א.
תיאור העבודה וההקפדה על הפרטים והסדר

ב.
החפינה- על פי מידתו האישית של כהן הגדול

ג.
כמות ה"טפופות"- היכולת לקדש אף מעבר ל"כלי"

ד.
נתינת הקטורת לכלי- הביטול לקודש (ה"רצוא")

ה.
ההחזרה לידים של הכהן בקודש הקדשים (ה"שוב")- "זו היא עבודה קשה
שבמקדש"

ו.
המחלוקת עם הצדוקים

ז.
סיכום ומסקנות

 

 

א. תיאור העבודה וההקפדה על
הפרטים והסדר

"אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול
בצאתו בשלום מבית קדשי הקדשים"

במאמר זה אנחנו נתבונן בעבודת הקטורת
ובחפינת הקטורת. ננסה להבין מה הכהן גדול היה עושה בדיוק, מה כל שלב פועל ומדוע זה
נחשב ככזה "רגע שיא" ביום הכיפורים. אנחנו ננסה להסתכל ב"זכוכית
מגדלת" על מה שהיה עושה, על מנת להבין את עומק המשמעות של העבודה.

התורה מצווה על הקטרת הקטורת ביום
כיפור:

ויקרא פרק טז':

(יב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח
מלפני יקוק ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת: (יג) ונתן את הקטרת על האש
לפני יקוק וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות:

הרמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים
ד' א') מתאר את כל הסיפור. בהתחלה היו מביאים לו מחתה של גחלים וכף מלא קטורת:

 

"ונוטל את המחתה וחותה בה אש מעל
המזבח מן הסמוך למערב, שנאמר מעל המזבח מלפני ה', ויורד ומניחה על הרובד שבעזרה,
ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה"

אחר כך הכהן גדול היה חופן ממנה אל תוך
ידיו ונותנו לתוך הכף. אחר כך היה מוליך את המחתה של הגחלים ואת הכף של הקטרות לקודש
הקדשים:

"וחופן ממנה מלא חפניו לא מחוקות
ולא גדושות אלא טפופות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו ונותן לתוך הכף. כבר ביארנו
שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות, ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה
בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה
בשמאלו עד הארון, לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל עד שהוא
מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון, הגיע
לארון נותן המחתה בין שני הבדים ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה"

לאחר מכן היה מחזיר את הקטורת מהכף אל
תוך ידיו ומקטיר. בסוף היה מתפלל תפילה קצרה ויוצא:

"ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או
בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה, וזו היא
עבודה קשה שבמקדש, וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה, כדי שתהיה
הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא,
והוא מהלך אחורנית מעט מעט פניו לקדש ואחוריו להיכל עד שיצא מן הפרוכת, ומתפלל שם
בהיכל אחר שיצא תפלה קצרה שלא להבעית את העם שמא יאמרו מת בהיכל, וכך היה מתפלל, יהי
רצון מלפניך ה' אלהינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה, ולא יסור שבט מבית
יהודה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי
דרכים".

על פי ההלכה יש הקפדה מוחלטת על הסדר של
כל העבודה. כך מביא הרמב"ם:

רמב"ם הלכות עבודת יום
הכיפורים פרק ה הלכה א:

כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל
צריך לעשותן על הסדר שביארנו, ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום.

וכן על סממני הקטורת, אם חיסר אחד
מהסממנים, חייב מיתה:

מסכת יומא דף נג עמוד א:

הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת
מכל סמניה – חייב מיתה.

וכן צריך להקפיד בהחזרת הקטורת חזרה אל
תוך ידיו (בקודש הקדשים), לא לאבד אפילו גרגיר אחד של קטורת (!). כך מביא המאירי:

מאירי על המשנה יומא מז' א':

ועל כל פנים צריך היה ליתן מתוך חפניו
על הגחלים, וכיצד היה עושה שצריך היה ליזהר שמא יפול מו הקטרת לארץ אפילו כחרדל
שאם כן נמצא מלא חפניו חסר
, ויותר ממלא חפניו אינו יכול להכניס דהויא ליה
רבותא שלא לצורך.

וכך פוסק הרמב"ם  שנכנס עם קטורת חסרה חייב מיתה:

רמב"ם הלכות עבודת יום
הכיפורים פרק ה הלכה כה:

חסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן
חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, וכן חייב מיתה על ביאתו
בלא מצוה
, לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטרת, או שנכנס כקטרת שלימה עם החסירה
חייב מיתה
.

