א. מקור הדין
ב. ההגדרה הממונית בקבר
ג. המתים יורשים את החיים- יוצאי מצרים
ד. שכיב מרע- קצת בקבר
א. מקור הדין
בדיני הנחלות של התורה הנחלה
לא רק הולכת למי שחי אלא גם למי שמת. כך הדבר ביחס להמשך הדורות- היכולת להגיע
לנכד או לנין אף על פי שהאבות נפטרו, וכן ביכולת "לחזור אחורה"- חזרת
הנחלה למת בקבר ועל ידי זה להגיע לאבא או לסבא וכו'.
ננסה להתבונן במקור הדין על
מנת להבין את טיבו:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף
קטו עמוד א:
משנה:
סדר נחלות כך הוא: +במדבר
כ"ז+ איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו – בן קודם לבת, כל יוצאי
יריכו של בן קודמין לבת. בת קודמת לאחין, יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין. אחין
קודמין לאחי האב, יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל: כל הקודם
בנחלה – יוצאי יריכו קודמין. והאב קודם לכל יוצאי יריכו.
גמ':
תנו רבנן: בן – אין לי אלא בן;
בן הבן, או בת הבן, או בן בת הבן מנין? תלמוד לומר: אין לו – עיין עליו. בת
– אין לי אלא בת; בת הבת, ובן הבת, ובת בן הבת מנין? ת"ל: אין לו – עיין
עליו.
הא כיצד? נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן.
ולימא: עד יעקב! אמר אביי:
גמירי, דלא כלה שבטא.
פשט הגמרא:
מפשט הגמרא רואים שמכוח הלימוד
"אין לו- עיין עליו" אפשר להגיע עם הירושה עד הנכד. איך? לכאורה הנקודה
היא של ה"עיון" שזה התבוננות עמוקה בשורש הנפטר. התורה אומרת לא רק
להסתכל על האדם הספציפי הזה נקודתית אלא לעיין עליו ותתבונן טוב ותראה שגם הנכד
יצא ממנו.
אלא שמהמשך הגמרא ששואלת
"הא כיצד" נראה משהו אחר:
דווקא אם נסתכל על ה"הא
כיצד" שם הגמרא אומרת "איך". כלומר איך אנחנו יורדים למטה עד הנכד?
על ידי זה שנחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. לכאורה זה לא מובן כי אנחנו שאלנו איך
היא יורדת למטה והגמרא הסבירה איך היא עולה למעלה. היות וברור שפשט
המילים "הא כיצד" זה פירוש על הקודם לה צריך להבין שזה כך נעשה.
פירוש:
איך עושים את ה"עיין
עליו"? איך ובאיזה כוח, ובאיזה "זכות" אנחנו יכולים ומסוגלים
לרדת למטה עד סוף הדורות ולראות בנכד את היורש? תשובה: על ידי זה שהנחלה ממשמשת עד
ראובן. כלומר, בכל נחלה ונחלה, הנחלה "עוברת" ופוזלת (אבל בפועל ולא רק
כמטאפורה) עד לראובן. על ידי שאנחנו עולים עד ראובן (לא פחות מאשר ראש השבט!) קיים
זיהוי בנכד. אם היינו רוצים לומר ש"ראובן" זה בסך הכל דוגמא לסבא (כמו
"פלוני") אז שאלת הגמרא ותשובת הגמרא סותרים הבנה זו:
הגמרא שאלה למה לא עד יעקב
אבינו ועונה כי לא נגמר שבט ראובן ואין שבט נכחד (היד רמה אפילו מסביר שאם לא
מוצאים מישהו מראובן, לא מעבירים את הנחלה לשבט אחר!). כלומר שהגמרא אכן התכוונה
באמת לומר שהיא עולה עד ראובן ראש השבט.
מכאן אנחנו מתחילים לתפוס הבנה בחוקיות של הנחלות. על ידי
עליה למעלה (למקור השבטי או משהו אחר כפי שנראה בהמשך) אפשר לרדת ולרשת למטה. אכן
לפי סדר הנחלות כך אכן זה קורא- הילדים קודמים אם אין ילדים זה עולה בחזרה לאבא
ואז לילדים שלו ואז לסבא ולילדים שלו. אלא שכאן זה יותר בקיצוניות שהרי מפה משמע
שבכל נחלה זה קורה כך.
השאלות שננסה לברר:
איך יתכן שמת יורש בקבר?הרי
אין למת כל תפיסה ממונית?
