"תורת המלך" – שמחה עצובה
סופית: מחברי "תורת המלך" לא יועמדו לדין (אתר חדשות NRG )
נראה לכאורה כי כותבי ותומכי ספר תורת מלך צריכים להיות שמחים מאוד על החלטת היועץ המשפטי ולראות בה ניצחון של ההלכה היהודית מול בית המשפט הישראלי. אולם התבוננות קצרה על הסיבות לאי העמדתם לדין, אמורה דווקא להדאיג אותם מאוד. בנימוקיו מציין היועץ המשפטי לממשלה כי "המדובר הוא בחיבור תורני שנועד לערוך בירור הלכתי תוך ציטוט מקורות הלכתיים ודיון בהם…הספר כתוב בצורה כללית, מופשטת ולא קונקרטית". טיעונים אלו משתלבים יפה בטענות שהעלו רבנים שונים גם אלו המתנגדים נחרצות לספר, בדבר הצורך והחובה לחופש ביטוי הלכתי של הרבנים. תביעה זו אכן התקבלה, אולם במחיר נורא – חוסר זהות בין ההלכה והמציאות הממשית. השארות המשא והמתן ההלכתי ואף פסיקת ההלכה כקביעה למדנית ולא כמציאות בעלת צורה, אמנם משחקת לידי לומדי ופוסקי התורה, אולם מאידך פוגעת אנושות ביכולת של הציבור בישראל לראות בהלכה היהודית בסיס מציאותי לחייו. היועץ המשפטי לממשלה זיהה בחושיו החדים, כי דווקא העמדת מחבר ספר "תורת מלך" לדין, תיתן למשא והמתן התלמודי הזה את צורתו הבשרית שכל כך חסרה לו ועל כן בחוכמה רבה העדיף שלא לתת לו את השרות הזה. מכאן, המרחק לכותרת הבאה של השבוע האחרון, קצרה ביותר.
ה"רבנות" הרפורמית
מהפך: המדינה תממן רבנים לא אורתודוקסים (אתר חדשות ערוץ 7)
אם נתבונן היטב נראה כי נקודת המוצא של היועץ המשפטי לממשלה בקביעתו בפרשת "תורת מלך" זהה לחלוטין לתפיסת היהדות הרפורמית את האמונה היהודית. הרפורמה עִיקְרה מן היהדות את חיוב המעשה כבסיס לקיומה ויצרה ממנו פולקלור הנתון לבחירתו של האדם. כמו היועץ המשפטי, אין היא רואה במשא ומתן התלמודי ובמעשה ההלכתי מציאות ממשית ועל כן אין מקום להתעקש על קיומם. היהדות בהגדרתה הינה אידיאית. גם כשהיא מגיעה לפסיקת הלכה, אין הדבר נחשב אלא כ"דעת תורה" ולא כיצירה של מציאות ממשית. על כן, אין מניעה לבטלה.
המצב העגום הזה מביא אותנו אל הכותרת הבאה, אף היא מן השבוע הזה.
המסתננים
הערכה: ישראל לא תצליח לגרש המסתננים (אתר חדשות ערוץ 7 )
חוסר היכולת לגרש את המסתננים, אינו מתחיל מן הגורמים הבין לאומיים, אלא מאלו פנימה. אם התורה ותכניה הינם תכנים של רוח ואמונה בלבד, לא מזוהה ההבדלה שבין גופו של היהודי לבין זה הגוי. אם המעשה ההלכתי הוא בהווייתו רוחני, מדוע שיהיה שונה הגיור הרפורמי מזה האורתודוכסי? מדוע אי קבלת עול המצוות יהווה אבן נגף בגיור ההלכתי?
מכאן, אנו גולשים אל הכותרת האחרונה השבוע – החזרת גופות המחבלים אל הרשות הפלסטינאית.