אם אנחנו רואים כזאת הקפדה מטורפת על הסדר
של העבודה, על הפרטים של העשייה ועל הכמויות של העשיה, חייבים להבין
שכל פרט הוא משמעותי.

לכאורה מה זה כבר משנה? העיקר שיהיה
קטורת וזהו!? האם איבוד גרגיר אחד של קטורת כל כך נוראית?

האם שינוי הסדר (בטעות כמובן) היא צריכה
להפיל את כל "מגדל הקלפים"?

 

מסקנה:

צריך להבין שכן! מכאן שצריך למצוא בכל
שלב
של העשייה את המשמעות הפועלת. צריך למצוא בסדר של הדברים את ההגיון. איך
הסדר בונה מהלך מסויים. צריך להבין איך הכמויות והשיעורים הם קריטיים
לעבודה. אנחנו נשים "זכוכית מגדלת" על כל שלב.

ב. החפינה- על פי מידתו האישית
של כהן הגדול

 

המשנה מגדירה את הכמות של הקטורת:

משנה מסכת יומא פרק ה משנה א:

הוציאו לו את הכף ואת המחתה וחפן מלא
חפניו ונתן לתוך הכף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכך היתה מדתה.

אנו רואים שהכמות של הקטורת היא מותאמת
בדיוק לפי מידתו של כהן הגדול. המדידה נקבעת על פי הסובייקטיביות שלו.

דברי המשנה "וכך היתה מידתה"
רק מחזקים את ההבנה שזה לא מצב של דיעבד. זהו ההגדרה של הלכתחילה. כלומר, חייבים
שהמידה תהיה מותאמת לכהן גדול ועל פי כהן הגדול. רק באופן הזה זה מכפר.

הירושלמי מפרט על מגוון גדול של כהנים
גדולים:

ירושלמי מסכת יומא פרק ה' הלכה
א':

הגדול לפי גודלו אפילו כבן קמחית שהיתה
ידו מחזקת כארבעת קבין, והקטן לפי קוטנו אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא
כשני זיתים.

לפי זה יוצא שלא עצם הקטורת הוא
מה שעושה את העבודה ואת הכפרה. אין מידה מסויימת שזה צריך להעשות דווקא כך. דווקא האופי
של הקטורת
, שהיא אופי סובייקטיבי ואישי, היא זאת שפועלת את פעולתה. זהו המידה
הלכתחילית המדוייקת. במילים אחרות ניתן לומר, לא שהעבודה "מונחתת" על
האדם מלמעלה המקיים את הציווי, אלא שהאדם (העושה את הציווי) הוא זה שקובע את
ההגדרה של הציווי. גופו ואישיותו הפרטית של כהן הגדול הוא מה שמגדיר את העבודה.

רש"י הראשון על מסכת יומא מבאר שכל
עבודת יום הכיפורים עוברת דרכו של הכהן הגדול:

רש"י מסכת יומא ב' א'

שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין
כהן גדול: שכל עבודת יום הכיפורים אינה כשרה אלא בו, כדיליף בהוריות בפרק
בתרא דכתיב גבי יום הכיפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו. ובגמרא מפרש למה מפרישין.

 

לא במקרה יש הקפדה והתמקדות בכהן הגדול.
הוא זה שפועל את העבודה. בדומה לכך, ניתן לראות למשל בבגדי כהונה. בגדי הכהונה
חייבים להיות על פי מידתו של כהן הגדול. כך מבאר רש"י על התורה:

ויקרא פרק ו:

(ג) ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד
ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח:

רש"י :

(ג) מדו בד – היא הכתונת. ומה תלמוד
לומר מדו, שתהא כמדתו:

עד כדי כך שאם זה לא בדיוק לפי מידתו
עבודתו פסולה! כך מביא הרמב"ם:

 

רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק
ח הלכה ד:

בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים נאים
ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת, היו מטושטשין או מקורעין או
ארוכין יתר על מדתו או קצרים פחות ממדתו או שסלקן באבנט ועבד עבודתו פסולה
,
היו משוחקין או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמדתו ועבד עבודתו כשרה.

כמו כן הם חייבים להיות ממש "על
בשרו" בלי שום חציצה:

רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק
י הלכה ו:

נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם, מלמד
שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים, אפילו נימא אחת או עפר או כינה מתה אם
היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתו פסולה, לפיכך אין הכהן יכול לעבוד
בתפילין של יד שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה
מניח.

