בהצגת חז"ל את מהות חג החנוכה במסכת שבת, הם
אינם מביאים בתחילה את נס פך השמן אלא את דין "כבתה אין זקוק לה".
בניגוד לנר השבת, ניתן להדליק בחנוכה בשמנים ופתילות שאינם דולקים כהוגן אף שיש
חשש שיביאו לידי כיבוי הנר. הסיבה לדין זה היא – "כבתה אין זקוק לה", או
בשפת ההלכה "הדלקה עושה מצווה". הופעת השכינה עלינו אינה נזקקת
ל"כלים" בכדי להתקיים ולהמשיך את השפעתה עלינו. גם אם הדלקנו את המהלך
האלוהי בכלים שספק הוא אם הם יכולים להתמיד, מופיעה התוצאה אלוהית על המעשה
שעשינו, מעצימה אותו ומתמידה, אף שהכלים בהם החילונו לפעול את פועלנו לא הצליחו
לשרוד.
המייצגים נאמנה מגמה זו בעם ישראל הינם הכוהנים
שכשליחיו של הקב"ה אינם תלויים בחומר אלא פועלים את פועלם מכוח הרוח.
אולם ההשגחה האלוהית ובעקבותיה חז"ל אינם
מסתפקים בכך. את הכוח להופיע חיים מעבר לפוטנציאל הקיים בכלים שברשותנו, הם נוטעים
בכלים עצמם. את נס החנוכה מופיעה ההשגחה האלוהית בנרות עצמם בנס פח השמן. אף שכמות
השמן שנתון היה בידי הכוהנים מספיק היה ליום אחד בלבד, דולק השמן שמונה ימים.
מתוך כך חשבו הכוהנים בני חשמונאי של אז, ואף היום
הרבה מאיתנו, כי יש בכוח הרוח להשפיע את
צביונה על הכלים לתמיד. אם רק נתמיד בהעצמתה, תשליט את אופייה על עולם החומר, על
מהוויו והתרבות המאדירה את המוחש והמוחצן במראית העין. מכוח אמונה זו, התמידו
הכוהנים בשלטונם ולא העבירו את הפיקדון שהופקד בידיהם לידי בית דוד.
אולם טעות הייתה בידם.
השלטת ה"רוח" את צביונה אף על ה"כלים"
נועדה לכתחילה להיות זמנית. מצב זמני זה נועד להרגיל, כי יש בנו את הכוח לפרוץ אל
מעבר ל"אפשר" האנושי. אולם התמדה בדרך זו יוצרת ניכור כלפי עולם המעשה,
המוחש והמציאות החיצונית ואף זלזול בהם, ומתוך כך דווקא שיעבוד אליהם. ברגע
שבני חשמונאי זרע הכהונה, מתעקשים להחזיק את השלטון בידיהם, לא רק שנכחדת מלכותם
(רמב"ן על בראשית מ"ט, י'), אלא שהם עצמם משליטים על ישראל "כלים
זרים" – את מלכות רומי ונעשים לה עבדים (רש"י על שיר השירים ו',
י"ב).
בכדי שלא להיות עבד להוויית החומר, והמציאות
החיצונית, לא נוכל להסתפק בהתפתחותנו הרוחנית. אנו נצטרך למצוא את
ה"אלוהי" במחוזות חיים אלו עצמם. כי בישראל בניגוד לגויים, עוצמת האין
סוף אינה מופיעה רק ברוח, אלא נובעת גם מן החומר עצמו.