האם תביעתם של אהרון ומרים על אחדות ה"אור" ו"עור" להופיע שכינה בבשר[1], הינו חלום עתידי שאין לנו נגיעה בו?
האם דברי הראב"ד על גוויות חזקות ובריאות כגוית המלאכים[2],מכוונים למציאות שמעבר ליכולתנו וחיובנו לפעול?
האם דברי ה"רב" ב"צפוּן" על הופעת ה"מרגיש" אין סוף חיים מעבר לכל מה שיכול כוח המחשבה להכיר[3], אמורים להיות צפונים מאיתנו לעד?
מן החיבור שלפנינו עולה כי אבות אומה קבעו יתד למגמה זו בהופעתם את התורה בגופם ובדרך התנהלותם. פרטי המצוות, משאם ומתנם של חכמים בגמרא ופסיקת ההלכה, נועדו להחזיר מחדש את מיקום התורה באדם כדוגמת הופעתה בהם. כל קיום ישראל בארצו בנוי בקיום תשתית זו.
גם שם יש להנהגת מציאות זו – שדי
שדי הוא, הכוח לחזור ולינוק מן הארץ ומחומריה
את כוחותיה האין סופיים.
שדי הוא הופעת אין סוף של חיים מתוך הבשר.
שדי הוא היכולת ליצור חיים כאלוהים
שדי הוא תלות האלוהים באדם, בקיום הבטחתו.
[1] "בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד כי באמת נשמה אחת היא, ע"י נפילת העולם בחטא הקדום נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דווקא יאכילם בשר ושיכנס להאיר בתוך החוצפא, ומשה אמר "האנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר י"א י"ב) כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר וצווחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענוותנותו, "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה" (שם י"ב ג')" (מאורות הראייה הגדה של פסח).
[2] "…אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב…" (השגות הראב"ד על רמב"ם הלכות תשובה פרק ח' הלכה ב' ד"ה העוה"ב אין בו גוף).
[3] "צפוּן – כאשר בהרכבה הנכונה השכל והרגש הפנימי בונים אושר האדם, צריך תמיד לדעת, שאע"פ שהשכל הוא לכאורה עומד במעלה עליונה מהרגש, אך זהו רק כ"ז שאין הרגש מתעלה למרום עזו, ע"פ כח השכל עצמו, אבל כשהשכל הגביה את מעלת הנפש למדרגה הגונה, אז הרגש מתעלה כ"כ עד הדברים היותר נשגבים, אין כח בשום שכל המתעצם בדברים וצירופי מאמרים להכירם, הם יהיו נרגשים מעומק מצפון הנפש, וההרגשה הרוממה והנעימה לא תכנס בדברים גלויים, ודוקא עם עומק ההרגשה הצפונה יכול האדם לבא לאותה המדה של קדושת החיים לשם עצם קדושתם, מבלי לצרף עמה תעודות אחרות. כי החיים הקדושים ההולכים באור ה', היא המטרה היותר נשגבה, והיא הולכת ומוספת כפי תגבורת קדושתה. האפיקומן הנאכל על השובע בתור מטרה לעצמו, לא דבר של הכרח להמשכת חיים של פעולה מעשית, מצד זה הוא מותאם לעומק הרגש היותר צפון בעומק הנפש, הנעלה מכל פה ולשון להביעו" (עולת ראיה חלק ב' על הגדה של פסח ד"ה צפון).