 

מסקנה:

אנחנו רואים מהכמות הסובייקטיבית
והאישית של חפינת הקטורת, שהעבודה מוגדרת בדיוק על פי הכהן הגדול. גופו הפרטי
והאישי הוא ההגדרה המדוייקת וה"נכונה" ביותר לעבודה. דרך הכהן הגדול, עם
כל מה שהוא, גופו ואישיותו- זה מה שמגדיר את העבודה. כך ראינו גם כן ביחס לבגדי
הכהונה.

 

ג. כמות ה"טפופות"-
היכולת לקדש אף מעבר ל"כלי"

 

אם נדקדק בכמות המדוייקת של חפינת
הקטורת, נראה שצריך מידה מאוד מסויימת. למידה זו קוראת הגמרא- "טפופות":

מסכת יומא דף מח עמוד א:

בעי רב פפא: מלא חפניו שאמרו מחוקות או
גדושות? – אמר לו רבי אבא לרב אשי, תא שמע: מלא חפניו שאמרו לא מחוקות ולא גדושות
אלא טפופות.

"טפופות" זה מידה שהיא בין
"גדושות" לבין "מחוקות". רש"י מבאר שה"טפופות"
זה הקצת תוספת ש"צף":

רש"י :

טפופות – לשון דבר צף בגובה מעט,
כמו על דאטפת אטפוך (אבות פרק ב' משנה ו).

וכן הריטב"א:

ריטב"א יומא מח' א':

לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות: כלומר
צפות קצת
, ודוקא בחפינה דכתיב מלא חפניו, אבל בקמיצה דכתיב בקומצו אינו אלא
מחוק כראיתא לעיל, וכן פרשו בתוס'.

כדי להבין את המשמעות של כמות זו (בלי
קשר לעובדה שזה מאוד מקשה על העבודה בהמשך כשהכהן הגדול יצטרך להחזיר את כל הכמות
הזאת חזרה לידים שלו, עם התוספת הזאת!), ננסה להתבונן ב"גבולות" של
המידה הזאת. נתבונן בשני "נקודות הקיצון":

מצד אחד נתבונן בקמיצה של מנחות שצריכה
להיות "מחוקה".

מצד שני נתבונן בנדב ואביהו שהביאו
"מעבר".

כמות של "מחוקות" אנו מוצאים
בקמיצה של מנחות. כך מביאה הגמרא:

מסכת יומא דף מז עמוד א:

תנו רבנן: מלא קמצו, יכול מבורץ – תלמוד
לומר בקמצו, אי בקמצו – יכול אפילו בראשי אצבעותיו, תלמוד לומר מלא קמצו – כדקמצי
אינשי. הא כיצד? חופה שלש אצבעותיו על פיסת ידו, וקומץ.ובמחבת ובמרחשת מוחק בגודלו
מלמעלה, ובאצבעו קטנה מלמטה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש.

בקומץ של מנחה צריך אסור שיהיה מבורץ
אבל גם אסור שיהיה חסר. כך מסביר הריטב"א:

חידושי הריטב"א מסכת יומא
דף מז עמוד א:

יכול מבורץ. פי' מבצבץ מכל צד ויוצא.
תלמוד לומר בקומצו. דמשמע לשון מיעוט קומץ מצומצם. והיינו דאמרינן יכול
יקמוץ מעט בראשי אצבעותיו. ואע"פ שאין קומצו מלא דכל כמה דמחסר טפי מעלי.
תלמוד לומר מלא קומצו. קומץ מלא.

לפי הריטב"א זה רק קומץ מצומצם
(בלי בירוץ תוספת) אבל גם חייב להיות קומץ מלא. מזה אפשר ללמוד שאין הכמות של קומץ
מנחה כמות חסרה. זה מידה מלאה. מכאן דווקא צריך להבין שבחפינת הקטורת ביום
הכיפורים יש צורך דווקא ביותר מהרגיל, יותר מהשלם (כי קומץ של מנחה היא לא מידה
חסרה). הריטב"א עושה את ההשוואה בין שני הכמויות:

ריטב"א יומא מח' א':

לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות: כלומר
צפות קצת, ודוקא בחפינה דכתיב מלא חפניו, אבל בקמיצה דכתיב בקומצו אינו
אלא מחוק
כראיתא לעיל, וכן פרשו בתוס'.

אנחנו נצטרך להבין מה זה אומר שביום
הכיפורים מביאים אף את ה"מעבר".