מה זה אומר על הנחלה שהיא
"צריכה" לעלות למעלה כדי להגיע למטה?
נראה את פירוש הרשב"ם:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף
קטו עמוד ב:
הא כיצד – כלומר ודאי
כי היכי דאמרינן עיין עליו למטה הכי נמי אמרינן עיין עליו למעלה שאם כלה זרעו
לגמרי העבירנה ליורשי האב למעלה הא כיצד אתה מוצא בכל מקום עיין עליו.
מהרשב"ם עולה שיש גם
אפשרות של ירידה למטה "עיין עליו", ויש גם אפשרות של עליה למעלה "עיין
עליו". אלא שאם נדקדק במילים של הרשב"ם שאומר "ודאי" (הגהות
הב"ח משמיט) יוצא שאם אומרים עיין עליו למטה ודאי צריך לומר למעלה גם.
לפי זה המשמוש למעלה הוא יותר פשוט וטבעי לנחלות מאשר ללמטה. לכן אם יורד למטה
ודאי שיעלה למעלה. אלא שצריך קודם כל לחדש את המשמוש לעיין עליו ללמטה.
אם נסכם את הרשב"ם יוצא
שהמשמוש היותר טבעי הוא למעלה (בדומה לפשט גמרא שבכל משמוש למטה יש משמוש עד
ראובן) אלא שאותו משמוש למעלה "זקוק" לחידוש הטכני של המשמוש למטה.(כפי
שנראה בהמשך זה מאוד תואם את מה שקורה בבאי הארץ שמורישים בחזרה אחורה ליוצאי
מצרים).
הגמרא (בדף קח:) הביאה הווא
אמינא שהאבא קודם את האחים של המת בירושה.
על כך שואל התוספות:
תוספות מסכת בבא בתרא דף קח
עמוד ב:
יכול יהא קודם לבן – ואם תאמר אם
כן לא יירשו בן ובת ואח לעולם אם האב קודם לבן שהרי האב יורשו בקבר ואם יקדום
אבי המת לבנו ולבתו ולאחיו יקדום אחריו אבי אביו דנחלה ממשמשת והולכת עד ראובן
כדנפקא ליה לקמן (דף קטו:)
תוספות בשאלתו נותן קצת
ריאליות לגמרא שלנו. על פי הגמרא שלנו נחלה ממשמשת עד ראובן. ושואל התוספות: אם
האבא קודם, הנחלה תמשיך ללכת עד ראובן ולעולם לא ירשו אחים או אחיות וכו'! מדהים
לראות שאנחנו לא היינו מעלים בכלל את השאלה הזאת! הרי מדוע היינו חושבים שזה אכן
בפועל יעלה עד הסוף? לכאורה אין באמת מקום לשאלה! אם תוספות בכל זאת הבין כך, סימן
שהוא רואה את ה"משמוש עד ראובן" כמשהו ריאלי.
עוד יותר מדהים בתשובתו
הראשונה אכן מסכים (לפי ההוא אמינא של הגמרא) שזה אכן כך למעשה:
"ויש לומר דאיכא לאוקומי לקרא דיורשין בן ובת
ואח בבן דגר ובבן בנו של גר כדי לקיים שיירשנו אחי אביו
אי נמי היכא דאיכא בן ובת או אח לא נאמר
דממשמשת והולכת כיון דדריש מקרא לקמן (דף קט:) שאין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא
בת הואיל ובנה ובעלה יורשה דאם כן נמצא כל נחלות מעבירות משבט לשבט דממשמשת נחלה
עד יעקב אבינו ומוריש לכל ישראל כיון שהאבות קודמין לבן ולבת ולאח
רשב"א…"
בתשובה הראשונה של תוספות אכן אנו רואים שיש אפשרות
לומר שהנחלה (אם אבא הוא היורש הראשון) ימשמש וילך עד ראובן תמיד! וכל הפסוק שדיבר
על היורשים האחרים מדברת על מקרה של גר שאין לו אבא או סבא ישראלים.
