נראה
היה כי לא ניתן יהיה לעמוד מול המחאה החברתית שקמה לה והתפתחה לכדי רצון של עשרות
אלפים ל"צדק חברתי".
מתוך היות נושא המאבק כה פשוט ובסיסי – הצרכים של
הפרט והמשפחה בקהילה, פוטנציאל הקונסנזוס שלה הוא אכן אדיר. שלא במקרה, גם לובתה
מחאה זו ברוח גבית חזקה על ידי מערכות התקשורת השונות.
אמנם
כמה נקודות מוזרות במאבק הזה העלו תהיות וסימני שאלה.
- משום מה, המרכז המחולל את המאבק לא נמצא בפריפריות העשוקות חברתית, אלא בתוך
תל אביב. - המאבק הזה פורץ דווקא בתקופה בה הנתונים
הסטטיסטיים מראים על ירידה במספר המובטלים, עליה בצריכה וביציאת הנוסעים
לחו"ל (בניגוד
לתקופה הקשה יחסית ששררה בסוף 2008 ובמשך 2009). - הגורמים המרכזיים התומכים במאבק וגם
במימון, מגיעים באופן לכאורה שאינו מוסבר, מן הצד ה"שמאלי" של ה"קשת"
הפוליטית, ואולי אף הקיצונית שבה. - אם נתייחס לציבור הדתי לאומי, שרובו ממעמד
הביניים אליו מתייחס עיקר המאבק, משום מה הוא לא "נתפס" למאבק ורק
פעולות בודדות מאולצות נולדו ממנו, כמעשה של העתקה מן המאבק המרכזי. אם נשווה את
רמת ההתגייסות של הציבור הזה למאבק כנגד העקירה בגוש קטיף, נוכל לומר בברור כי גם
אם תוצאותיו של המאבק הנוכחי מעניינות אותו (שהרי יש בהם בכדי
להביא לרווחה בנקודות שונות הלוחצות כלכלית),
לא נראה שימסור עליו את הנפש.
השאלה
הנשאלת היא, מהו הקו החורז בכל הנקודות הללו? מדוע גם אני לא הצלחתי להגיע לכדי
הזדהות עם המאבק הזה?
ובאמת, איך ניתן להיות אדיש לדרישות שהינן לכאורה כל כך
בסיסיות, הנוגעות לצרכי כל משפחה במדינת ישראל?
מי אינו רוצה רווחה כלכלית? למי
במעמד הביניים אין קושי להגיע לדירה משלו? למי מבינינו אין בעיה להצליח
"לגמור את החודש"?
אודה
על האמת. גם לאחר ש"ירד לי האסימון" בעניין, ידעתי שחוץ משיחות סגורות
אין לי כל כוונה להתייחס ציבורית לעניין בשלב הנוכחי. לא היה כל סיכוי להתייחס
לעניין באופן שהתגובה לא תהיה אמוציונאלית ושתציג אוטומאטית כל הסתייגות כאויב של
המאבק לצדק חברתי.
אולם
לצערי, הפיגוע המשולב שהתרחש לנו באזור אילת, פותח לנו פתח הקשבה רחב יותר לכל
מחשבות הכפירה במטרות המאבק, אפילו ללא צורך במילים מרובות.
בשנייה
אחת הוסטה כל תשומת הלב לסוג מאבק אחר שאנחנו מעוניינים מאוד לעצום את עינינו ולא
להיזכר בו. המאבק מול הפלסטינאים על הארץ. מאבק זה, רחוק מאוד מלהיות מאבק לנוחות
כלכלית. משום מה, שַם בעזה חיים שנִים על גבי שנים במצוקה כלכלית, בהברחת מצרכים
דרך מנהרות ובהשקעות כלכליות עצומות דווקא ב…אמצעי לחימה, מול ישראל. משום מה הם
אינם מעוניינים להגיע להסכם שלום עם ישראל ואינם מוכנים להכיר בישראל, למרות שהסכם
שכזה והכרה שכזו יביאו אותם להרווחה כלכלית עצומה. הסיבה לכך היא ברורה. אופן
התנהלות החיים בעזה ומהלכי מנהיגיה, כפופים לחזון שהציבו לעצמם! למען המטרות הללו,
הם מוכנים להכפיף את החיים.
לנו
כמובן אין כל עניין ב"חזון" של החמאס או הרשות הפלסטינאית. אולם משם
נשליך אל עצמנו. מה הם החיים העדיפים יותר לעם.