את פרטי התהליך בקמיצת המנחות מפרט
המאירי:

מאירי על המשנה יומא מז' א':

המנחות הנקמצות…וכן צריך שיהא הקומץ
מצומצם כדרך שאדם קומץ,והוא שיהא תוחב שלש אצבעותיו על פס היד וזהו הקומץ. ואם
היה מבורץ
, ר"ל שהרחיק אצבעותיו זה מזה עד שהקמח או הפתיתין מבצבצין
ויוצאין בין אצבעותיו פסול, אלא ידביק אצבעותיו ויהא חופן בראשי אצבעותיו
על פס ידו, ואין צריך למחוק מן הצדדין במנחת הסלת בגודלו מצד האצבע השניה ובקטון
אצבעותיו מצד האצבע הרביעית שכל שבסלת בירוציה נופלין מכאן ומכאן מאליהן,
אבל מנחת מחבת ומרחשת שהם פתיתן ובירותיהן מתעכבין, מוחק בגודלו מלמעלה ר"ל
מצד האצבע השניה ובאצבע קטנה מלמטה ר"ל מצד האצבע הרביעית והיא אחת מעבודות
קשות שבמקדש, שצריך הוא במחיקתו שלא ישארו שם מן הפתיתין היוצאים לחוץ כלום,
ושלא יצא עם מחיקתו ממה שבפנים כלום
.

היה צריך מיומנות מאוד מיוחדת כדי
שבקמיצה של המנחות יצא "מחוק" בדיוק לא פחות ולא יותר. במנחה של סולת זה
היה יותר קל כי הבירוצים (התוספות שמבצבצות החוצה) היו נופלות מאליהן. במנחות של
המחבת היה צריך ממש למחוק ולהשוותם.

רק כדי להעצים את השאלה לגבי חפינת
הקטורת ביום הכיפורים נראה שבדרך כלל הבירוצים בכלל לא מתקדשים. כך מובא במשנה:

מסכת מנחות דף צ עמוד א:

מדת הלח בירוציהן קדש, ומדת היבש בירוציהן
חול
.

וכך נפסק ברמב"ם:

רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות
פרק ב הלכה ט:

בירוצי המדות של סלת חול שאין גב העשרון קודש, ובירוצי
היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, ולמה
יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו
מוציאין מכלי שרת לחול.

אם נסביר את ההבדל, נוכל לומר שבדרך כלל
מה שמקדש את הדבר זה הכלי. ה"בירוצים", כלומר התוספות היוצאים החוצה, לא
נגעו בכלי ואין להם קדושה. רק מה שנכנס לתוך הכלי מתקדש. כך גם במנחות, רק מה
ש"מחוק" ביד הקומץ הוא קדוש. כל מה שמעבר לא מתקדש. ביום הכיפורים
בחפינת הקטורת כהן הגדול מצליח (וצריך לפי התורה) לקדש גם את ה"מעבר".
גם את הבירוצים שהם מחוץ ל"כלי" (ידים שלו) קדושים. בעבודה זו כהן הגדול
פורץ (קצת) אף מעבר לתלות ב"כלי". הכהן הגדול לא תלותי בכלי קודש. הוא
מצליח לקדש אף את המעבר.

עכשיו נתבונן בנקודת קיצון השניה- נדב
ואביהו. נדב ואביהו הקריבו קטורת זרה אשר לא ציווה אותם:

ויקרא פרק י:

(א) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש
מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני יקוק אש זרה אשר לא צוה אתם: (ב)
ותצא אש מלפני יקוק ותאכל אותם וימתו לפני יקוק: (ג) ויאמר משה אל אהרן הוא
אשר דבר יקוק לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן:

מדברי משה יוצא שזה לא היה מעשה נמוך
אלא דווקא מעשה גבוה. כך מבאר רש"י על המילים "ונקדש בכבודי":

 

רש"י ויקרא פרק י:

(ג) הוא אשר דבר וגו' – היכן דבר
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור
או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:

 

אפשר לומר שנדב ואביהו הביאו
"מעבר". הם הביאו מעבר לציווי, על פי רצונם האישי. מי שעושה כך חייב
מיתה. כך פוסק הרמב"ם:

רמב"ם הלכות עבודת יום
הכיפורים פרק ה הלכה כה:

חסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן
חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, וכן חייב מיתה על ביאתו
בלא מצוה
, לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטרת, או שנכנס כקטרת /בקטרת/ שלימה עם
החסירה חייב מיתה.