בתשובתו השניה של תוספות מביא לכאורה את ההבנה
הפשוטה (כפי שאמרנו, ברור שזה היה צריך להיות הפירוש של הגמרא ולא היה נראה שצריך
לשאול בכלל את שאלת התוספות) שהנחלה ממשמשת דור אחד למעלה ושם הוא
"מחפש" למטה לצאצאים. אם אין, אז הוא עולה עוד פעם וכן הלאה. בתשובה
השניה אכן רואים גם "שריד" לכך שהנחלה מיוחסת בצורה חזקה כלפי מעלה אבל
רק כאמצעי בשביל לרדת למטה. כלומר הנחלה יורדת לצאצאים באופן טבעי אלא שלפעמים כדי
להגיע לעוד צאצאים, כמו האחים של המת, אין אפשרות לעבור ישר מהמת אליו אלא חייב
לעבור אל האח רק על ידי זה שהוא "בן" של אבא שלו (גם אבא של המת). לפי
פירוש זה המשמוש למעלה הוא אמצעי להגיע לעוד צאצאים למטה. די דומה למה
שראינו בפשט הגמרא שעל ידי העליה למעלה עד ראובן אפשר לעיין עליו למטה. אלא שכאן
בתשובה השניה בתוספות לא מגיעה הנחלה בפועל עד ראובן אלא רק דור אחד למעלה.
אם נסכם יוצא:
לפי הרשב"ם: המשמוש למעלה "זקוק"
לחידוש הטכני של המשמוש למטה.
לפי התוספות: המשמוש למעלה הוא אמצעי להגיע לעוד
צאצאים למטה.
לעומת הרשב"ם שאכן למד את
המשמוש למעלה ולמטה מאותו פסוק ("אין לו- עיין עליו), תוספות דווקא לומד משני
מקורות שונים:
תוספות מסכת בבא בתרא דף קח
עמוד ב:
"יכול יהא קודם לבן – ואם
תאמר אחי אביו דכתב רחמנא למה לי תיפוק לי מאין לו עיין עליו דדרשי' מינה לקמן (דף
קטו.) דנחלה ממשמשת ובאה …ואור"י דמאין לו לא הוה שמעינן נחלה ממשמשת למעלה
אלא למטה כגון בן הבן ובת הבן ובן בת הבן אע"ג דעלה אמר לקמן דנחלה הולכת
וממשמשת עד ראובן דהיינו למעלה אהאי קרא דאחי אביו סמיך…"
לפי ר"י "אין לו-
עיין עליו" לימד למשמוש למטה, ואחי האב הכתובים בתורה מלמד למשמוש למעלה.
על יסוד המחלוקת מסביר
הגר"א שפירא:
שיעורי הגר"א שפירא (עמוד
קסב'):
"התוספות מחלקים בין
משמוש למעלה למשמוש למטה, ולכאורה לא מובן מה הוא ההבדל ביניהם? מדוע צריך ללמוד
עליהם משני פסוקים שונים?
והנה , את דין המשמוש נתין
להבין בשני אופנים. ניתן להבין שכאשר קיים דין משמוש, הרי המת האמצעי יורש את
הנחלה ומנחיל אותה לקרוב ביותר. וניתן להבין שהנחלה נשארת ברשות הנפטר, ומכיון
שהוא נהפך להיות הקרוב ביותר לנפטר, לכן הוא היורש. לפי ההבנה הראשונה הרי החידוש
של דין המשמוש הוא שהמת יכול לרשת ולהוריש נחלה. ואכן מצינו דין כזה לגבי תכריכי
המת, שהשו"ע פוסק בהם בשם הרשב"א שאף על פי שבדרך כלל מת אינו קונה
נכסים, והסברה בכך היא שהוא אינו צריך נכסים, אולם דברים שהוא צריך כגון תכריכים
ושאר צורכי קבורה, הוא קונה. ויש לכך ראיה מתוך הגמרא בהמשך(בדף קיא:) שמוכיחה
שהבעל יורש את אשתו מן הפסוק" ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס
בנו" "וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר? אלא מלמד שנשא פנחס אישה ומתה
וירשה", שכן אם פנחס היה קונה את השדה "נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק
קבור בקבר שאינו שלו", אלא מכאן שהוא יכול לקנות את הקבר גם לאחר מותו. ולפי
ההבנה השנייה החידוש של דין המשמוש הוא שהיורש נעשה קרוב לנפטר….ונראה שכך גם
ר"י, ולכן הוא כותב שישנם שני סוגים של משמוש. לדעת ר"י משמעותו של דין
המשמוש הוא שהיורש נעשה קרוב לנפטר, ולפי זה מובן שיש הבדל בין משמוש למטה למשמוש
למעלה. בנים הם יורשים הרבה יותר ישירים מאשר אבות, ולכן מובן שדין משמוש הפשוט
מחדש שרק הם נעשים קרובים לנפטר, ואילו בכדי לחדש שאפילו האבות נעשים קרובים של
הנפטר יש צורך בפסוק מיוחד. מה שאין כן אם היינו אומרים שדין המשמוש מחדש שהירושה
עוברת אל המת האמצעי, שאז לא היה זה דין של קירבה, ולא היה נפקא מינא בין למעלה
ללמטה."
על פי הגר"א שפירא ישנם
שני אופנים להבין את ה"משמוש":
פירוש ראשון (רשב"ם):
המת בעצמו יורש. הנחלה שעוברת
לאבא אכן מגיע אליו ממש. החידוש שזה יכול להגיע למת. לכן אותו פסוק מלמד גם למעלה
וגם למטה.
פירוש שני (ר"י):
הפונקציה של המשמוש רק
"מחפש קרובים". הוא עובר ועובר עד שהוא מגיע לקירבת משפחה של המת.
החידוש של המשמוש הוא שמישהו "רחוק" נעשה ונחשב קרוב.לפי פירוש זה לא רק
שהמת אינו יורש אלא ש"מדלגים עליו". לא מתחשבים במוות בנחלה.
ב. ההגדרה הממונית בקבר
השאלות:
מה זה ירושה בקבר?
איך זה יתכן? מה הסיבה שנחלה
"עובדת" כך?
איפה מצינו שאכן יורשים בקבר?
אם הנכד של אדם יורש לפני הבת
של הנפטר, קשה לומר כבר שהנחלה לא עוברת דרך המת- שהרי אם לא כן ברור שהבת שעודה
בחיים יותר קרובה לנפטר מאשר הנכד. הרי הנכד מקבל את הנחלה מכוח זה שהוא בן של
אביו, ואותו אבא באמצע הוא מת, אז איך אפשר לומר שהנכד קודם את הבת?
יוצא שהירושה בקבר היא יותר
חזקה מאשר הירושה של הבת החיה, איך יתכן כזה דבר?
מהמשנה הראשונה של הפרק כתוב
"יש נוחלין ומנחילין" ומתייחס למוות של המת כאילו הוא אכן אקטיבי בתהליך
והוא הפועל, אבל לכאורה המת לא עושה כלום! הוא רק מת פסיבי!?
את המושג של זכיה למת ניתן
לראות בדברי הרשב"א. הרשב"א דן על היכולת של הגבאים לשנות את הייעוד של
קופת צדקה מדבר אחד לדבר שני. תוך כדי הדיון שואל הרשב"א לגבי שינוי קופת
צדקה שנועדה לקבורת המת. מה עושים עם הכסף שנשאר:
רשב"א בבא בתרא ח:
ד"ה "ולשנותן לכל מה שירצו":
ולדידי קשה לי קצת, דהא תנינן
בההיא מותר המת ליורשיו, ואע"פ שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו
נותנין המותר ליורשיו ואפילו הן עשירים, אלמא דכבר זכה בהן לצורכו ושל מת הוא
להורישו לבניו, וא"כ היאך ישנו אותן לדברים אחרים ואפילו הפרנסין והרי הן
גוזלין את החיים ואת המתים!?
ואפשר דכל מה שהגבאין גובין על
דעת הפרנסין הן גובין ומי שנותן על דעתן הוא נותן והרי זה כאילו התנו בשעה שהן
גובין…
רואים מדברי הרשב"א שאכן
למת יש זכיה גמורה של הממון. לכן הוא יכול להוריש אפילו לבניו שהם עשירים (ולא
זקוקים לצדקה). כפי שראינו מקודם בשיעורי הגר"א שפירא שמחבר את המושג הזה גם
למשמוש בקבר(שהרי מכאן למד שיש מושג של זכיה למת). מכאן ניתן ללמוד על זכיית המת
(אף על פי שבהגיון פשוט היינו אומרים שכך הדין רק בתכריכי המת ולא לירושה).
בשו"ת מהר"ח אור
זרוע (מהראשונים מתקופת הרא"ש והרשב"א) נשאלה שאלה בנושא האם מישהו יכול לתת מתנה למת ואז יזכו היורשים של
אותו המת במתנה. מהשאלה והתשובה נוכל ללמוד עוד על הירושה בקבר:
שו"ת מהר"ח אור זרוע
סימן קס':
זה אשר השיב לי הר' יצחק בר'
מרדכי ז"ל
מה שכתבת מורי וזה לשונך נראה
דהנותן מתנה למת זכה בו יורשיו מכוחו כההיא דסנהדרין מותר המת ליורשיו. ואם
בנחלה דאורייתא זוכה ומזכה ליורשיו על ידי משמוש, כל שכן בדעת אחרת מקנה.
ובפרק מי שמת לא משמע
הכי…אלמא עובר אית ליה זכיה אע"פ שהפילה ודחה אביי, ירושה הבאה מאליה שאני,
אלמא דהעובר אית ליה זכיה לענין נחלה, לגבי דעת אחרת מקנה לית ליה זכיה
וצ"ע…מכל אלו יש להוכיח שאפילו אם נאמר עובר אית ליה זכיה בנחלה דאורייתא,
בדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה…
מדברי רבי יצחק אנחנו רואים שאכן הירושה בקבר היא
ממשית. כך גם נראה מתשובת המהר"ח שרק דוחה את זה בנושא של נותן מתנה. רבי
יצחק רוצה ללמוד קל וחומר- אם בירושה דאורייתא שאין שם שום דעת מקנה (בקנין פשוט
צריך גם דעת קונה וגם דעת מקנה וגם מעשה קנין) והמת מסוגל לקנות אז ברור שאם
"נוסיף" לו את גורם ה"דעת מקנה" אז בודאי שזה יועיל והמת
יזכה. רבי יצחק רוצה ממש להבין את הירושה בקבר במושג של קנין רגיל. עד כדי כך שאם
למת יש זכיה גמורה (בתורת קנין) בלי הדעת, אז ברור שאם יש גם דעת הוא מסוגל לקנות.
לפי הבנה זו יש כאן קנין גמור.
מתשובת המהר"ח רואים שאכן יש למת בנחלה זכיה גמורה
ממונית אלא שאין יכולת להשוות לקנין רגיל. יתכן והזכיה של מת בנחלה היא דבר מיוחד
ואינו קשור למושגים הרגילים של קנין (דעת קונה ודעת מקנה).
אם נתרגם את המחלוקת הזאת
לעקרונות נוכל לומר כך:
יש שני סוגים שונים של זכיה:
יש את המישור הקנייני, שהוא הדומיננטי בעולם שלנו- זהו המישור של המסחר
ומשא ומתן. במישור זה ה"דעת" הוא העיקר. כוונת הקונה וכוונת המוכר
בתוספת מעשה קנין. זה פועל את הקנין. במישור זה קשה להכניס את המת לסיפור. המת
במהותו אין לו "דעת" ולכן אין לו יכולת לקנות.
המישור השני הוא מישור
ה"נחלה דאורייתא". במישור זה יש זכיה "תת-קרקעית"
שהיא יותר עמוקה מהדעת. זהו חיבור לנכס על ידי ירושת התורה, שהיא ירושה גמורה
ושייכת למת.
לפי רבי יצחק יש קשר בין שני המישורים. ולכן אין
לו בעיה ללמוד ממת של נחלה למת של מתנה. לפי המהר"ח אור זרוע ה"סוג
שייכות" שיש למת בנחלה היא שונה מ"סוג השייכות" של קנין.
( הערה:
כדי לחדד את הרעיון רואים למשל
ביובל שכל הקרקעות חוזרות ביובל. במהלך כל ארבעים ותשע השנים המישור הדומיננטי הוא
הקניינים ואילו ביובל המישור הדומיננטי הוא מישור "כי לי כל הארץ" שהוא
דווקא מבליט את השייכות העמוקה יותר על פי הייחוס השבטי (ואז חוזרות הקרקעות
לבעלין ומבטלות את הקניינים). לפי דברינו הירושה בקבר יהיה יותר דומה למישור
היובל).
גם בקובץ שיעורים (הרב אלחנן
וסרמן) מובא חקירה דומה:
קובץ שיעורים בבא בתרא אות
שלג':
דף קטו. במישמוש נחלה יש לחקור
אם השני המת זוכה בקבר בנכסי הראשון והשלישי יורש מהשני, או אפשר דאין השני זוכה
כלל בנכסי הראשון שאין קנין למת, והשליש יורש נכסי הראשון מפני שהוא במקום השני,
כיון שהשני ראוי לירש את הראשון אלא שאין לו כח לזכות דמת אינו בר זכיה, השלישי עומד
במקומו וראוין את השני כאילו זכה בנכסי הראשון להוריש לשלישי, ונראה ראיה לפירוש
זה…
באפשרות הראשונה של הקובץ שיעורים זהו אכן קנין גמור
ורגיל.
באפשרות השניה אם נדקדק נראה שהוא לא אומר בפירוש
השני שהמת לא זוכה כלל. עובדה שאכן השלישי מקבל לפני הבת שהיא עדיין חיה. גם
בפירוש השני אי אפשר להתעלם מהעובדה שמשהו "עובר" בקבר. רק שאין למת קנין
ולכן אף על פי שהוא ראוי לירש אינו זוכה לעצמו. המת מביא את היכולת קנין לשלישי.
