לא למחוק ולא להימחק
 

עיקר הלימוד הוא המפגש עם התורה. אפשר ללמוד המון פרטים בתורה ולדעת את כל הדינים בלי להיפגש עם התורה. אפשר ללמוד ולהישאר "בחוץ" או שאפשר ללמוד ולהישאר רק עם עצמך מבלי להשתנות. צריך לשאוף ליחס עדין בלימוד התורה – מצד אחד לא למחוק (אות אחת מהתורה) ומצד שני לא להימחק (האדם הוא גם אות מהתורה). צריך דקדוק קפדני, הרי אם "מוחקים אות" מהתורה, אם כל פעם שיש קושיה אפשר קצת להוריד או לקצץ וכו' יוצא שאתה אף פעם לא צריך להתמודד באמת מול התורה. אם כל פעם שנאמר משהו שלא הכי נראה לך בסברא ואתה פחות מדקדק אז אתה בסופו של דבר פשוט נשאר עם מה שהיית לפני הלימוד. נכנסת ללימוד ויצאת אותו הדבר. כשהלומד לא מדקדק הוא לא נאלץ לעבור שום שינוי. מצד שני גם אם כן מקבלים את כל הנאמר, זה יכול להיקלט באוזן חיצונית. אפשר לדעת את הנתונים בלי "הסכמה" ובלי הפנמה של הדבר. נראה לי שהשאיפה צריכה להיות מכוונת בדיוק למפגש המושלם הזוגי עם התורה. האיחוד הזוגי הזה יכול להיווצר דווקא כשהאדם יודע בדיוק איפה הוא עומד ביחס לנאמר בסוגיה. ננסה לתת כמה כיוונים שיכולים לסייע לעניין.

"שָפוּט" של הראשונים
 

האם אדם שמסכים עם כל מה שהתוספות אומר באמת לומד את התוספות? כמובן שיש לזה ערך וזה מתאים גם ללימודי בקיאות אבל כנראה שאדם כזה מפספס את העיקר. אם אני כל שורה הולך כ"שָפוּט" אחרי התוספות- הוא רגע אחד אומר לחשוב משהו, ואז אני בתקיפות אומר את מה שהוא אמר, רגע אחר כך הוא אומר משהו אחר הפוך ואז אני משנה "ראש" ומסביר בתקיפות את הצד ההפוך (מה שלפני רגע הסברתי הפוך) אז אני לא באמת מפנים את התוספות. האם התוספות "הרוויח" משהו מזה שעוד אדם בעולם אמר את השאלה ואת התשובה שלו? נכון ששפתותיו מדובבות בקבר ויש לזה ערך, אבל האיחוד הזוגי עם התורה לא נוצר במלואו. דווקא כדי להבין את התוספות אדם צריך להציב עמדה משלו (ולא שכל שורה מחדש הוא "מתנפנף" כמו "שָפוּט"). אחרי זה, כל שינוי הופך לשינוי מהותי. כל שלב מפַתֵח את הערך ואת העקרונות. "התבטלות" אין פירושו מחיקה. דווקא כך יהיה אפשר להבין את התוספות לעומק.

"מה אני הייתי אומר על זה"
 

בכל מחלוקת אפשר לשאול "במה הם חולקים?". כך אני מנסה להבין את המחלוקת ואפשר לשאול שאלה אחרת: "מה אני הייתי אומר על זה?" או "עם מי אני מסכים מבין שני הדעות?". השאלה מהסוג השני גם מנסה להבין את המחלוקת אבל זה כבר ניסיון להבין את המחלוקת מבפנים. כששואלים בסגנון כזה מבפנים, הלומד כבר לא יהיה מוכן "להחליק" או "לוותר" לסברא שאינה נראית לו. במילים אחרות, האדם נפגש עם המחלוקת. כך הוא הופך ללומד פעיל בדיון. זה לא רק ענין של מתודיקה אלא של שינוי היחס לנאמר. כמו שכותב הרב יצחק קנפנטון בדרכי הגמרא (פרק א' סעיף ח'): "וראה גם ראה בכל מאמר ומשפט מה היית סובר מסברתך או מבין משכלך, בטרם שיבוא התנא או האמורא ההוא, כי יבוא לך מזה תועלת רב, כי אם היית סובר מעצמך כמותו, תקשי לן "מאי אתא לאשמועינן, פשיטא?" ואם סברתך מנגדתו, יש לך לדעת ולחפש מהו ההכרח שיש לו לומר כן". וכן (שם פרק ב' סעיף ח'): " ובכל מאמר או דין אשר ינשא על נושא, הבט מה היית דן מסברתך, כי אם היית דן כמו כן אם לאו, ואם היית דן כמוהו- מה מחדש האומר, ואם לאו- מאין מכריחו". הלומד צריך כל הזמן להחזיר את הלימוד אל עצמו. ליצור מפגש מתמיד בין הנלמד לבין המיקום שלו. גם אם הדבר הזה יביא לשאלות רבות, קושיות וחוסר הבנה אין זה משנה. גם קושיה זה התקרבות לאיחוד הזוגי עם התורה. שאלה זה חצי פתרון, וכמו שכותב הרב קוק באורות התורה (פרק ו' סעיף ז'): "גדולה היא מעלת דואג ואחיתופל בדרישת התורה, שהעמידו בעיות במגדל הפורח באויר אף על פי שלא באו לידי מסקנא מכל מקום הספק הוא התחלה לפתרונים". נראה ששאלה היא התקרבות, שאלה וחוסר הבנה היא חצי פתרון כי הדבר כבר נוגע אלי בגוף ראשון. היכולת להזדהות עם צד אחד של המחלוקת עד שאתה היית אומר ככה מעצמך (וממילא הדעה החולקת עומדת בחוסר הבנה) לפעמים מהווה יותר הבנה מאשר לדעת להסביר את שני הדעות של המחלוקת כאחד "שופט" מבחוץ.