 

בגלל זה היה כל כך הקפדה שלא יותיר ולא
יחסר מהמידה המדוייקת של הקטורת ביום הכיפורים. כך מבאר המאירי שלא יהא
"רבותא שלא לצורך":

מאירי על המשנה יומא מז' א':

ועל כל פנים צריך היה ליתן מתוך חפניו
על הגחלים, וכיצד היה עושה שצריך היה ליזהר שמא יפול מן הקטרת לארץ אפילו כחרדל
שאם כן נמצא מלא חפניו חסר, ויותר ממלא חפניו אינו יכול להכניס דהויא ליה רבותא
שלא לצורך.

 

אם יביא פחות ממלא חופניו זה חסר. אם מביא
יותר ממלא חופניו (אף מעבר לבירוצים- ה"צף") חייב משום הבאה שלא לצורך
(כמו שראינו אצל נדב ואביהו). באמת כל עבודת יום הכיפורים באה בעקבות מעשה נדב
ואביהו. כך מבואר בפירוש בפסוקים:

ויקרא פרק טז:

(א) וידבר יקוק אל משה אחרי מות שני
בני אהרן
בקרבתם לפני יקוק וימתו: (ב) ויאמר יקוק אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל
יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על
הכפרת:

יוצא, שאת מה שעשו נדב ואביהו בצורה
"קיצונית" (לא נמוכה, כי משה משבח אותם שהם "גדולים ממנו ומאהרן"),
מקבל "תוקף" מסויים בעבודת יום הכיפורים. בעבודת יום הכיפורים הכהן צריך
להביא אף מעבר ל"כלי". מעבר לקידוש של הכלי שרת. בצורה קיצונית, נדב
ואביהו הביאו קטורת בלי ציווי. כך מי שיביא קטורת יותר מ"מלא חופניו"
חייב משום הבאה שלא לצורך ( שזה בדיוק כמו בלי ציווי). ביום הכיפורים ה"מעבר"
זה בעצמו הגדרת הציווי
. מעשה נדב ואביהו בצורה מוגבלת נכנסת בתוך הגדרת
העבודה. כך ראינו ביחס לכמות של ה"טפופות".

על מנת לחדד את ההבנה ביחס ל"קצת
מעבר" הזה, נתבונן במעשה התרומה למשכן. בתרומת המשכן הביאו "מעבר":

שמות פרק לו:

(ה) ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא
מדי העבדה למלאכה אשר צוה יקוק לעשת אתה:(ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש
ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא:(ז) והמלאכה היתה דים
לכל המלאכה לעשות אתה והותר:

מצד אחד הביאו "די", מצד שני
היה "הותר". כדי ליישב את הסתירה מסביר ה"אור החיים" שהיה נס:

אור החיים שמות לו' ז' ד"ה
דים וגו' והותר:

הם ב' דברים הפכיים, אם דים אינו הותר, ואם הותר
אינו דים, וכאן אין מקום לומר זו אף זו, לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת, ואין דרך
לעשות סוג אחד ב' סוגים גי בנשמע הכחשה. ועוד לא היה צריך לומר דים, אלא והמלאכה
היתה הותר לכל המלאכה…

ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל
בעיני המקום, כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור בצריך, חש ה' לכבוד כל איש שטרחו
והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב, והמלאכה אשר ציוה ה'
לעשות במשכן הספיקה להיכנס בתוכה כל המלאכה שיעשו בני ישראל, הגם שהותר, פירוש
שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס.

או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים,
לא חסר ולא יותר, הגם שהיתה יותר כפי האמת, והוא אומר והותר כי נעשה נס ולא
הותיר.

אף על פי שהביאו יותר ממה שהיה צריך, זה
"נדחף" ונכנס פנימה אל תוך הכמות הנדרשת. ה"הותר" נדחף אל תוך
ה"די". ברור שזה לא סתם אגדת ילדים.

צריך להבין שה"דים" מבטא את
התרומה עד לגובה של הציווי. מה שהקב"ה ציווה. מה שצריך בשביל המשכן. הבאה
מהאנשים לצרכים של הקודש.

ה"הותר" מבטא את
ה"מעבר". את התרומה על פי הרצון האישי של התורם. לא על פי הצורך של
הקודש.
זה יותר לכיוון הצורך של האדם. הרי הקודש לא צריך את זה. למה
שזה יתקבל בכלל?

נס זה מלמד שבני ישראל הצליחו
ב"הותר" להכניס אל תוך הקודש אף מעבר לציווי. הם הצליחו להכניס אל תוך
המשכן את עצמם.

כך גם קורה בצורה מסויימת ביום הכיפורים. מלא חופניו ה"טפופות" מכניסות
לקודש גם את ה"מעבר" הזה. בכך יותר בא לידי ביטוי האדם העושה את העבודה.

 

ד. נתינת הקטורת לכלי- הביטול
לקודש (ה"רצוא")

 

השלב הבא הוא נתינת הקטורת אל תוך הכלי.
רש"י מבאר שאת הכלי לקחו מלשכת הכלים (כלומר, כלי שרת):

רש"י יומא מז' עמוד א':

הוציאו לו- מלשכת הכלים.

מה עושה הכלי לקטורת?

רש"י על התורה מסביר שכלי שרת
מקדשים קדושת הגוף את מה שנכנס לתוכם:

רש"י שמות פרק ל פסוק כט:

וקדשת אותם – משיחה זו מקדשתם להיות קדש
קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש
קדושת הגוף
ליפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר
שאינו ראוי להם אין מקדשין.

אם נסביר את השלב הזה כשלב עקרוני (כמו
שאמרנו שהכל חייב להיות לפי הסדר ומדוייק וכו'), נוכל לומר ששלב זה הוא שלב הביטול
אל הקודש. בשלב זה הכהן לוקח את הקטורת (המוגדרת על פי גופו הסובייקטיבי) ויוצק את
זה אל תוך הקודש. כלי השרת מקדש את הקטורת בקדושת הגוף. הכלי שרת מבטא את הקודש
המוחלט האובייקטיבי. הכלי שרת מעצם העובדה שהוא כלי שרת, מבטא את הקודש האבסלוטי.
לכן יוצא, שהכהן בעצם "יוצק" את עצמו ואת גופו ואת אישיותו
(הסובייקטיבית הפרטית) אל תוך ההגדרה המוחלטת (האובייקטיבית) של הקודש. זהו שלב של
"ביטול". זהו שלב של "רצוא". שלב שהתנועה היא מלמטה למעלה.
מהאישי והפרטי של האדם (בצורה מאוד מדוייקת ואישית) אל הקודש האובייקטיבי (כלי שרת).

ה. ההחזרה לידים של הכהן בקודש
הקדשים (ה"שוב")- "זו היא עבודה קשה שבמקדש"

השלב האחרון הוא השלב הקשה ביותר
והמשמעותי ביותר. המשנה שהגדירה את המידה של הקטורת אמרה "וכך היתה
מידתה". הברטנורא (בעקבות הגמרא) למד שזה גם המידה שצריכה להיות בפנים, בקודש
הקדשים:

ברטנורא מסכת יומא פרק ה משנה
א:

וכך היתה מדתה – כמדתה בחוץ כך מדתה
בפנים
מה בחוץ היה חופן בחפניו ממש ולא בכלי, כך בפנים כשמערה הקטורת מן הכף
לתוך חפניו לא היה מערה בכלי עשוי כמדת חפניו אלא לתוך חפניו ממש.

גם בקודש הקדשים צריך להקטיר מהידים
והחופנים של כהן הגדול. כדי לעשות את זה היה צריך מיומנות מיוחדת מאוד. עד כדי כך
שהגמרא מכנה את העבודה הזאת: "וזו היא עבודה קשה שבמקדש":

תלמוד בבלי מסכת יומא דף מט
עמוד ב:

כיצד הוא עושה? אוחז את הבזך בראש
אצבעותיו, ויש אומרים: בשיניו, ומעלה בגודלו, עד שמגעת לבין אצילי ידיו. וחוזר
ומחזירה לתוך חפניו, וצוברה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: מפזרה, כדי
שיהא עשנה ממהרת לבוא. וזו היא עבודה קשה שבמקדש.

רש"י מסביר את הטכניקה המאוד
מסובכת שהיתה נצרכת כדי שזה יקרה:

רש"י מסכת יומא דף מט עמוד
ב:

כיצד הוא עושה – חפינה שניה שבפנים מן
הבזך לתוך חפניו, אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו, לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה
של בזך כלפי בין זרועותיו, ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט
מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו, וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו, וחוזר
ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו, וצוברה על הגחלים.

וכן הרמב"ם שאפילו היה יכול לאחוז
את המחתה בשיניים:

רמב"ם הלכות עבודת יום
הכיפורים פרק ד הלכה א:

ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או
בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה, וזו היא
עבודה קשה שבמקדש.