השלישי הוא כמו ה"יד" של המת, והמת הוא ה"לגיטימציה" של
השלישי. הזכות כן עבר דרך המת.
על ה"צורך" לעבור
דרך המת נוכל ללמוד מהחלוקה הראשונה של נחלות בתולדות עם ישראל בחלוקת הארץ:
ג. המתים יורשים את החיים- יוצאי
מצרים
במדבר פרק כו פסוק נה
אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת
הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ:
רש"י במדבר פרק כו פסוק
נה
לשמות מטות אבותם – אלו יוצאי
מצרים. שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן
מתים יורשים את החיים. כיצד, שני אחים מיוצאי מצרים, שהיו להם בנים בבאי הארץ,
לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה, שנאמר לאלה תחלק הארץ,
חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו.
שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי
מצרים לא היו נוטלין אלו הארבעה, אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ארבעה חלקים:
מקורו של רש"י הוא דעת רבי
יונתן מהפרק שלנו:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף
קיז עמוד א
ר' יונתן אומר: לבאי הארץ
נתחלקה הארץ, שנאמר: לאלה תחלק הארץ בנחלה, אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם
ינחלו? משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם – חיין יורשין מתים, וכאן
מתים יורשין חיין. אמר רבי: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני אחין כהנים
שהיו בעיר אחת, לאחד יש לו בן אחד, ואחד יש לו שני בנים, והלכו לגורן, זה שיש לו
בן אחד – נוטל חלק אחד, וזה שיש לו שני בנים – נוטל שני חלקים, ומחזירין אצל אביהן
וחוזרין וחולקין בשוה.
רשב"ם:
אלא מה אני מקיים לשמות מטות
אבותם – דמשמע דאחר יוצאי מצרים נמי יש לנו לחלק הנחלה ומפרש ואזיל דלהכי אהני
לשמות מטות אבותם ינחלו דלאחר שנטלו בני ראובן ושמעון י"א חלקים בארץ מחלקין
אותה ביניהן לפי חשבון מטות אבותם כאילו ליוצאי מצרים דהיינו ראובן ושמעון
אבותם נתחלקו הני י"א חלקים וכגון דהנהו יוצאי מצרים היו בני עשרים דומיא
דבאי הארץ דקפיד קרא לענין נחלת ארץ ישראל אבני כ' כדכתיב לאלה והבנים אינן כי
אם שלוחים בעלמא להביא לשניהן י"א חלקים וחוזרין ראובן ושמעון ומורישין
לבניהן בניו של ראובן נוטלין מחצה מי"א חלקים ובנו של שמעון נוטל …
אנו רואים שהמתים יורשים את
החיים (בדומה לירושה בקבר). מעצם העובדה שהחלוקה הממונית בתכלס נעשית בצורה חדשה
ושונה אחרי שזה עובר דרכם(ולא לפי חלוקה נורמאלית של באי הארץ שמי שמגיע לוקח),
צריך להבין שהירושה בקבר היא אמיתית וכפשוטו. אם זה היה רק "כאילו" ברור
שלא היינו משנים את החלוקה על פיהם. אחר כך הם מחזירים ומורישים פעם נוספת לבאי
הארץ. ברשב"ם מופיע עוד יותר בקיצוניות שבאי הארץ מוגדרים
כ"שלוחים" של יוצאי מצרים.
פירוש:
אם הנכנסים לארץ מחזירים
ליוצאי מצרים (המתים) על מנת שיוכלו לקבל בחזרה סימן שיש בהם (במתים) משהו שאין
לבאי הארץ. בתפיסה פשוטה ברור שאדם חי תופס בקרקע יותר מאשר אדם מת. כאן אנו רואים
שיש למתים תפיסה יותר חזקה בקרקע , עובדה שחייבים להחזיר להם ורק כך יכולים
הם לנחול את הארץ.
צריך לומר שבנחלה יש שני צדדים
של תפיסה. יש את הצד הקנייני- ההיבט הקונה והמוכר, הסוחר, התופס, ה"חי" והפועל
של הנכס. ויש את הצד של הקרקע בעצמה- הבעלות העמוקה יותר ה"סטטית".