רש"י אינו שוטנשטיין
 

הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לרש"י כאילו הוא שוטנשטיין או שטיינזלץ. זה טוב ללימודי בקיאות אבל בלימוד העיון זה לא מפיק את המירב מרש"י. איך יתכן שברש"יים מסוימים הראשונים מדייקים ומסיקים השלכות מרחיקות לכת והאחרונים דנים עמודים שלמים על איזה מילה מיותרת של רש"י, ואילו דיבור אחד אחרי זה פתאום רש"י חזר להשמיע לנו את המובן מאליו? רש"י ובכלל הראשונים לא סתם פירשו את המובן מאליו. כמו שכותב הרב קנפנטון בדרכי הגמרא (פרק ה' סעיף ב'): "לעולם הוי משתדל לתת צריכות לכל דברי המפרש או המחבר, וכל לשון למה אמר אותו ולמה נתכוון בלשון ההוא…ונשמרת לצמצם לשונו ולהוציא בעניין שלא ישאר בו מלה מיותרת, כי אם היה אפשר לומר כונתו, דרך משל, בשלוש מלות, מה צורך בארבע". וכן (שם פרק ה' סעיף ו'):"מנהג רש"י ז"ל ושיטתו היא, שלא לדבר דבר ושלא להוציא מלה בלשונו שלא לצורך-רוצה לומר, כי כאשר ידבר דבר על לשון הגמרא, או לפרש בעבור כי הוא סתום, או להיותו נשמר מפירוש אחר מוטעה, מאתקפתא וקושיא או דוחק, או לתקן הלשון". וכמו שכותב ר' עמנואל הספרדי בדרכי הגמרא (שער שלישי פרק ראשון): "דע כי כל אחד ואחד ממפרשי הגמרא, עלה בדעתם כל הפירושים האפשריים להעשות בלשון הגמרא…ולכן לא תשא עליהם עון ואשמה אל סברא רעועה או חלושה…ויהיה מונח במחשבתך, כי רש"י ז"ל וכיוצא בו לא חקקו עט בספר ואפילו אות אחת לבטלה". דווקא מתוך ההערכה לרש"י אי אפשר לומר שהוא סתם פירש כדי שמישהו שלא יודע ללמוד גמרא יוכל ללמוד בקלות (זה אולי רובד מסויים נמוך בהבנת  פירוש רש"י). ממילא כל דיבור ברש"י הופך ל"עיצוב" הסוגיה על פי שיטה וסברא והגיון.

פחד שהוא ביטול תורה
 

הרב קוק לימוד אותנו שיש ביטול תורה לא רק בכמות אלא גם באיכות. כמו כן, ביטול תורה באיכות לא תמיד נובע דווקא מעצלות אלא יכול לנבוע גם מפחד. וכך הוא כותב באורות התורה (פרק ז' סעיף ב'): "בטול תורה נחשב לכל אדם כפי מדרגתו, ומי שיכול לעלות במחשבתו למדרגה גדולה, והוא מתעצל או מתפחד, ומואס במעלתו העליונה…הרי הוא מואס את תורת ה' הראויה לו". נציע אפשרות להבנת פחד שכזה. כאשר האדם נפגש עם התורה ומנסה ליצור איחוד עם התורה וסברותיה הוא עלול לפתוח הרבה שאלות, עלולות לצוץ בפניו הרבה קושיות וחוסר הגיון. הרב קנפנטון מביא בדרכי הגמרא (פרק ג' סעיף ח'): " ויש לך להיזהר, שלא לקבל הקדמות או הענין בתחלת העיון במושלם עד שתחקר ותחפש עליו, כי פתי יאמין לכל דבר". דווקא אם היה לומד את התורה "מבחוץ" לא היו שום בעיות- "אני כאן והאקסיומות של התורה הם כאן". כשלא נוצר מפגש גמור אז אין ממה לפחד. הכל כתוב כבר, ההלכה כבר ידועה, השיטות כבר ברורות וזהו. אבל כאשר פותחים את האקסיומות של הסוגיה ומחזירים אותם אל עצמנו ממילא נפתח בפני הלומד עולם חדש. התורה הופכת לתורת חיים. שינוי קטן בסגנון הלימוד והעיון יכול לשנות את כל האדם. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *