אל תכפו – הטו כתף
כשְמָרִים המטפיחים את העיסה, היא הכפייה לציבור החרדי. משנות הגלות הארוכות, בהם קופא העולם התורני על עומדו בד' אמות של הלכה, העמידה כנגד הלחץ והשמד, היא המזינה את בעירת תרבותו. היא המאפשרת לאותם חלקים בציבור הזה שאינו מצליח למסור את הנפש על התורה, לגעת במשהו מעוצמתה, שנגנזה באורך הגלות.
באופן פרדוקסאלי, הקמת מדינת ישראל וביטול החשש מפני שמד, ביטלו באחת את הגורם המניע, המזין והאנרגטי שבהישרדות, והציבור החרדי מצא עצמו מתמודד מול "מנעמי החיים" עם כל התופעות הנלוות לכך.
המעשה הפופוליסטי של אילוץ החרדים בחוק להתגייס לצבא, משחק אם כן דווקא לידי הקצוות של יהדות זו. היא מחזירה באחת את הקטליזאטור המניע של אלו בציבור הזה, שאינם מוצאים אפיק למימוש עוצמתה של אמונתם, אלא בעמידה מול מתנגדיה. מהלך זה שמעצבי המדיניות החילונית כה ששים לקראתו, עומד אם כן, להחזיר את האפשרות לגישור עם הציבור החרדי מרחק דור שלם אחורה.
במצב זה לא כפיה דרושה לנו, אלא הטיית כתף. בניית מסגרות שרות צבאי ולאומי בתוך המסגרות הישיבתיות הקיימות (כדוגמת ה"הסדר"). הצעת לימודי מקצוע ותמריצים לעבודה כתוכניות המשך של מערכת החינוך החרדי. כל זאת בהדרכת ושליטת הרבנים על מנת להשאיר את היוצאים לתוכניות אלו בזיקה אל המסגרות התורניות מהן יצאו. לא לנסות לפרק את החברה החרדית, אלא לתת בידי רבניה ומוסדותיה כלים לאפשר לאלו שאינם בנויים ללימוד ארוך שנים, להמשיך את חייהם בכבוד. לתת להם לנהל את חייהם על פי אמונתם ובמיוחד לא להיכנס עימהם ל"פינות", כפי שעשה הצבא מול החיילים הדתיים לאומיים בנושא שירת הנשים.
אמנם יחד עם הצעת הפתרונות המיידיים כדאי לזכור, שבכך לא פתרנו את הבעיה האמיתית של החברה הישראלית.
נטישת התורה בבניין התרבות
מעבר לרדידות שלא תאמן שבהובלת חזון שכל חזותו היא כפייתו של ציבור אחר, מתעלמים מעצבי המדיניות של הציבור החילוני מן העובדה הפשוטה ששותפות מחייבת את שני הצדדים ולא רק צד אחד. מול הדרישה הקולנית לשותפות מלאה של החרדים בנטל החברתי והכלכלי, מתעלמים אותם מעצבי מדיניות מן העובדה כי ציבור רחב ביותר ולא רק זה החרדי, רואים בתורה חלק עיקרי בקיומו והתפתחותו העתידית של עם ישראל. אם חפצה החברה החילונית באמת ובתמים באחדות, לא יהיה לה מנוס אלא להכניס את ראשה אל תוך העולם הזה. לא רק כאמצעי למצוא שם את עצמה, לא לנסות לעשות בה שינויים או למחוק את חלקה, אלא לגלות דרכה עולם חדש שאינו בידה, לרדת לשורשים ולנקודות המוצא שלה ומשם לדלות ביחד את החזון ההמשכי של מדינת ישראל.
או אז, יוכל הציבור החילוני לבוא בידיים נקיות ובאחדות אמיתית ולבקש שותפות אמת לא רק עם הציבור החרדי, אלא אף עם פלחים נוספים בחברה הישראלית, בלא שריח הכפייה התרבותית יתלווה אליה.
בואו ניקח זאת, כנקודה למחשבה…!