הנכנסים לארץ אכן חיים ותופסים את הקרקע אבל האחיזה העמוקה (הכוח
"לנחול") היא דווקא ביוצאי מצרים המתים, שקיימים בקבר. אם הנחלה עוברת
בקבר סימן ששם היא נמצאת, היא לא "מדלגת" על המת אלא מגיעה למת בקבר
(ששם המת נמצא). מכאן שיש דווקא ייחוס חזק של הנחלה לקבר.
באופן דומה (בשביל לעזור
להבנה) ניתן לראות בדיני יובל שיש כל 49 שנה אפשרות של מכירת קרקעות וביובל הצד של
ה"נחלה" והייחוס השבטי גובר ומחזיר את הקרקעות לבעליהם. כך ניתן להשוות
קצת בין באי הארץ מקבילים לסחורה כל 49 שנה, לבין יוצאי מצרים המתים שמקבילים לירושה
העצמית העמוקה במופיע ביובל.
(הערה:
באופן דומה אפשר להביא את
הדוגמא של "חזקה" על קרקע. חזקה היא לא קנין. חזקה זה עצם התפיסה בקרקע
שיוצרי "מוחזקות". הירושה בקבר דומה לצד של החזקה).
כמובן שבירושת הארץ יש את שני
הצדדים: הנחלה חייבת לחזור לקבר, למתים, כדי לקבל את ה"חוזק" של הקבר,
על מנת שבאי הארץ, החיים, ה"פועלים", יוכלו לנחול בארץ. יוצאי מצרים
אכן חייבים את ה"יד" של באי הארץ כדי לתפוס בקרקע (את תפיסתם העמוקה
יותר), או כפי שמגדיר אותם הרשב"ם – "שלוחים" ושלוחו של אדם כמותו.
יוצא שהם השליחים של הקבר.
על פי הסברנו בפשט הגמרא
"הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן", תהליך זה של ירושת המת מתקיימת
בכל נחלה שהיא.
מהרשב"א בתוספות גם כן
נראה שהמשמוש הוא ירושה אמיתית ולא "מדלגת":
תוספות דף קיא עמוד א'
ד"ה "מקיש מטה האם":
"ור"י אומר
דאע"ג דנפקא לן לקמן דבן קודם לבת בנכסי אבי האם היינו משום דמכח אבוה
דאימיה קאתי ולא שמעינן מינה דקודם בנכסי האם עצמן. ואין נראה לרשב"א
דהא מכח דאבוה דאם לא ירית אלא ע"י משמוש דנפלו לפני האם והוא יורש את אמו…
בדומה לכיוון שלנו (המנסה
להעצים את המשמוש למעלה כנקודת מוצא לכל הנחלות) ניתן לראות בשאלת רמי בר חמא:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף
קטז עמוד ב:
בעי רמי בר חמא: אבי האב
ואחיו, כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו, איזה מהן קודם?
אמר רבא, תא שמע: האב קודם לכל
יוצאי יריכו.
ורמי בר חמא? יוצאי יריכו שלו,
ולא יוצאי יריכו של בנו. ה"נ מסתברא, דקתני, זה הכלל: כל הקודם בנחלה – יוצאי
יריכו קודמין, ואילו איתיה ליצחק – יצחק קודם, השתא נמי דליתיה יצחק – יעקב קודם,
שמע מינה.
רשב"ם:
אבי האב – של מת והאחין של מת
דהיינו זקנו ואחין איזה מהן קודם מי לימא כיון דיצחק קודם ליעקב לירש את עשו דהאב
קודם לאח הרי הוא כאילו ירשו יצחק לעשו והלכך יבוא יעקב ויירש את יצחק אביו אבל
אברהם לא יירשנו שהבן של מת קודם לאבי המת או דלמא בני בנים הרי הן כבנים ונמצא
עשו בן אברהם וקודם אברהם ליעקב בנכסי עשו דהאב קודם לאחין.
ת"ש האב קודם לכל יוצאי
יריכו – ויעקב יוצא יריכו של אברהם היה והלכך אברהם קודם לו בנכסי עשו.
ורמי בר חמא – אמר לך משום הכי
מספקא לי דאיכא למימר יוצאי יריכו משמע יוצאי ירך שלו דהיינו בניו מאשתו ולא יוצאי
ירך בנו.
