומר כסף (כמפורט באבני מילואים)[5].

 

 

ו. קנין שטר- קנין במישור האותיות שבאישה:

 

מתוך המשנה ניתן לראות את הייחודיות של קנין שטר מתוך ההקבלה לשטר גט:

 

מסכת קידושין דף ב עמוד א:

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. בכסף – בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל.

 

שאלות:

א. מדוע המשנה כאן מביאה את אופני היציאה של אישה (גט ומיתת הבעל) במסכת קידושין, לכאורה המקום האמיתי שלהם הוא במסכת גיטין!?

ב. האם ניתן לומר על "שחרור" האישה שהוא מהווה "קנין"? לכאורה מדובר רק על שחרוור מקנין ולא על קנין חדש, מדוע המשנה מכנה את השחרור הזה כקנין?

 

מסקנה:

גם אופני ה"יציאה" של אישה מוסיפים להגדרת "קנין" גם לשלב הראשוני של הקידושין (הרישא של המשנה). מכאן נוכל ללמוד שאם האישה גם נקנית בשטר וגם "קונה את עצמה" בגט (שהוא שטר), דבר זה צריך ללמד על האופי של קנין השטר.

הגמרא מתייחסת לדבר הזה. המקור לקידושי שטר באמת מגיע מגט:

 

מסכת קידושין דף ה עמוד א:

ומנין שאף בשטר? … אמר קרא: +דברים כד+ ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר, אף הויה נמי בשטר. ואקיש נמי יציאה להויה, מה הויה בכסף, אף יציאה בכסף! אמר אביי, יאמרו: כסף מכניס כסף מוציא, סניגור יעשה קטיגור? אי הכי, שטר נמי יאמרו: שטר מוציא שטר מכניס, קטיגור יעשה סניגור? מילי דהאי שטרא לחוד, ומילי דהאי שטרא לחוד

רש"י:

האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד – בזה כתוב לשון כניסה וזה מפורש לשון יציאה.

 

הגמרא מציעה שגם כסף תוכל לגרש אישה. הגמרא מעמידה חילוק עקרוני בין קנין השטר לקנין הכסף. קנין שטר יכול גם לגרש וגם לקנות כי "מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד". המילים הכתובים בשטר שונים. הגמרא בהמשך מציעה שגם בכסף זה לא אותו כסף ועונה שזה אותו מטבע.

 

שאלה:

אם דיון הגמרא כאן הוא רק ביחס למה שאנשים רואים, נראה שהיה ניתן לפתור את הבעיה- כגון שמי שמקדש או מגרש בכסף יהיה חייב להגיד בקול רם את מה שהוא עושה. מדוע הפתרון מועיל רק לשטר?

 

מסקנה:

דיון הגמרא אינו רק ביחס ל"מה שאנשים חושבים" אלא מה פועל את הקנין מבחינה אמיתית. בקנין שטר המהות שפועל את הקנין הוא האותיות והמילים הכתובות בו. האותיות של השטר לא רק מגלות לנו מה כוונת הבעל, אלא הם בעצמם פועלות את הקנין.

 

גם תוספות מציין לנו הבדל עקרוני בין שטר הקנין של אישה לבין שטר מכירה רגילה- בכך שהקונה כותב את השטר:

 

תוספות מסכת קידושין דף ה עמוד א:

ומניין שאף בשטר – ומק"ו דאמה העבריה שאין נקנית בביאה ונקנית בשטר ליכא למימר חדא משום … ועוד דכיון דלרב חסדא אב כותבו ליכא למילף באשה שאינה נקנית בזה הענין שהבעל כותבו.

 

מעצם העובדה שהקונה (הבעל) כותב את השטר מראה שלא מדובר על שטר מכר רגיל. מתוך שתי נקודות אלה (שהבעל כותב את השטר וש"מילי דשטרא" פועלות את הקנין) ניתן להגדיר כבר את "מישור השטר":

 

כפי שבארנו (מלשון ה"שלוש דרכים") כל אחד מהקניינים מתייחס לסוג אחר של חיבור שבין האיש ואשתו. אם נתרגם את קנין השטר למישור של חיבור נוכל לומר שקנין השטר מתייחס למישור האותיות שבאישה. ניתן להתבונן על כל העולם כולו מצד ה"אותיות" שבו (בשטר מה שפועל את הקנין הוא ה"מילי" ולא רק כאמצעי להבנת כוונת הבעל כפי שהסברנו). זה מימד מאוד ראשוני ו"רוחני" (העולם נברא מאותיות), בקנין שטר החיבור נעשה ברמה הזאת.

 

 

ז. קנין ביאה- המישור המעשי האישותי שבאישה

 

מתוך המשנה נוכל ללמוד על קנין ביאה. גם ביבמה קונה ביאה (בלבד):

 

מסכת קידושין דף ב עמוד א:

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. בכסף – בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה, ובמיתת היבם.

 

שאלה:

מדוע המשנה מביאה לנו את אופני הקנין של יבמה? לכאורה קניינים אלה היו אמורות להגיע במסכת יבמות?

"היבמה נקנית" לכאורה כלל אינו דומה לקנין אישה, זה נישואין וזה אירוסין, מדוע המשנה משתמשת באותו לשון "נקנית" לשניהם?

 

מסקנה:

מכך שהמשנה הביאה את היבמה כאן סימן שגם קנייני היבמה מסייעים וקשורים להגדרת ה"קנין". השוואה זו שבין אישה רגילה לבין יבמה באה לידי ביטוי בגמרא שמנסה ללמוד את קנייני היבמה לקנייני האישה. כך ביחס לקנין חליצה:

 

מסכת קידושין דף ג עמוד ב:

מניינא דסיפא (למעוטי מאי?) למעוטי חליצה, סד"א תיתי בק"ו מיבמה, מה יבמה שאינה יוצאה בגט – יוצאה בחליצה, זו שיוצאה בגט – אינו דין שיוצאה בחליצה, קמ"ל.

 

וכך גם ביחס לנסיון הגמרא ללמוד קנין ביאה:

 

מסכת קידושין דף ד עמוד ב:

ובעלה – מלמד שנקנית בביאה. והלא דין הוא: ומה יבמה שאין נקנית בכסף – נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף – אינו דין שנקנית בביאה!

 

מקל וחומרים אלה אנו למדים שיש השוואה בין יבמה לאישה (שהרי כל קל וחומר בנוי על בסיס משותף שבין הקל והחמור). השוואה זו מופיעה במשנה בכך שגם היבמה נכתבה ביחד עם האישה באותו משנה.

 

מסקנה:

קנין הביאה של יבמה תסייע לנו בהגדרת קנין הביאה שבאישה.

מהו האפיון של קנין ביאה ביבמה? המשנה ביבמות מפרטת:

 

מסכת יבמות דף נג עמוד ב:

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפי' הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס, אחד המערה ואחד הגומר – קנה, ולא חילק בין ביאה לביאה.

 

מהמשנה ביבמות רואים שהביאה ביבמה קונה אפילו בשוגג ובאונס. הרצון והכוונה אינם נצרכים. בביאה המעשה הוא הדומיננטי. בלי צורך במחשבה.

 

הריטב"א מבאר שהביאו את קנין הביאה במשנה אחרון ברשימת הקניינים כי אסור לקדש בביאה:

 

חידושי הריטב"א קידושין דף ב עמוד א:

איכא למימר דאקדים תנא למיתני כסף ושטר מקמי ביאה משום דהני אורחא דמילתא טפי, ולא עוד אלא דאסור לקדש בביאה ורב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כדאיתא במכילתין (לק' י"ב ב').

 

האיסור לקדש בביאה מובאת בגמרא:

 

מסכת קידושין דף יב עמוד ב:

דרב מנגיד על דמקדש בשוקא, ועל דמקדש בביאה…

רש"י:

דרב מנגיד כו' – משום פריצותא.

 

אם נתרגם איסור זה להבנה לגבי קנין הביאה, יוצא שבגלל שקנין ביאה הוא קנין מאוד מעשי ואישותי במעשה (אפילו בלי רצון וכוונה ביבמה) נידו את מי שקידש כך כי זה פריצות. פריצות נובע מכך שהגוף  עלול להיות נמוך ושטחי. "פריצות" זו נובעת מהגדרת קנין הביאה.[6]

 

בעוד שאצל יבמה קנין הביאה פועל את הנישואין, בקנין אישה הביאה פועלת רק את השלב הראשוני יותר של האירוסין:

 

מסכת קידושין דף י עמוד א:

איבעיא להו: ביאה, נשואין עושה או אירוסין עושה?

 

ונפסק להלכה שביאה אירוסין עושה (שולחן ערוך סימן כו' הלכה ד').

 

סיכום לקנין ביאה:

קנין ביאה הוא קנין שמתייחס למעשה האישותי כמו שראינו בקנין יבמה. המשנה יוצרת זיקה בין קנייני היבמה לקנייני האישה (גם בגלל הבאתה כאן באותו משנה, גם מהשימוש באותו "נקנית" וגם מהקל וחומרים שראינו בגמרא). קנין זה מתייחס למישור המעשי שבאישה (עד כדי שקנין זה נחשב כ"פריצות"). המדהים הוא, שאף על פי שקנין זה הוא מתייחס למישור המעשי האישותי שבאישה הוא עדיין "נקי" מספיק והוא פועל רק את השלב הראשוני של האירוסין. כלומר, הפיזיות והמוחלטות של קנין הביאה לא "מונעת" ממנו לפעול רק את השלב ה"עדין והנקי" יותר (של "שם" הבעל).