צליל "ישראל ייעודית" אכן מזכיר את משמעות "ישראל יהודית", אז למה באמת
שלא נתמקד במשמעות הזו?
למה שלא נתמקד בישראל יהודית כחזון אותו אנו מציבים לציבור בישראל
לבחירה?
שאלה
זו מובילה אותנו אל ההבדל המהותי בין המצב בו התורה מופיעה כגורם מחייב לפרטים
בלבד בתוך מדינת ישראל, לבין המצב בו היא הופכת להיות תשתית הובלתה של מדינת ישראל
כולה.
אם
נסרטט את קו ההובלה ה"יהודי" בתורה, אנו מדברים על התורה והמצוות כגורמים
השומרים על צביונה היהודי של המדינה. לימוד התורה, תכניה ומצוותיה, הינם כולם
נועדו לקיים שמירה זו. במגמה זו לא היצירה
וההתפתחות הם המובילים את מהלך החיים, אלא השמירה על הקיים, או יותר נכון – השמירה
מן הקיים. מגמה זו מאפיינת את הפן הנפעל של היהדות שמטרתו קיום הציווי האלוהי ומגמת
לימודו היא להכיר את גדרי הציוויים והחיובים המוטלים עליה.
מגמה
זו אינה יכולה להיות זו המובילה מדינה.
בניגוד
למצב קבלת המרות שיכול לאפיין את נגישותם של הפרטים לתורה, הרי הובלה של מדינה
מחוייבת היא להיות בעלת אופי עצמאי, מוביל ויוצר. שלא במקרה את המהלך הציוני שפרץ
את המצב הסטאטי של הגלות, לא יכלו לפרוץ שומרי התורה והמצוות, כיוון שהאופי
ה"משמר" של לימוד התורה והמצוות התאים עצמו במשך מאות ואלפי שנים למצב
הגלות. ממילא המתחנכים על ברכי השמירה על המצוות לא יכלו אלא להתנגד למהלך פריצת
הקיים שסיכן את מצב ה"שמירה" המוכר של המצוות והתורה. את הפריצה אל שלב
הגאולה הראשון, יצרו עם כל האבסורד אלה שמרדו בתורה ובמצוות. השתחררותם מתכלית
ה"שמירה" שאליה נכפו מעת הולדתם, נתנה להם את היכולת להתבונן על המציאות
ברחבות לב ואפשרה להם להוביל את החזון.
אל
המוצר המוגמר הזה הציוני, חברו שוב שומרי המצוות להמשיך בו את מגמת שמירתם על
הקיים, אם באופן הנאמן לחלוטין לאופי התורה והמצוות בגלות, המנוכר להוויית המדינה,
אם באופן המקבל למפרע את המציאות המוגמרת להכניסה אף היא תחת כנפי השכינה בהלל
והודאה, תוך שותפות פעילה בכל תחומי החיים במדינת ישראל ועד לרמה של תפיסת מדינת ישראל
כגוף בעל קדושה.
מגמת
ה"שמירה" היא המייחדת את הצביון היהודי אף כלפי חוץ – כלפי העמים
שסביבנו.
אם
על המשמעות ה"יהודית" אנו הולכים במהלך הובלתה של מדינת ישראל, אנו
מתמקדים בשמירתה של מדינת ישראל מהשפעת החוץ. שלא בכדי, מתאמץ ראש הממשלה הנוכחי
להביא להכרת האומות בישראל כ"מדינה יהודית", על מנת לנטרל את האפשרות
להופכה ל"מדינת כל אזרחיה" ובכך להסתכן בהמשך בקיום הרוב היהודי בה.
אולם
מצב ה"שמירה" אינו יכול להנהיג מדינה אל יעדה. הניסיון ליצור
"בונקר" יהודי ואף לקבל על כך את הסכמת מדינות העולם, הינו מופרך מייסודו.
אם ישנו מצב בו יחפצו אומות העולם בקיומנו ויתמכו בנו, יהיה רק אם מדינת ישראל
תהיה לגביהם מציאות מחוללת חיים להם עצמם. ישראל יהודית היא ההפך
המוחלט מכך. השמירה על המצוות היא אותה השמירה על יהדותה של ישראל מפני העמים
שסביבה. לא ניתן לצפות כי עמי הגויים ישתפו פעולה אם מגמה שכזו היא מגמתה של מדינת
ישראל.
