פתיחה.
דחיית מעשה התיבה כאקט של הצלה
התיבה – תהליך של צמצום כוחות
התיבה- צמצום האור האלוהי כפי תכונות המציאות
הגומא, החמר, הסוף והיאור – האמצעים להתאמת האור האלוהי לתכונות המציאות
הגומא
החומר
חיבור האור הבראשיתי למעגל החיים הממוני
התאמת האור הבראשיתי למקור המים המחיים
פתיחה
אם בביאור החלקים המצוותיים והמשפטיים שבתורה, אנו נתקלים בקשיים עצומים, מתוך הניכור של מערכת העשייה המצוותית מהוויית החיים שלנו, הרי בביאור החלקים הסיפוריים שבתורה, הקושי שלנו גדל פי כמה וכמה. פה אין אנו נתקלים בניכור ובחוסר ההבנה, אלא אדרבא, לכאורה בפשטות תהומית עד כדי ילדותיות בלתי נסבלת, של סיפורים, המתורגמים זה מאות בשנים ע"י אלפי דרשנים למסרים חינוכיים ומוסריים, שאין בהם בכדי להצדיק את ההתייחסות לתורה כמציאות נבדלת מן החיים האנושיים.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא סיפור לידת משה והצפנתו בתיבה.
דחיית מעשה התיבה כאקט של הצלה
במאמר זה, אנו נדחה בשלב הראשון את דרך התפיסה המוסרית האנושית של מעשה זה, מתוך עובדות מן הפרשה עצמה. דחייה זו תאפשר לנו לנסוק לגובהי התפיסה התורתית, ולהציג באור שונה לגמרי את פרשת התיבה, באופן שכל שלב ועובדה בה מעורבים בעיצוב הנהגת משה את עם ישראל.
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב' א'-ג').
סיפור שימת משה בתיבה על שפת היאור, נתפס לכאורה כסיפור אנושי של הצלה, ממנו יכולים אנו ללמוד על מסירות הנפש של אימו, ושל אחותו הניצבת מרחוק לדעה מה יעשה לו. אולם התבוננות מדוקדקת בפרטי המעשה, מגלה לנו התנהלות תמוהה ביותר אם לא מטורפת, הרחוקה ביותר מלהיות התנהלות של הצלה, כפי שנדמה היה לנו.
דברי הכתוב בסוף פרק א', מלמדים אותנו על הסיבה המביאה לצורך לעזוב את משה על שפת היאור:
"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א', כב).
על בסיס ציווי זה של פרעה, ברור שסביבות היאור הוא המקום המסוכן ביותר לוולדות היהודים. כיוון שזיהוי הילד כיהודי הוא וודאי (מהיותו נימול), הדרך מכאן להשלכתו ליאור היא קצרה ביותר. למקום הזה שולחת בת לוי את ילדה, כשרואה היא שאין היא יכולה להצפינו. ברור אם כן, שבחירת היאור כמקום השמתו של משה, אינה יכולה להיות מטעם של הצלה כפי שהצגנו אותו ברמה הפשטנית.
ביאור הגמרא את סיבת השימוש בגומא בתיבת משה, מרחיק עוד יותר את תפיסת התיבה כדרך הצלה של משה ממוות:
"ותקח לו תבת גומא (שמות ב') – מאי שנא גומא? א"ר אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".
רש"י: "שחביב עליהן ממונן – שדמיו מועטין ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים שקשים וחזקים" (סוטה יב, ע"א).
שימוש בת לוי בתיבת גומא, כיוון שדמיה מועטין, על חשבון רמת שימורו של משה, נשמע טיעון אכזרי ובלתי ניתן לתפיסה. טיעון זה סותם לגמרי את הגולל על הבנת פרשיית התיבה, כמעשה שנועד לשמר את משה מן המוות, ופותח מחדש פרשייה זו להתבוננות עמוקה יותר, העתידה להוציא פרשייה זו מן הממד הסיפורי הילדותי, לממד העקרוני התורתי. הגדרת הגמרא מעשה "חסכון" זה של אם משה כמתאים ל"צדיקים", רק מגבירה את הצורך לבאר את הגדרים על פיהם מתנהלים התורה ואנשי התורה במציאות.
את הפתח להבנתה המהותית של פרשיית התיבה, פותח לנו רש"י בהשוואה שהוא עושה בין תיבת משה לתיבת נוח:
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר".
רש"י: "בכפר – זפת בלשון ארמי. ומצינו בתלמוד כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ" (בראשית ו', יד).
למרות שהמושג "תיבה" משמש הן ביחס לתיבת נוח והן ביחס לתיבת משה, לא היינו מעלים בדעתנו לעולם להשוות ביניהם, מתוך היות התיבה בכל אחד מן המקרים מיוחסת למצב שונה ובתפקוד השונה לכאורה לחלוטין. ההשוואה שטורח רש"י לבצע ביניהם למרות הכל, מחייבת לבחון, האם ישנו בכל אופן יחס בין הפרשיות.
התיבה – תהליך של צמצום כוחות
לשם בחינת אפשרות זו, נתבונן על התהליך שעובר העולם במעבר מתקופת בני דור המבול, לדור בני נוח, דרך שהייתם של נוח, בניו ונשותיהם בתיבה.
על בני דור המבול אנו למדים מסוף פרשת בראשית:
"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".
רש"י: "בני השרים והשופטים דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום אף הם היו מתערבין בהם…" (בראשית ו', א' – ד').
"תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל – שמכפר על מעשה עוזא ועזאל".
רש"י: "עוזא ועזאל – מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו)…" (יומא סז, ע"ב).
יכולת המלאכים היורדים מן השמים להוליד מבנות האדם[1] ושיוך מושג "בני האלוהים" הן למשרתי עליון והן לשרים, מלמדים על עוצמת חיים אלוהית של בני האדם.
על ההחלטה לצמצם את מרחב כוח החיים של בני האדם, אנו למדים עוד לפני המבול:
"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו', ג').
רמב"ן: "כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו".
את התוצאה של צמצום זה, אנו פוגשים לאחר המבול, בהתרת ה' לנוח ובניו לאכל בשר:
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל".
רש"י: "לכם יהיה לאכלה – שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל" (בראשית ט', א'-ג').
על הסיבה לאיסור האדם הראשון באכילת הבשר עומד המדרש:
"ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. מיכן אתה למד שלא הותר לאדם לאכול בשר לפי שלא ברא הקב"ה בריותיו על מנת שימותו, שאם לא חטא אדם לא היו הבריות מתים, ואם תאמר אחרי שחטא אדם למה לא הותר לו לאכול בשר, אם כן מצינו חוטא נשכר" (מדרש אגדה על בראשית א', כט).
מן המדרש אנו למדים שאיסור אכילת הבשר שורשו הוא בחיים בני האלמוות של הברייה. חיים אלו אסורים בהריגה. איסור אכילה זו אף לאחר חטא האדם משנקנסה עליו מיתה, משום "אין חוטא נשכר", וביטולו לאחר יציאת נוח מן התיבה, בלא להתחשב בטיעון זה, מלמדים שרק לאחר חטא האדם יכול היה האדם להשתכר מחטאו. אולם לאחר יציאת נוח ובניו מן התיבה, נעדר מן הבשר "שכר החטא", ועל כן הותר לו הבשר. מכאן יש לנו להסיק, שאף לאחר שנקנסה על האדם מיתה, נשארה טבועה בו וממילא בכל החיים מציאות חיי אין סוף, שעל כן באכילת הבשר היה הוא נשכר. אולם לאחר יציאת נוח מן התיבה מאבדת המציאות כליל את עוצמת חיותה האין סופית, ושוב אין בבשר את כוח חיי ה"אל מוות", שגדיעתו אסורה.
את איבוד המציאות את עוצמת חיי אין סוף שבה יש "לזקוף" לתהליך הכליה הנוצר במבול, שהרי הוא התהליך המבדיל בין האיסור לאכול בשר לבין התרתו באכילה. מהתרת הבשר אנו למדים, שהתהליך העובר על העולם מחוץ לתיבה, אינו פוסח אף על היושבים בתוכה. התבוננות על מרכיבי התיבה, מלמדת על מעורבות התיבה ביצירת שינוי זה:
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר".
רש"י: "עצי גפר – כך שמו. ולמה ממין זה על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו:
בכפר – זפת בלשון ארמי. ומצינו בתלמוד כופרא (בראשית ו', יד).
"ואין משלמין את הכופר, קסברי: כופרא כפרה…" (מכות ב', ע"ב).
אנו רואים שהן שם העצים והן שם הזפת, נגזרים מן התהליך המתקיים מחוץ לתיבה. עצי גופר על שם הגופרית בה נמחו בני דור המבול, ולשון ה"כופר" המתייחס לתהליך הכפרה הנוצר מכוח המבול. מכאן יש להסיק, שקיום החיים ב"תיבה", הוא המצמצם את הוויית החיים ממימד "בני האלוהים" לממד, בו ניתן כבר לאכל בשר בלא שתהיה בכך פגיעה במציאות הנפש החיה.
השוואת רש"י בין תיבת נוח לבין תיבתו של משה, מחייבת אם כן לבחון מהו תפקיד התיבה ביחס למשה, האם גם במשה היא משמשת לשם אותו תהליך צמצום כוחות החיים, כפי שמצאנו ביחס לבני דור המבול?
התבוננות בדברי הכתוב על זמן הולדתו של משה אכן מלמדת על הופעתו כוחות חיים המקבילים לרמת החיים שהייתה מצויה בחיים הבראשיתיים.
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים".
רש"י: "כי טוב הוא – כשנולד נתמלא הבית כולו אורה" (שמות ב', ב').
רשב"ם: "ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו – המפרש לפי שראתהו הטמינתהו [מ]שקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן. א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד…".
"ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב') – תניא…וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה – נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית א') וירא אלהים את האור כי טוב" (סוטה יב, ע"א).
גם המשך המהלך לאחר הולדתו של משה, דומה לזה הקורה לאור הבריאה:
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שמות ב', ב').
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".
רש"י: "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל – אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא…" (בראשית א', ד').
אולם נראה שאם באור הבראשיתי תהליך ה"הבדלה" מתקיים בו, הרי באורו של משה, מעשה ההצפנה אינו צולח:
"וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב' א'-ג').
ברור אם כן שכהמשך ישיר לניסיון הצפנת משה, אף את השמתו בתיבה יש לבחון כמעשה שנועד לצמצם את אורו, כפי התהליך שבארנו ביחס לתיבת נוח. אולם בנקודה זו גם מתחיל השוני של תהליך זה המתרקם במשה מזה שמצינו בכוח החיים הטרום מבולי. שם עולה הצורך בצמצום הוויית החיים מתוך כשלון האדם[2].
התיבה- צמצום האור האלוהי כפי תכונות המציאות
שוני זה שבין צמצום מרחב החיים בדור המבול לבין תהליך הצמצום המתרקם במשה שלא מכוח חטא, מוצא את ביטויו הישיר כבר באופן ההצגה הלשוני של מבנה התיבה של משה בלשון "זפת" ולא "כפר". את לשון ה"כפרה" שב"כפר", ואת לשון ה"גופרית" שב"גופר"[3], אין אנו מוצאים בתיבתו של משה:
"…וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות, סוף פרק א').
השוני במבנה התיבות מגדיר אף הוא את השוני שבין תהליכי הצמצום:
רש"י: "…בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת…" (בראשית ו', יד).
את הדאגה שלא יוזק הצדיק אנו פוגשים אף ביחס ליוסף:
"…וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".
רש"י: "וגמליהם נושאים וגו' – למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע" (בראשית לז, כה).
מדאגה זו ש"לא יוזק הצדיק" חייבים אנו ללמוד הן ביחס למשה ואף ביחס ליוסף, שמעמדם ביחס לתהליכים בהם היו מעורבים היא חיובית. משמעות הדבר שהן מכירתו של יוסף והן נטישתו של משה בתיבה, הינם חלק הכרחי במימוש הוויית החיים האלוהית, בלא שתהליכים אלו יזקפו לכישלונם האישי.
הגומא, החמר, הסוף והיאור – האמצעים להתאמת האור האלוהי לתכונות המציאות
הבנת ה"תיבה", כאמצעי לצמצום האור האין סופי המופיע דרך משה כפי ממדי המציאות, מאפשרת לנו לבאר את ההתעסקות המפורטת כל כך במבנה התיבה, שעתה לאחר ביאור עקרוניותה הרבה כל כך של התיבה בתהליך עיצוב כוחו האלוהי של משה, הופכת אף היא להיות בעלת משמעות עקרונית:
"בחמר ובזפת – זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת" (רש"י שמות ב', ג').
"ותחמרה בחמר ובזפת – תנא: חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע".
תוספות: "חמר מבחוץ וזפת מבפנים – פירש רבי בשם ר"ש בר קלונימוס זה וזה בתוך התיבה והחמר היה מכסה את הזפת אבל מבחוץ לא זיפפה שלא ירגישו כי הגומא דומה לקנה היאור ולא יבחינו התיבה בתוך קנה היאור" (סוטה יב, ע"א).
ברור הוא שלעובדת היות הזפת מבחוץ ולא מבפנים, ולטרחת תו"ס לבאר שהן הזפת והן החומר היו בצד שבתוך התיבה מתוך הדאגה שהגומא הוא שיופיע כלפי חוץ, אין כל משמעות עקרונית אם מתבוננים אנו על התיבה ברמת התפיסה הסיפורית. אך הקדשת תשומת הלב הן של רש"י והן של תו"ס לענייניים אלו מתבארת היטב בדרך התפיסה העקרונית של התיבה. אם רואים אנו את התיבה כגורם המקרב את האור האלוהי שבמשה למציאות, הרי מיקום החומרים השונים שבתיבה יכולים ללמד אותנו על מידת התאמת אור אין סוף זה למציאות. הבנת תו"ס שהגומא נשאר חשוף כלפי חוץ, ע"מ שיתאים לסביבת היאור, מלמדת על אופי צמצום האור האלוהי המתדמה אף בחזותו להופיע כפי חזות המציאות. הזפת שהינו החומר המבודד את האור האלוהי הזה מפני המציאות, נמצא על פי תו"ס במיקום ניסתר בין דופן החומר לדופן הגומא. כפי שנבאר בהמשך, הן הגומא והן החומר מבטאים שניים מגורמי הכוח המרכזיים במציאות האנושית. לעומת זאת על פי רש"י נשאר האור האלוהי בעמדה של נבדלות גדולה יותר מזו שמציג תו"ס, כך שהזפת המבודד הוא שמופיע בדופן החיצונית מול המציאות, באופן שאף אינו משתלב בנוף המציאות.
העיסוק בשאלת התאמת ה"תיבה" לסביבתה, והמהותיות העולה מכך ביחס להתאמת אורו של משה למציאות, מביא לבחינה מדוקדקת יותר של החומרים הבונים את התיבה והסביבה בה הוצב, מתוך הבנה שהרכב החומרים וסביבת הצבתה של התיבה, יש בכוחם להגדיר אף הם את אפיונו של אותו האור, ולהתאימו לגדרי המציאות האנושית.
הגומא
"…וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא …".
רש"י: "גמא – גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק [גומא]. ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה" (שמות ב', ג').
מביאור רש"י עולה שתכונתו המרכזית של הגומא הוא היותו רך. על תכונת הרכות אנו למדים ממצרים:
"בפרך – רבי אלעזר אמר: בפה רך".
רש"י: "בפרך בפה רך – משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה" (סוטה יא, ע"ב).
ה"רכות" הינה אם כן אחד מתכונות המציאות האנושית המנהלת את מגמותיה בדרך של נוחות, ברצונה להגיע למטרותיה. הנקיטה בדרך זו של ה"רכות" מביאה להרמוניה שבין גורמי המציאות השונים. דרך חיים זו מאפיינת את העולם המציאות ה"מצרני".
לעומת תכונת ה"רכות" המאפיינת את המציאות, העולם האלוהי העליון בהיותו מוחלט, הוא מתאפיין בדרך מימוש של "הנחתה" המאפיינת את מעשה ההכאה. כך פועל מטהו של משה במצרים, וכך הוא פועל בתחילת הליכתם של ישראל במדבר בהוצאת המים:
"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יז, ה'-ו')
כשמשנה ההנהגה האלוהית את דרכה לקראת כניסת ישראל לארץ לדרך ההנהגה ה"רכה" של הדיבור, לא עומד משה בשינוי:
"וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו …וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים…וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֹוָד וַיִּקָּדֵשׁ בָּם".
רש"י: "פעמים – לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו" (במדבר כ', ז'-יג).
החומר
תכונת כוח מציאות נוספת המרכיבה את "תיבת משה", היא ה"חומר".
"…ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר …" (שמות ב' ג').
גם תכונה זו מאפיינת את עולם המציאות ה"מצרני" החומרי:
"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א', יד).
שימוש יוכבד בחומר בבניית התיבה, מצרף אף תכונה זו לעצב את האור האלוהי המצומצם עתה בתהליך השמתו בתיבה.
חיבור האור הבראשיתי למעגל החיים הממוני
הבנת מעשה השמת משה בתיבה, החומרים המרכיבים אותה ואופן הרכבם בתיבה כגורמים המעצבים את האור הבראשיתי המופיע ממשה – במציאות, מבארת אף את משמעות דברי הגמרא הקשים בדבר "צדיקים ממונם חביב עליהן מגופן":
"ותקח לו תבת גומא (שמות ב') – מאי שנא גומא? א"ר אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".
רש"י: "שחביב עליהן ממונן – שדמיו מועטין ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים שקשים וחזקים" (סוטה יב, ע"א).
תכונה זו מצינו אף ביעקב:
"ויותר יעקב לבדו (בראשית לב) – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה – לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין צא, ע"א).
כפי שהזכרנו, נראית תכונה זו סותרת כל הגיון ורגש אנושי, המחשיבים את הגוף מעבר לכל סכום של ממון. ברור שלא יתכן להתבונן על תכונה זו כפשוטה ולבטח לא כשהמדובר בצדיקים. התבוננות על מוסג "אחרון חביב" מבאר את משמעותה:
רש"י: "ואת לאה וילדיה אחרונים – אחרון אחרון חביב" (בראשית לג, ב').
ברור שאין כוונת הדברים שדווקא האחרון הוא החביב בעוד השאר חשובים פחות. יש להבין שחביבות האחרון היא בהיותו הסגירה והסיומת של כל המערכת כולה. רק מצד השלמתו את כל המציאות, מגיעה חביבותו. כך יש להבין ביחס לחביבות הממון יותר מן הגוף. מתוך כוחם של הצדיקים לחבר אף את המעגל הממוני להוויית חייהם כמעגל מציאות חי, מהווה הממון המעגל התוחם את מרחב החיים שלהם. תחימה זו היא המביאה לממון את חביבותו המיוחדת. כיוון שכבר הסקנו בתחילת המאמר שלא יתכן לראות את השמת תיבת משה ביאור כנועדה להציל כפשוטו את משה מפני המצרים, וכבר ביארנו איך מרכיבי התיבה מהווים חלק מתהליך התאמת האור הבראשיתי לחוקיות המציאות האנושית. כך גם פה, בחירת אם משה בתיבת הגומא, נועדה לחבר אור בראשיתי זה אף למעגל החיים הממוני בעוצמתו הרבה ביותר. התבוננות בזרעו של משה מראה שאכן מגמה זו מצליחה להתממש:
"…כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: +דברי הימים א' כ"ו+ ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות. וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו" (בבא בתרא קי, ע"א).
התאמת האור הבראשיתי למקור המים המחיים
לאחר ששייכנו את כל הגורמים המרכיבים את התיבה להוות חלק מתהליך התאמת אורו של משה לתכונות המציאות, אין לנו אלא להכיל את אותה מגמה אף ביחס לעצם הבאתו של משה ליאור. כפי שהסקנו, אכן אין מעשה יותר נואל מלנסות להציל את משה ע"י הבאתו למקום בו הורגים את תינוקות ישראל. אולם על פי דרכנו, הבאת משה לא נועדה להרחיקו ממצרים אלא אדרבא לקרבו לדרכי החוקיות המצרית ה"מצרנית", ע"מ שתוכל להתממש.
התבוננות על היחס שבין כוח החיים המופיע כ"אור" וכוח החיים המופיע כ"מים", מראה ניגוד קוטבי בין השניים:
"הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו".
רש"י: "המה – הרשעים האלה הם דור המבול שמרדו באור, בשביל המטר שהיה עולה מן הארץ ולא היו צריכים לכלום" (איוב כד, יג).
באופן דומה אנו מוצאים במצרים:
"ונהפכו לדם – לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס" (רש"י שמות ז', יז)
ע"מ שהאור הבראשיתי יוכל להופיע ולהשפיע בעולם ה"מצרני", עולם בו עולה כוח החיים מן הארץ ככוח חיים בעל ממשות זורמת, ולא כמציאות ערטילאית מסנוורת, נצרכת אם משה המזהה שלא תוכל להצפין עוצמת אור זו, לעשות את המאמץ המרבי הניתן, ע"מ להתאים כוח חיים זה למציאות. לשם כך היא משקיעה בתיבה את כל תכונות החיים האפשריות ע"מ לאפשר לאור אלוהים זה להגיע לידי ביטוי ומימוש.
אכן ה"מצריות" מזהה באור בראשיתי זה את חולשתו, המסכנת אותו ללקות מכוח החיים הזורם הממשי העצמאי שמן הארץ (המים). על נקודה זו עולים החרטומים בזמן הולדתו:
"לכל עמו – אף עליהם גזר. יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים…" (רש"י שמות א', כב)
אולם ההכנה והמאמץ שעושה יוכבד ע"מ להתאימו למציאות ה"מצרנית", מביאה לכך שרק בסופו הוא לוקה –
"…והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה" (רש"י שמות א', כב)
כך שעד אז משפיע אור זה על עם ישראל והעולם כולו, לבנות בו משהו מכוח החיים הזה הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.
[1] זיווג שלא יכול היה להביא לתוצאה לולא התאמת הקשר ביניהם, כפי שלא מתאפשרת תוצאת ולד בזיווג אדם עם בהמה.
[2] "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו', ג').
[3] רש"י: "עצי גפר – כך שמו. ולמה ממין זה על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו:
בכפר – זפת בלשון ארמי. ומצינו בתלמוד כופרא (בראשית ו', יד).