רמי בר חמא שואל מי קודם- הסבא
של הנפטר או האח של הנפטר. ברור שמבחינה הגיונית האח של הנפטר הוא יותר קרוב אליו
מאשר הסבא. רואים שבשאלתו של רמי בר חמא הוא לקח בחשבון את המשמוש למעלה בקיצוניות
שאפילו עד הסבא ולא "ייעצר" באבא (ואז יגיע לאח של הנפטר). תשובת רבא
היא שאכן הסבא קודם. בסוף דוחה רמי בר חמא ומדייק מהמשנה שהמשמוש למעלה קורה פעם
אחת ואז יורד בחזרה לצאצאים של האבא (זאת אומרת אחי הנפטר).
מקום נוסף שבו אנו נפגשים עם
"ירושה בקבר" זה בדין של שכיב מרע:
ד. שכיב מרע- קצת בקבר
רבי יוחנן בן ברוקה במשנה (שנפסקה
הלכה כמותו) מביא אפשרות קצת להחליט למי אדם יוריש את נכסיו. אבל רק באופן שהוא
נותן ומרבה או ממעט רק למי שראוי לירש:
משנה בבא בתרא דף קל עמוד א':
"האומר איש פלוני יירשני
במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם
אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין…"
על כך שואלת הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף
קלא עמוד א:
בעי רבא: בבריא היאך? כי
קא"ר יוחנן בן ברוקה – בשכיב מרע דבר אורותי הוא, אבל בבריא לא, או דלמא
אפילו בבריא נמי?
האם מה שרבי יוחנן בן ברוקה
אמר זה דווקא על שכיב מרע גחולה או גוסס (שהוא "בר ירושה") או גם על
בריא.
להלכה נפסק (שו"ע
ורמב"ם) שרק בשכיב מרע יכול לתת לבן אחד יותר או פחות: (למעט דעת ר"ח
שמובא בטור שגם בבריא יכול לעשות כן)
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא
א':
אין אדם יכול להוריש מי שאינו
ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מהיורש, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע, בין
על פה בין בכתב. לפיכך האומר: איש פלוני (א) בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני
לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום. איש פלוני יירשני, במקום שיש לו בת, בתי תירשני,
במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם היו לו יורשים רבים, כגון
בנים רבים או אחים או בנות, ואמר כשהוא שכיב מרע: (ב) פלוני אחי יירשני
מכלל אחיי, או: בתי פלונית ירשני מכלל בנותי, (או שריבה לאחד ומיעט לאחד) (טור)
(ג) דבריו קיימים, בין שאמר על פה בין שאמר בכתב.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא
סעיף ה:
אם היה בריא, אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד
משאר יורשים.
ברור שמצד הבעייתיות של
"להתנות על מה שכתוב בתורה" לא היה מקום לחלק ולתת היתר כזה לשכיב מרע.
הסיבה היחידה שניתן לומר הוא מכיון ששכיב מרע הוא כבר "קרוב לקבר",
הוא כבר קצת מת. היות והוא כבר קצת נמצא בקבר. מכאן שוב רואים את העיקרון שהנחלה
מיוחסת בצורה חזקה יותר דווקא למתים בקבר. לכן מי ששכיב מרע הוא בדיוק על התפר
שהוא כבר מת אז הוא מסוגל כבר לרשת את נחלתו ולתת אותו כפי שרוצה (עם ההגבלות
הנ"ל).
נסיים בהסבר של ספר החינוך
ל"משמוש נחלה":
ספר החינוך פרשת פנחס מצוה ת':
שנצטוינו בדיני נחלות…ואל
תחשוב שאמרי בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שארצה לומר
שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה
להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו כמו
שיחשבו חכמי האומות, אבל הודיענו שזכות היורש קשור בנכסי מורישו, ובהסתלק כח
המוריש מן הנכסים במותו מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר
ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורז"ל יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי
מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות
היורש במוריש כאילו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על
השני…ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא יירש, והיינו מתניתין דיש נוחלין…משרשי
המצוה…אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סילוק גופו אינו בדין
להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או
בתו…
מהסבר החינוך ניתן לראות שדיני
הירושות (והמשמוש גם כן) עושים את מה שהחיים לא מסוגלים לעשות. אחרי חטא אדם
הראשון נקנסה מיתה על האדם. הקב"ה רצה שמתנתנו המבורכת של הרכוש תידבק באדם.
אבל אחרי המוות מה אפשר לעשות? לכן היורשים הבאים אחריו כמו שהם "השתלשלות
יצירתו" ו"דיבוק הגופים" זה בזה, הם מסוגלים להמשיך את הנפטר
בעצמם. בכך מאפשרים דיני נחלות (ומשמוש בקבר) לאדם להישאר דבוק לנכסיו ולחיות
לנצח ובכך להמשיך את ברכת האל.