האם חיים המתנהלים לאור חזון ערכי,
גם אם בצמצום ומצוקה כלכלית, או חיים שהרווחה הכלכלית הינה יעדם הבלעדי?
התשובה
לכך היא ברורה.
אושר סיפוק והתפתחות, אינם מגיעים מתוך עושר כלכלי, אלא רק מתוך
סיפוק והגעה ליעדים ערכיים.
זו
גם התשובה לכל השאלות והספקות שהעלנו.
הרווחה
כלכלית לעולם לא יכולה להוות מטרה של עם. ולבטח לא של עם ישראל. תרגום המהלך הזה של
ה"מחאה החברתית" לתפיסה עקרונית, מביא אותנו בקו ישר להפיכת מדינת ישראל
ל"מדינת כל אזרחיה", שהרי
הרווחה כלכלית כחזון, הינו בסיס קיומי המוחק את ההבדל הייחודי שבין
עמים ואמונות. גם אם לא נחשוד כי העלאת הנושא הזה לראש סדר היום הציבורי על ידי מחוללי
המאבק, או התמיכה הכלכלית בו על ידי ארגונים מסוימים מאוד, נועדו במטרה להוריד את
האזרחים במדינת ישראל לרמת החזון הזה של "מדינת כל אזרחיה", הרי הזרם
התת מודע של המאבק הזה, לשם הוא מוביל.
נמצאנו
אם כן למדים כי ה"מאבק החברתי" הנוכחי, הינו למעשה חלק בלתי נפרד מן
המאבק שלנו עם עצמנו, העולה ומתגבר במשך יותר משלושים השנים האחרונות, מהו חזונה
של מדינת ישראל. אל מול הקו שנולד בשדרות רוטשילד בתל אביב, הנוקט עמדה ברורה
למחוק כל חזון שאינו בגדר "צרכים", אנו נדרשים להעמיד הנהגה שתפעל דווקא
על בסיס חזון ערכי. את הדבר הזה חסר להנהגת מדינת ישראל כבר יותר משלשה עשורים. את
חוסר החזון הזה, ראינו מתוך התגובה של ממשלת ישראל למחאה ואת חוסר החזון אנו פוגשים
גם עתה אל מול הפיגוע המשולב.
אם אל מול המחאה נוצר לחץ בממשלה לרצות את מובילי
המחאה לנטות אל עבר ההשקעות החברתיות, כך באותו האופן הלחץ הביטחוני שנוצר עתה
בפיגוע בדרום יסיט שוב את דרכה להשקיע כלכלית בבניית גדר הגבול מול מצרים ואמצעים
נוספים.
הצורך
הזה המהותי להנהגה המובילה חזון, היא שהולידה את יוזמת "ישראל ייעודית" .
יוזמה זו מטרתה להפסיק את דרך ההתנהלות,
הפועלת בשיטת "כיבוי השרפות" על פי לחצים חיצוניים ולהציב בפעם הראשונה
מאז חזרנו להיות עם בארצו את התורה כחזון נבחר של אזרחי מדינת ישראל וכתשתית לכל התפתחות
עתידית שלו.
האם
הנגיעה בחזון התורה אמורה להרחיק אותנו מהרווחה כלכלית?
ברור שלא, דווקא להיפך!
התורה
בהיותה מתייחסת למקור החיים, אמורה להביא אותנו לחשיפת מקורות החיים של עצמנו,
ליצור בנו יצירתיות עצומה ונגישות עמוקה לחיים שסביבנו, הן ביחסים שבין בני האדם והן
ביכולת שלנו ליצור הרמוניה והתפתחות עם הסביבה ובתוך כך פריחה כלכלית ורגישות
חברתית. אולם זו, כוחה הוא מכוח הערבות ההדדית שהנגיעה במקור החיים יוצרת, ולא
מתוך העצמת הצדדים האגוצנטריים שבנו.
אם
עוד לא נחשפתם אל היוזמה, זה הזמן להיכנס אליה ולהצטרף.
אם
כבר הצטרפתם, העבירו אותה הלאה אל משפחתכם, ומכריכם.
כי
ההצלחה במהלך הגדול הזה, תלויה רק בנו וביוזמה שלנו להמשיך אותה הלאה!
לפניות ותגובות דרך המייל: israelyeudit@gmail.com
.