דברי ישראל הראל (אותו אני מכיר ומוקיר ביותר) יושב ראש מועצת יש"ע בשנות השמונים – "ככה לא נלחמים על הבית" וצידודו בהרחבת שביתת הרעב למאות כפי שנהגו הם אז מול ממשלת מנחם בגין, נראה שמשקפים היטב את אופייה של ההתנהלות הציבורית שלנו גם היום, במאבק על אופייה העתידי של מדינת ישראל.
רוטינת מאבק בת שלשים שנה
למעשה, זה שלשה עשורים, מאז המאבק על ימית, לא שינה הציבור שאני נמנה עליו, את אופן המאבק כהוא זה. במישור המעשי – קיום ופיתוח ישובים. קביעת עובדות בשטח ומאבק פיזי כנגד הורדת יישובים, והיאחזויות. דרכי פעולה נוספות שנוספו בשנים האחרונות – התפקדות למפלגת השלטון של הליכוד, מאבק פרלמנטארי פרטני מול חברי הכנסת וניסיונות להשפיע על הרכב בית המשפט העליון באופן שיטו את הכף לטובת התפיסות האמוניות העומדות בבסיס הפעילות הלאומית שלנו, גם הם כלולים באותו מכנה משותף. על בסיס האמונה שלנו בשייכות הארץ לעם ישראל וייחודיות עם ישראל מכל העמים, אנו מנסים פעם אחר פעם לממש את זכאותנו בשטח, דרך מאבקים ולחצים, מתוך אמונה כי המאבקים הללו מגלים למעשה את רצונו הפנימי של העם. את ההתנגדות לדרכנו, אנו מייחסים לעיתונאות ולבית המשפט "הנשלטים על ידי השמאל" ולעולם שנגדנו.
אולם, מי שמתבונן על התמונה כבר מימית, רואה שהמסר היה כבר אז ברור. אין כוח להנהגת מדינת ישראל לעמוד מול מדינות העולם הממשיכות להגדיר את השטח הזה המובטח לנו בתנ"ך, כשטח כבוש, עם כל המניעות הנלוות לכך.
כוחם של עמי העולם
מצד הקיום ההישרדותי כנגד סכנת שואה נוספת לעם ישראל, סבורים עמי העולם ובצדק, כי שטחי יהודה, שומרון וירושלים המזרחית, אינם מחויבים לשם קיומה של מדינת ישראל. מתוך כך, גם אזרחי מדינת ישראל לא תומכים בהחזקת מקומות אלו, במחיר התנגדות העמים. התנגדות זו, סבורים רבים, עלולה לייצר עבורנו סכנה קיומית לא פחותה. הניסיון לצייר את מדינת ישראל כמדינה במצור טופוגרפי אינו קונה אפילו את הציבור בישראל. ישיבה בחיק העמים נראית לרובם מגינה יותר, מאשר שליטה על שטחי ארץ ישראל כולה. גם הזיקה שחש רוב הציבור בישראל אל הר הבית מכוח הכתוב בתנ"ך, אינה מגיעה עד כדי תמיכה בהחזקה בו כנגד הסכנות הקיומיות במישור המדיני. במצבי אילוץ מסתפק הציבור בקשר עם הכותל המערבי….
המצב הזה, הנמשך כבר למעלה משלשים שנה, מלמד על הצורך בשינוי גישה.
לאחר מאבקים של יותר משלשים שנה, אנו צריכים להבין כי את בעיית זכאות עם ישראל לארצו (כמו גם בעיית המסתננים), נוכל לפתור אך ורק אם ירגישו אומות העולם כי קיום עם ישראל בארצו, מהווה להם עצמם מקור קיום הכרחי. רק אז, לא רק שיסירו את התנגדותם, אלא יהיו המובילים והלוחצים לקיום ישראל את חזונם.
אולם פה עלינו לזכור כי שפת העמים בניגוד לשפה האמונית הדתית אינה שפת הדיבור, לימוד התורה או האמונה המופשטת. שפתם היא שפת החוש וההכרה הגופניים. שפה זו היא גם השפה השולטת במדינת ישראל שהוקמה שלא במקרה על בסיס הסכמת האומות הללו.
אין לנו ברירה אלא להפריט את הזיקה שלנו אל הארץ אל השפה הזו ואותה לייצא אל האומות שסביבנו.
לדבר בשפת האדמה
ברמת החוש, הקשר אל הארץ, הוא דווקא מצד היות הקרקע נקודת מוצא החיים של האדם, ממנה נוצר גופו ובמעגל החיים הרחב יותר – חווית חייו ההכרתית. חשיבותה של הארץ ישראל ביחס לארצות האחרות הינה מכוח רמת ההנפשה החזקה שבה, המאפשרת ליצור נקודת ממשק קרובה יותר בין האדם והאדמה מעבר לארצות האחרות.
בממשק הזה שבין האדם והאדמה, מהווים ההרים המרכזיים שבה (החרמון בבשן, הר הכרמל על הים, התבור, הגלבוע, גריזים ועיבל וכמובן הר הבית) נקודות מגע זכריות עם האדם. בחיבורו עימהם הוא מתאחד עם כוח האדמה שסביבותם לינוק מצביונם אל עצמו, בעוצמת חיבור של מעשה אישות. עוצמת חיבור זו כה גדולה, עד כי התורה הגבילה אותו. היא אסרה להשתחוות לאבן מסכית בפישוט אברים מוחלט ("וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ" – ויקרא כ"ו, א'), איסור שמשמעותו הינו, מניעת יצירת משכב מלא עם האדמה.
הר הבית מהווה מצד המגע הזה שבין האדם והאדמה נקודת ממְשק הקרובה ביותר אל פי האדמה ואל גילוי מקורה. מתוך הגעת מגע הארץ שם עד לתהומה [חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן (שיר השירים ז', ב') – אלו השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום (סוכה מ"ט, ע"א)] מהווה קירבה זו בבחינת מגע הכולל בתוכו את כל גווני צבעי קשת המגעים הקיימים בשאר חלק הארץ האחרים. אולם, דווקא ריכוזיות זו, מאבדת מן האדם את עצמיותו וצבעו האינדיבידואלי. כך באופן מודרג, הוא ביחס שבין ארץ ישראל לארצות האחרות. מתוך הממשק הקרוב שבין האדם והאדמה בארץ ישראל, מתבטל האדם להתנהל על פי מגמת הארץ באופן שיש בו משהו מאיבוד עצמאותו. מסיבה זו כה חשובה שמירת המרחק הזה שבין ישראל לעמים, להשאיר את הארץ בידי ישראל בלבד, על מנת שצד העצמאות של האדם יישמר בשלמותו ולא יימחק. מן המגע הזה המשתק המחזיר את האדם להיות כחלק מעפר הארץ, מתרחב מעגל ההשפעה אל העמים, האמורים לעבד מכוח החיבור הזה את צורת עצמם בלא לאבד את הזיקה אל מקום מחצבתם. העמים אמורים להוות אם כן את צורת האדמה בעצמם, מכוח התבטלות זו של ישראל אל ארצם.
המקום היחיד בארץ שזיקת האדמה אל האדם אינה זכרית ועל כן משאירה את כוח הפעולה בחיבור עימה בידי האדם, הוא בהר(י) גריזים ועיבל – השומרון. זוגיות הופעתו מעלה את האדמה לא בתצורה זכרית אלא בתצורת דָדִים נקבית. כאן מסוגל האדם להתחבר אל האדמה באופן המשייר את עצמיותו. על כן, מכאן נמשך הקו המרכזי המחבר את ישראל אל עמי העולם האחרים מחוץ לארץ ישראל (מקום זה ניתן לשבט יוסף) ומכאן המלחמה העזה הבלתי מבוארת עד עתה, על השליטה מאזור זה, דרך "בנימין" ועד לירושלים.
צורות חייו של האדם, באבן בעץ ובחי
ההשלכות מן הממשק האישותי הזה אל האדמה הינן עצומות. היכולת ליצור באבן, עץ וביוצא מן החי (צמר, עור וכו') ברמת קשר של שיתוף כוחות ולא ברמת קשר של ניצול דל ומוחצן בלבד של חומרי גלם, מגיעה מנקודת הממשק הזו. מתוך היותה מחברת בקו תשתיתי אחד בין האדם, הדומם, הצומח והחי, המגיעים כולם מאותו מקור חיות – מן האדמה.