עסקת חייהם של גופות המחבלים
לא בכדי טענו באי כוחה של המדינה וטענתם התקבלה, כי אין לפגעי הטרור מעמד משפטי לגבי גופות רוצחי יקיריהם. לא לחינם לא ראו טעם להתנגד להקמתם של אנדרטאות לאותם הרוצחים ("אין לנפגעי הטרור מעמד משפטי לגבי גופות רוצחי יקיריהם וכי לפלסטינים יש זכות להקים אנדרטאות לרוצחים בשטחי בי ואי"). התפיסה המערבית אינה רואה בגופה לאחר שניטלה ממנה הנשמה, מציאות הנושאת בקרבה את הוויית החי. גם האנדרטה אינה אלא מעשה חיצוני של תמיכה שאין להתרגש ממנו יתר על המידה. אולם לא כך בתורה ובאופן עמוק ובסיסי עוד יותר, באסלאם. הגוף הינו הביטוי הממשי של הוויית החי אף יותר מזה המופיע ברוחו. האנדרטה הינה מצבה המחוברת אל האדמה ממנה נוצר האדם. בכך היא מחברת את הנפטר אל מוצא קיומו לעד. מתוך כך רואים הפלסטינים ובצדק את קבלת הגופות ממש כמעשה החייאה. העסקה שעשו עם ישראל היא מבחינתם "עסקת חייהם"!
כל הכותרות הללו, מחזירות אותנו לחיבור המחויב שבין תורת ישראל לעמי העולם.
תורת ישראל ללא הרחבתה אל עמי העולם, מופיעה כמציאות אידיאית של מחשבה, משא ומתן תלמודי ופסיקת הלכה. החיבור האולטימטיבי אל עמי העולם, הוא זה שאמור לאלץ אותנו לתרגם ולהנפיש את התורה להוויות בעלות צורה וממשות. כשיכולת זו הייתה קיימת, הצליח עם ישראל להעביר את עוצמת מקור החיים האין סופי, דרך הקניינים הפיזיים ומגע הגוף. מתוך כך עיגן יעקב את השפעתו על שכם (בראשית ל"ג, י"ח) דרך תיקונו להם מטבע למסחר, מרחצאות לעידון הגוף ושווקים (שבת ל"ג). כשכוח השפעה זה לא צלח, ביטל רבי שמעון בר יוחאי מן התורה את צורתה, קבע כי כל המעשה הפיזי הינו לשם ניצול ומימוש צרכים בלבד ("לא תקנו אלא לצורך עצמן" – שבת שם), הפך את רבי יהודה בן הגֵרִים עליו העיד כי איש צורה הוא (תו"ס שם) לגל של עצמות ובד בבד מנע את המשך יכולת התורה לדון אפילו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין פרק ז', הלכה ב').
לא בכדי התנגד יונה הנביא להוביל מהלך תשובה לאנשי נינווה. בהיות התשובה מחזירה את האדם אל נקודת המוצא המחשבתית של הווייתו, ידע יונה כי בכך עתיד הוא לעמעם את קווי הצורה של החיים, התלויים בעמי העולם. בכדי לאלץ אותו לבצע את המהלך הזה, נצרכת ההשגחה האלוהית לאבד את צורתו של יונה עצמו. כבר בפיהם של המלחים הזורקים אותו אל הים הוא מכונה "דם נקיא" ("וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא" – יונה, א' י"ד). ביציאתו מן הדגה, כך הוא עולה – באיבוד צורה כ"קיא" ("וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה" – יונה ב', יא).
מה שידע יונה הנביא לא יודעים אוהדי ספר תורת מלך וכל לומדי ופוסקי התורה שאינם מסוגלים להנפיש את התורה מן המשא והמתן ההלכתי שלה להוויותיה הקיומיות הממשיות משם החלו. המחויבות של התורה אל עמי העולם, הוא התנאי ליכולת הנפשה זו. רק מתוך בסיס הכרה זו, יוכל העולם להבין ולקבל כי ההבדלה שבין ישראל לעמים, נועדה לאפשר את הרחבת התורה אל צורתם – צורת העולם. רק על בסיס הכרה זו יתגייס העולם להחזיר את העמים הזרים אל מדינות מחצבתם. רק על בסיס הכרה זו תשקע הרבנות הרפורמית אל הוויית הכלום ממנה החלה ורק מתוך כך לא נגיע אל הקלות הנוראה שבה מוחזרות גופות המחבלים אל כור מחצבתם.