עבודה זאת היא מאוד קשה ומסובכת. הכהן
צריך להחזיר את הקטורת לידים שלו בלי לאבד אף גרגיר אחד של קטורת (כמו שראינו
במאירי למעלה). כמו כן, היות וראינו שהחופן של
הקטורת כוללת את ה"טפופות" כלומר גם את הקטורת הצפה (כמו שראינו
ברש"י ובריטב"א), מיד עולות מספר שאלות:

למה היה עושה כך? האם אין דרך יותר קלה
לעשות את זה?

איך הכהן אמור להצליח להחזיר את כל
הקטורת כולל את ה"טפופות" בלי לאבד גרגיר?

הסבר:

צריך להבין שלא במקרה שלב זה היא
"עבודה קשה שבמקדש". על פי הסברנו שלב זה הוא השלב הכי קריטי והכי
עוצמתי בכל העבודה. כשהכהן מחזיר את הקטורת חזרה אל תוך ידיו הרי הוא מחזיר את הקדושה
אל עצמו. המידה האובייקטיבית האבסלוטית (הקדושה מכוח הכלי שרת) חוזרת אל הכהן
בחזרה אל גופו ועצמותו של כהן הגדול. המידה האובייקטיבית חוזרת להגדרה
הסובייקטיבית
.

כמובן, שאין החזרה אל תוך ידיו מחזירה
אותו למצב כמו שהיה קודם הנתינה לכלי שרת. לפני שהוא נתן לכלי שרת העבודה היתה
מוגדרת על פייו אבל הקודש הוגדרה על פי הכלי שרת. כעת חוזרת עוצמת הקדושה של הכלי
שרת אל תוך ידיו הפרטיות והאישיות של הכהן. הכהן הגדול הוא בעצמו קודש ככלי שרת.
הסבייקטיביות של הכהן הוא כל כולו קודש כמו כלי שרת. האופי של קדושה זו של כהן
גדול היא הרבה יותר חזקה ועוצמתית מאשר קדושת הכלי שרת. קודש זה של הכהן הגדול הוא
קודש "אישי" ופרטי. זה קודש כזה המוגדר על פי האדם.

רגע זה בתוך קודש הקדשים הוא רגע השיא
של העבודה. זהו רגע של "מפנה". רגע שבו התנועה היא בחזרה אל האדם. זה
בבחינת ה"שוב", שהקודש חוזרת למטה לקדש את הכהן ואת הקטורת על פי
ה"כלי" שלו.

לכן ברור מה כל כך מדהים ברגע זה כשהיה
יוצא כהן הגדול מבית קדשי הקדשים.

ו. המחלוקת עם הצדוקים

 

לכת של הצדוקים היתה מחלוקת עם הפרושים
(חז"ל) לגבי אופן הקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת זו היתה כל כך חריפה עד
כדי כך שהיה צריך להשביע את כהן הגדול שלא ישנה ויעשה כמו הצדוקים:

מסכת יומא פרק א' משנה ה':

מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה
והעלוהו לעליית בית אבטינס והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו לו אישי כהן גדול אנו
שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה
שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין:

את תוכן המחלוקת מביא הברטנורא:

ברטנורא יומא א' ה':

והשביעוהו – שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת
על המחתה מבחוץ ולהכניס מבפנים שהם דורשין כי בענן אראה על הכפורת (ויקרא
ט"ז), כי בענן עשן הקטורת יבא ואז אראה על הכפורת. ואין הדבר כן, שהרי הכתוב
אומר (שם) ונתן את הקטורת על האש לפני ה':

הצדוקים היו נותנים את הקטורת על הגחלים
לפני הכניסה לקודש הקדשים. לעומת הפרושים (חז"ל) שאומרים שצריך לתת את הקטורת
בתוך קודש הקדשים.

מה יסוד המחלוקת ביניהם?

כדי להבין את יסוד המחלוקת צריך להבין
מי הם הצדוקים בכלל. הצדוקים היו כת שלא האמינה בתורה שבעל פה, אלא רק בתורה
שבכתב. כך מביא הברטנורא:

ברטנורא מסכת ידים פרק ד' משנה
ו' :

אומרין צדוקין – המכחישין תורה שבעל פה
נקראים צדוקים, על שם צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהתחילו בקלקלה זו
תחילה.