אולם
לקשר של עם ישראל אל המצוות והתורה ישנו פן נוסף, פן של "קיום" שמשמעותו
היא – "הקמה".
בפן
הזה התורה והמצוות הינם אמצעי על מנת להקים מחדש את החיים העצומים שנגנזו מאיתנו
מעת הגלות. המצוות בפן התגלות זה שלהם, הינם מעשים וחוקים שקבעו חכמים עם דמדומי
העולם בו מקור החיים היה שרוי בכל פרט מחיי האדם והעולם. בעולם זה, בו זיקת האדם
והחיים כולם אל מקורם, היה גלוי בהם, היו מעשי האדם קשורים בטבורם אל האדמה ממנה
נוצר. יכולתו ליצור בחומרים הגיעה לרמת הנפשה מכוח קיום האדמה חיים כאדם וקיום עוצמת
האדמה הזו בחומריה אף לאחר שנלקחו מאיתה. יחס האדם אל חברו ואל פועלו ששכר לעבודה,
היה מכוח הנגיעה במקורם של החיים שבכל אחד, מועצם כרמת קשר השווה לזה של האישות
הזוגית. מעשה הקניין וממילא הבעלות על הרכוש מתוך הנגיעה במקור הוויית כוחם של
החומרים, הייה במשמעות של קשר והשפעה הדדיים ולא ביחס של "ניצול". כל
עוד נשמת עולם זה באפם, חרטו חכמים את יחסי הגומלין שבחיים אלו בכתובים, במשא ומתן
ובהלכות התואמות גדרי חיים אלו וכתבום בניגוד לצו התורה האוסר לכתוב
"חיים" לאותיות, על מנת שאנו נגיע ונקִים אותם מחדש להיות חיים. דורות
על דורות כפו חכמים את עם ישראל ללמוד, לנהוג ולפעול בדרכי חיים שלמעשה כבר לא היו
קיימים אלא כזיכרון וסימן רחוקים.
ברור
שבתפיסה זו את הציווי האלוהי, לא רק
שהציווי הינו אמצעי בלבד לפרוץ את מסגרתו אל החיים החופשיים, אלא שכפייתם
מתוך רצון לשימורם, הינה נוגדת לחלוטין מגמה זו.
יותר
מכך. בתרגומם של ציווי התורה חזרה מציווי ומרות להגדרות חיים ומשם להנפשת החיים
עצמם, אנו מאפשרים את חיבור כל עמי העולם אל התורה להיות יונקים מן החיים המופיעים
ממנה. אל התורה כגורם מצווה, המופיעה בעיקרה באותיותיה, כתבה ודיבורה, אין העולם
שמחוץ לישראל מסוגל להתחבר. בהיות עיקר הווייתו, הוויה גופנית, רק האין סוף הופיע כגוף
וכחומרי החיים עצמם יכול להעצים את קיומו ולהעשיר את הווייתו. תהליך "תרגום"
המצוות והתורה לגרמי חיים, אמור אם כן להביא אף לחיבור העמים כולם אל המגמה הזו
וממילא להתרצותם ברצונם של ישראל. (להרחבה – "שדי – אספקלריא המאירה בבשר" – לחץ כאן)
מתוך
כך גזרנו את שם המפלגה – "ישראל ייעודית ". כי אל הייעוד הזה שמעבר לרף
הציווי והשמירה על המצוות אנו רוצים להגיע. אל הייעוד הזה הפורץ את מסגרת הכפייה,
אל חופש ה"אומן" ליצור חיים במעשה הקמתו את המצוות אנחנו רוצים לכוון, בייעוד
הזה, המחבר אף את כל עמי העולם אל מקורות החיים השונים אם מן האדמה אם מחומריה ואם
מאלו המגיעים לנו מן השמים, אנו שואפים לגעת. אמנם את הצליל ה"יהודי" לא
גנזנו. כי משם אנחנו מגיעים ובזכות שנות דור של שימור, יש בנו היכולת לצעוד כיום
אל יעודנו. אולם בריא לנו כי במעבר התורה להיות מנהיגה של מדינה שלמה, חייב הייעוד
לפרוץ את גבולות ה"יהדות" להופכה לחיים.
את המגמה הזו נקדם אט אט, אולם
את שאיפת הרוח הזה שתפוגג את פחד הכפייה ולחץ המרות, נוכל להרגיש כבר מעתה.