כשרצו עמי העולם הקדומים להעצים את קו החיים שמכוח הדומם בעצמם, עבדו אבן (מצבה), כשרצו להעצים את קו הצומח שבהם, עבדו עץ (אשרה) וכשרצו לחזק את קו החי שאינו מדבר בהוויית חייהם, עבדו את הבהמות (עשתורת). אין המדובר בעמים פרימיטיביים כפי שנהוג לחשוב בשפת התרבות השכלית, אלא בעמים שידעו להחזיר את עצמם לנקודת מוצא חייהם שמן האדמה ומשם לשתף עצמם עם רובדי החיים השונים.
באופן החיים הזה, יצירת האומן באבן בעץ ואף ביוצא מן החי, הייתה מעין מעשה הולדה. מעשי הקניין היו כמעשי אישות בו האדם הכיל עצמו במסגרות הקנייניות בהם בחר, להופיע את עצמו דרכן.
עולם זה ויכולות אלו נגנזו מן העולם עת יצא עם ישראל לגלות. להנפשתו מחדש של העולם הזה מחכה כל העולם בכיליון עיניים. אין הוא מתרגש משביתת רעב או מהרס בתים. הוא מצפה שנחזיר אל עצמנו ולוֹ את יכולת החיבור הזו אל הקרקע שהיא הבסיס היחיד לזכאותנו על הארץ. ללא כך, תמשיך אחיזתנו ותחלש. כי האחיזה הדתית ואף זו האמונית הכללית, הינן אמצעי בלבד בכדי להגיע למקור ההחזקה המוחש. הן לא נועדו לשמש הקשר הקבוע עם האדמה ולבטח שלא בהקשר עם עמי העולם.
האם נוכל אי פעם למכור עולם עשיר ודמיוני שכזה לעמים שסבבנו. בטח שנוכל! האם איננו מזהים איך הדמוקרטיה העולמית מסייעת לעמים המוסלמים שסביבנו לחזור אל דתם? האם איננו מזהים איך הדת היא המניע העמוק גם של עמי המערב? לא הפוליטיקה היא זו המניעה באמת את העולם, אלא השאיפה שלו להחזיר לעצמו את המגע עם מקורות חייו. אם נחזיר אנחנו את הדת שלנו אל מקורות החיים שלה, יוכלו אף עמי העולם לראות בחזון שלנו את הפתיח לחזונם הם. את נגיעת עם ישראל במשתית הארץ, כנגיעה הכרחית לחזרת יצירתם הם את צבעי וקוויי חייהם לאין סוף גוונים וצורות.
מכאן מגיע גם השינוי המחויב בדרך ההתנהלות שלנו, כבר עתה.
גם אם חזון זה עוד אינו קיים, גם אם מימושו נראה לנו רחוק כרחוק שנות אור מאיתנו, עצם יכולתנו לדבֵּר ולהצביע עליו, מציב אותנו במקום אחר לגמרי מזה שהיינו בו עד עתה במשך דור. אנו אמורים למנף את ההכרה הזו ולשנות לגמרי את דפוסי הפעולה שלנו מקצה לקצה. אין לנו כל עניין בעמידה או מלחמה מול ה"שמאל" שבקרבנו ועמי העולם שסביבנו. תפיסת החזון שלנו אמורה להשתלב בהרמוניה מלאה עם עמי האסלאם ועמי אירופה. תפיסת השייכות שלנו לארץ ואף להר הבית אמורה להוות חלק בלתי נפרד מן האינטרסים הצרופים של העולם. על כן גם אם בשלבים הנוכחיים אין ברירה אלא להיאבק על קיומם של הישובים, כיוון שמימוש החזון עוד אינו ריאלי, כדאי לנו להתאים את פעולותינו אל העתיד הנראה באופק. לא להביא את "מאזן האימה" בפעולות ההתנגדות עד לקצה המצוק. להגביר פעילות בשדה האירופאי להגברת התמיכה במימוש הזכות ההיסטורית התנכית שלנו על ארץ ישראל כולה. להוריד כל צל של כפיה תרבותית או לאומית מבני הדתות האחרות (כגון חיוב לימודי ליבה לערבים) המתגוררים במדינת ישראל. וכמובן בתוך כך, להרחיב את תודעת החזון הזה הן ברמת התכנים והן בפרסום בקרב הציבור הכללי, עד כדי הבאתו לידי שלמות ומימוש.