הצדוקים היו מכחישים את התורה שבעל פה.
הם היו מקבלים רק את פשט הפסוקים. את ההבדל שבין תורה שבעל פה לתורה שבכתב מבאר
הרב קוק:

אורות התורה פרק א' סעיף א':

תורה שבכתב אנו מקבלים ע"י הציור
היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה
הכללית של כל היקום. דאים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלהים
עליון מרחפת עלינו
, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם
באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו. לא רוח האומה חוללה אור
גדול זה,- רוח אלהים יוצר כל יצרה, תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים
כולם.

בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו
חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי
המעשה
. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה
באופיה המיוחד, שתורה שבע"פ נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת
האדם הזאת
בתורת ה',- תורת ה' היא גם היא. העין הפקוחה של הצופה באספקלריה המאירה,
הנאמן בכל בית ה', לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת-חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה
שתלמיד ותיק עתיד לחדש- הכל נאמר למשה מסיני.

ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים
וארץ ישקו בתוכו.

מדברי הרב קוק יוצא, שתורה שבע"פ
היא תורה שהאדם הוא יוצר אותה. לעומת תורה שבכתב שזה התורה שמגיעה מלמעלה- מה',
המרחפת מעלינו. ברור שהמחלוקת של הצדוקים בענין הקטורת חייבת להתאים גם כן לשיטתם
ביחס לכללות התורה.

הסבר:

צריך להבין שהצדוקים לא מאמינים ביכולת
של האדם לפעול בתוך קודש הקדשים. לפי הצדוקים אין מקום לעבודה של האדם בתוך הקודש
פנימה. זה בדיוק אותה הנקודה של תורה שבעל פה (שהם לא מסכימים איתו). תורה שבעל פה
זה תורה שהאדם יוצר אותה. כלומר האדם מסוגל ליצור קודש. האדם מסוגל להוליד
קודש מעצמו. לפי הפרושים האדם הוא זה שפועל בתוך קודש הקדשים. הוא לא צריך
"לתקן מבחוץ" הוא מסוגל "לתקן בפנים". "כמידתה בחוץ כך
מידתה בפנים"- המידה הסובייקטיבית של האדם (שהוא חפן בחוץ), היא היא אותה
המידה האובייקטיבית בפנים (בקודש הקדשים)
. לא במקרה הצדוקים חולקים בנקודה זו
של הקטורת. בעבודה זו של הקטורת הכהן הגדול מעצים את עצמו ואת גופו ואת כל אישיותו
להיות קודש (על פי גדריו הסובייקטיביים). על פי הפרושים יש יכולת יצירה ושדרוג של
האדם בתוך קודש הקדשים. כלומר, זה באותו רמה ויש מקום לעשייה הזאת דווקא שם.

 

ז. סיכום ומסקנות

 

רצינו להבין את המשמעות של עבודת הקטורת
ביום הכיפורים. ראינו שיש הקפדה מאוד מאוד מדוקדקת בפרטי העשייה ובסדר של העבודה.
לכן רצינו לראות תהליך עקרוני שקורה בכל שלב ושלב (על מנת שבאמת ההקפדה הזאת לא
תהיה מוגזמת ולא שייכת).

אחר כך ראינו את החפינה של הקטורת, את
המשמעות של ה"טפופות", את הנתינה לכלי
(ה"רצוא") והחזרה אל ידיו (ה"שוב") כתהליך של שדרוג.
בהתחלה הכהן גדול מבטל את עצמותו הסובייקטיבי אל הגדרת הקודש האבסלוטית (בכלי
שרת). אחר כך בשיא של העבודה, האדם יוצק את זה בחזרה אל מידתו האישית והפרטית. זהו
רגע מפנה בכל עבודת יום הכיפורים.

בסוף ראינו את המחלוקת עם הצדוקים
והסברנו איך המחלוקת הנקודתית הזאת מתאימה לשיטתם הכללית ביחס לתורה שבעל פה.

אף על פי שעבודת יום הכיפורים היא מאוד
דקדקנית ומחמירה וקשה, אנחנו רואים שיש תשורה לדקדקנות הזאת. לפי דברינו, דווקא
ההקפדה על הכמות של חופן כהן הגדול (כולל ה"טפופות" שצף מעט) וההתעקשות
להחזיר את הקטורת חזרה אל ידיו היא זאת שמשדרגת את הכהן הגדול להיות קודש
. אם
זה לא היה בדיוק במידתו הפרטית והאישית זה לא היה מקדש אותו כפי שהוא. זה
היה אולי מקדש את הקטורת אבל לא הכהן גדול בעצמותו הסובייקטיבי.

"אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול
בצאתו בשלום מבית קדשי הקדשים"

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.